בננות - בלוגים / אמיר אור / דרוש מנהיג אגואיסט
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

דרוש מנהיג אגואיסט

 

 

 

דרוש: מנהיג 'אגואיסט'

 

 

נסתכל בראי ונראה: ישראל של המאה ה-21 היא חברה משוסעת שמגזריה הכלכליים, הדתיים, הלאומיים והתרבותיים נלחמים זה בזה. חברה פרנואידית ואלימה שיש בה משבר מוסרי עמוק, קיפוח וכרסום מתמיד בתחושת היחד. חברה מתבדלת, שמתעמרת במיעוטים ובזרים, ומפלה בין תושב לתושב. חברה שפוגעת בחינוך, בתרבות, בטבע, בעבודה – בכל נכס של איכות חיים וכמעט בכל ערך אזרחי. 
אנחנו מתקדמים בכוח האינרציה, מאלתרים, לוקחים מה שאפשר. נבחרינו אינם שונים מאיתנו. אולי קטנים מאיתנו: אין ראש ורגליים, אין פנים ואחור. 
מנהיג איננו ראש ממשלה. מנהיג הוא אדם שמסתכל רחוק קדימה, ורואה מציאות חדשה. היו לנו כאלה בעבר: הרצל, ז'בוטינסקי, בן גוריון, רבין. 


המנהיג שינהיג חברה כזו צריך להיות רופא.

כדי לרפא חברה כזו דרושות כמובן תבונה, רגישות ועוצמה, שתואמות את דרישת התפקיד. אבל מי כמונו יודעים שגם בזה לא די.

לפני הכל – הייתי מחפש אדם שיודע להנהיג את עצמו. 

 

אדם שיודע להנהיג את עצמו באמת, שדורש את טובת עצמו באמת, יודע שאינו חי בריק, ושטובתו האולטימטיבית היא טובת החברה שבה הוא חי: משפחתו ומכריו, עמו, מדינתו, ומשפחת האדם כולה. טובתו של אדם היא טובת הכלל – לא על בסיס של אלטרואיזם מעפעף אלא על בסיס של "אגואיזם" פקוח עיניים. אדם כזה היה מבין שכל דיכוי של יחידים או קבוצות חוזר תמיד אל המדכא כבומרנג. אדם כזה יעדיף לבנות מאשר להרוס, וליצור תנאי חיים שאינם מסכנים איש, ושמאפשרים צמיחה, שמחה, ותחושת יחד. 
רק אדם שחזונו יכלול את כל אלה  יהיה מצויד בכוח המוסרי לרפא את פצעי החברה הזאת. אדם כזה, מעצם מניעיו, ידאג ככל יכולתו לקדם את כל בני הארץ הזאת לחיים של שיתוף והישגים בכל תחום. 

זה נשמע פשוט כל כך, והנה – כמה זה קשה! איפה יימצא לנו מין משה או מרקוס אורליוס שכזה? ואם יימצא, האם הדמוקרטיה הישראלית מסוגלת לאפשר למנהיג כזה להנהיג? הדמוקרטיה הישראלית משוללת כיום יותר ויותר מחינוך, מתרבות ומערכים: בשיטת הממשל הנוכחית כל אלה הפכו לאויביהם הבלתי מוצהרים של הפוליטיקאים. לשם מה לנו השכלה, שיקול דעת, עומק ותרבות? בשביל לזרוק פתק לקלפי כל זה לא נחוץ, ובעיני לא מעט פוליטיקאים – אולי גם מפריע. אלא שבלי התנאים הבסיסיים האלה אנחנו מגדלים אנשים שנשדדה מהם ההזדמנות למצות את יכולתם האנושית. בלי התנאים הבסיסיים האלה אנחנו יוצרים חברה לא חושבת ולא מרגישה: חברה תחת דיכוי.

לא, הדמוקרטיה הישראלית אינה נראית כמסוגלת לאפשר מנהיג כזה. ועם זאת, להיסטוריה יש לא פעם הפתעות משלה.

הנפש עייפה מהבטחות ריקות, מדמגוגיה פופוליסטית, מרמיית הנבחרים, ומהניצול הדורסני של קבוצות ויחידים. שעון החול של הארץ הזאת הולך ומתרוקן עם כל שנה שחולפת.  רבים כבר רואים זאת, אבל מתרגלים גם לחיים עם הידיעה הזו, בצל הר הגעש. דרוש לנו כנראה זעזוע עמוק – סכנת הישרדות מוחשית או זעם אזרחי רחב היקף – כדי שנתעורר.

 
חוט השידרה האתי שלנו נסדק, ובלעדיו אין לנו תקומה. דרוש לנו מוסר כדי לתקן בו את החוקים, ודרוש לנו איש מוסר כדי להנהיג את הנפש. אדם כזה, אם ניחן גם בחזון, בעוצמה ובתבונה הנחוצות, יזדקק גם לשפע של אומץ ואהדה אנושית על מנת לעמוד באתגרים ולשאת בעול הנהגתה של חברה הרוסה ואלימה. הוא יצטרך לעורר דור שלם שסבור שטובתו אינה קשורה בטובת זולתו, או גם מנוגדת לה. הוא ייאלץ להיפטר מעדרים שלמים של עגלי זהב בועטים. 

 

והוא לא יוכל לפעול לבדו. הוא לא יוכל פשוט להופיע, לעבור מן הבדיון אל המציאות, ולחולל עבורנו את הנס המיוחל. הוא יוכל רק להימצא – כשיהפוך למענה לצורך של רבים.  

107 תגובות

  1. מסכימה איתך נושא מענין ביותר, בתנ""ך הם צצו המנהיגים האלה.
    בהרגשה שלי צריך משהו חדש שלא למד עדין לגנוב, ולא חווה את השיכרון של הכח.
    נושא כאוב העלתה
    להתראות טובה

    • טובה, בתנ"ך הם "צמחו" מתוך הכרת החברה ביכולת ובעמידה המוסרית שלהם.
      אם משה היה צריך לעבור ועדת מינויים, אם דבורה היתה צריכה להצליח קודם בפריימריס – התנ"ך היה שונה מאוד, וגם ההיסטוריה שלנו היתה כנראה מתקצרת.

  2. אבל נשב ונחכה לו?

    • לא נחכה. דרוש חינוך חינוך וחינוך.
      מה שש"ס הצליחה להרוס באמצעות "אל המעיין" תוך שלושה דורות אומר שאפשר גם בכיוון הפוך. צריך להילחם בשיניים ובצפרניים על החינוך, והשאר יגיע מעצמו דרך הדורות שייצאו מחינוך משופר עם השכלה רחבה, מודעות אזרחית ואספירציות אתיות ורוחניות.

  3. כמה נכון. כמה מדכא.

    • המשוררים בעת הזו הם הנביאים של העת ההיא . דרוש פתרון שהוא מעל למה שיש בנמצא . פתרון יצירתי . תקוה מהולה במעשיות .

      • ירי, אולי המשוררים תפקידם לזעוק אבל עדיין אנו בדמוקרטיה ומדיבורים לבד לא ניוושע. אני דוקא חושבת שעתידנו בדור העתיד הנוער. בתי בת 17 ויא לה דעות ערכיות. אולי להשקיע קצת יותר בנוער הזה, (במיוחד אלה שלא הולכים לתנועות נוער ) באזרחות. רק משם התשובה למנהיגי העתיד, טריים ובעלי מרץ ואנרגיות.

        • ובהמשך – בקשר ל"דמוקרטיה" התכוונתי שלא חייב שיהיה רק מנהי אחד כזה אלא כמה, שיגיעו מכל מיני כיוונים.

          • יש בעיה בעצם השיטה. כשעסקנים סוגרים דילים על קולות ועם קבלני קולות לפריימריס, איזה מנהיגים יכולים לצמוח משם בכלל?
            הוועדה המסדרת כבר היתה טובה יותר.

            ואיך השיטה עובדת? מביאים מומחים לעיצוב דעת קהל, אומרים לציבור מה שהוא רוצה לשמוע, מרדימים את האנשים, משתיקים את האמנים (ולא בכפיה אלא בטלוויזיה), מחסלים את למודי ההומניסטיקה והאזרחות – והא לך בוחר אידיאלי.

          • נכון אבל בכל זאת יש פה גם אנשים חושבים. השיטה האמריקאית יותר טובה? שם אין ביטוי לקבוצות קטנות למיטב ידיעתי.

          • זה נכון, אבל אצלנו ההפך – פרגמנטציה מוגזמת. אריסטו חשב שדמוקרטיה בכלל לא יכולה להתקיים באוכלוסיה גדולה מזו של עיר יוונית (עד כשלושים אלף אזרחים). אולי הוא צדק.

        • בלי ספק. החינוך הכי חשוב. אבל החינוך הידרדר בידיהם של הפוליטיקאים ובידיהם הוא עדיין מופקד.
          החינוך הממלכתי הידרדר. נתנו לש"ס לפתוח מערכת חינוך פרטית שמבוססת על תמחוי, וחסמו כמה שאפשר בתי ספר פרטיים. ורק המשיכו להוריד דרישות מהתלמידים בשביל הסטטיסטיקה…

          לפעמים נדמה שרק זעזוע גדול, איום הישרדותי מוחש, יכול להזכיר לאנשים שיש להם חוט שדרה משל עצמם.

      • "משוגע איש הרוח". מעטים ויותר מעטים חושבים שחזון כלשהו שווה פרוטה.
        חברה לא מתחסלת בכוח, רק מריקבון.

    • השאלה היא מה אנחנו יכולים לעשות, לא?

  4. אני מסכימה איתך מאד, ורציתי לשאול, יש מישהו שאתה חושב עליו? מישהו שנראה לך שיכול להתאים לתיאור שתיארת? שיכול להציל אותנו מעצמנו?

    • אנשים כאלה לא שורדים את השיטה. זוכרים את שר החינוך המיועד של שרון? אדם שבא לפוליטיקה (אחרי שנים שהפצירו בו וסירב) רומה ככה. הוא הלך הבייתה כשאולמרט הקריב את התיק על מזבח הקואליציה.

      • ירושלים / ……….

        אַתְּ הִיא יְרוּשָׁלַיִם
        אָנוּ רְשׁוּמִים אֶצְלֵךְ בִּתְעוּדַת הַזֶּהוּת שֶׁשְּׁמָהּ תּוֹרָה
        שֵׁם הָאָב: רִבּוֹן הָעוֹלָם
        שֵׁם הַבָּנִים: עַם הַסֵּפֶר.
        דָּוִד הַמֶּלֶךְ הָיָה יְהוּדִי עָטוּף טַלִּית וְשָׁר לָךְ וּמְנַגֵּן
        אַתְּ הִיא יְרוּשָׁלַיִם וְאֵיפֹה שְׁמֵךְ בַּקּוּרְאָן הַקּוֹרֵא לִי בְּשֵׁם חֲזִיר וְכֶלֶב
        אַתְּ הִיא יְרוּשָׁלַיִם בְּעוֹדִי מְדַבֵּר בָּךְ עִבְרִית וַעֲרָבִית
        רָשׁוּם בִּתְעוּדָתֵךְ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּיּוֹם אַלְפַּיִם שָׁנָה בִּתְפִלּוֹת
        וּבְבָרְכִי עַל לֶחֶם-הַיּוֹם בֶּן שְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי הַשָּׁנִים
        הַאִם מַקְשִׁיב מחמוד דַּרְוִישׁ לִתְעוּדָתֵךְ?
        לֹא! הוּא קוֹרֵא אוֹתִי לֶאֱרֹז מִזְוְדוֹתַי וְאֶת מֵתַי וּלְהִסְתַּלֵּק
        מה קרה לו ל-"שַׁעְבְּ אְל-גַּ"בָּארִין"?!

        אַתְּ הִיא יְרוּשָׁלַיִם בֵּית אְל-מַקְדָס, بيت المقدس , לֹא אַת חֵרֶשֶׁת.
        אַתְּ הִיא יְרוּשָׁלַיִם שפיירוז בּוֹכָה עַל שְׁוָקַיִךְ וְקוֹלָהּ קוֹל פְּנִינָה
        וְהַפְּנִינָה כְּיָדוּעַ הִיא פֶּצַע בְּתוֹךְ הַצִּדְפָּה
        קִרְאִי יְרוּשָׁלַיִם אֶת תְּעוּדַת הַזֶּהוּת שֶׁלָּךְ בִּשְׂפַת עָרָב
        קִרְאִי אוֹתָהּ בִּתְפִלּוֹתֵיהֶם בַּחֲמֵשׁ תְּפִלּוֹתֵיהֶם וּבְצוֹמוֹתֵיהֶם
        הַאִם תִּמְצְאִי בְּקוֹנְקוֹרְדַנְצְיַת הַבֶּכִי הָעֲרָבִי

        אִם אֶשְׁכְּחֵךְ יְרוּשָׁלַיִם תִּשָּׁכַח יְמִינִי?

        הַאִם עַתִּיקוֹת דִּמְעוֹת פיירוז מִדִּמְעוֹת רַבִּי יְהוּדָה הַלֵּוִי הַגּוֹלֶה בִּסְפָרַד
        הַמַּפְלִיג עַל דִּמְעוֹת בילאדי בילאדי בילאדי בְּעוֹדוֹ בַּכֶּבֶל עָרֵב
        תַּרְגְּמִי לַעֲרָבִית הַיָּפָה כְּאַגָּדַת אֶלֶף לֵיל וּלַּיָלִל
        אֶת מַה שֶׁיַדְעוּ לשמוע פעם בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל וְאָטְמוּ אֶת הַלֵּב
        וְהֶעֱדִיף הַמְּשׁוֹרֵר אֶת קִלְלוֹת הַנְּעָרִים מֵעַזָּה
        שׁוּב וְשׁוּב ניזאר קבאני בְּאוֹתִיּוֹת שֶׁל דָּם :

        "…אֵין בְּכָל שֵׁבֶט בֵּן-קֻרַיְשׁ אֶחָד
        נָטַשׁ אַלְלָה אֶת קֻרַיְשׁ
        אֵין בְּכָל שֵׁבֶט בֵּן-קֻרַיְשׁ אֶחָד
        נָטַשׁ אַלְלָה אֶת קֻרַיְשׁ …"

        קוֹרא לאללה שֶׁל שִׁגָּעוֹן:
        "…מְטֹרְפֵי עַזָּה
        אֶלֶף בְּרָכוֹת
        לַמְּטֹרָפִים
        הֵם שֶׁיְּשַׁחְרְרוּ אוֹתָנוּ.
        תְּקוּפַת הַתְּבוּנָה הַמְּדִינִית
        חָלְפָה מִזְּמַן
        אִם כֵּן, לַמְּדוּנוּ אֶת הַטֵּרוּף!…"

        וַאֲנִי אוֹמֵר לָהּ: אַל תַּהַפְכִי יְרוּשָׁלַיִם לִתְעוּדַת זֶהוּת שֶׁל מָוֶת
        בֶּן עַם הַסֵּפֶר קוֹרֵא אֶת אֲבָנָיִךְ, עוּרִי עִיר
        כִּי אַלְלָה הוּא אַכְּבָּר! א סאלאם הוּא אַכְּבָּר! אל חֻבּ, אל יאהוד
        אַכְּבָּר מְן אַכְּבָּר!

        • יפה שירך ורוח עזה מפעמת בו. אבל לא הבנתי את ההקשר, וגם לא את הדבר שעלינו ללמוד ממטורפי עזה. ודאי לא חֻבּ אל יאהוד?

          • גריבלדי הוא גנב. זה שיר של יוסף עוזר!

          • הוא לא גנב. בלי כינויים. השיר הענק של יוסף עוזר אכן פורסם בבלוג שלו.
            אני תפסתי את הצבת השיר כאן כרמז לבעיה האמיתית שמנהיג צריך להתמודד איתה? . ל…גריבלדי פתרונים.

  5. לדעתי,דרוש קסם שיגבש את חלקיקי הגז (chaos ביוונית) האנושי לגביש בעל צורות מגוונות אבל אחד. אחרי כן יעלה המנהיג. (קודם צריך גוף ,שיהיה את מה להנהיג ,וגוף אין ).

    • זה לא נכון. יש גוף, הוא פשוט מסורבל, נופל וקם, שוכח איך קוראים לו, מתפזר. אבל עשוי חומרים טובים. אני לא עד כדי כך מיואשת. ואני רואה גם נוער טוב.

      • גם אני לא מיואשת, כי יאוש נובע מהתנגדות לקיים, וחוסר יכולת לשנות. אני לא מתנגדת, פשוט מקבלת את המצב ומובילה שינוי קטן במעגלים הקטנים של חיי. ולא, לא חושבת שאנחנו גוף, אין בנו תנועה בשום סדר, אנו נמצאים במרחקים גדולים ושונים זה מזה, מרחקים המשתנים כל הזמן ומתנגשים זה בזה. כל חלקיק ושיהיה מורכב ממיטב הנוער או ממיטב החברה, יכול לנוע לכל מקום, ובלי משיכה למעט התנגשויות בין החלקיקים השונים.
        כמו בבריאת העולם ,אנו צריכים למצוא נוסחה לשינוי מצב צבירה ,ועד אז נישאר בתוהו ובוהו. (בינתיים, אנצל את הזדמנות חום המים שבי ,ואתאדה לי).
        ליל מנוחה.

        • מסכים עם זה שלפחות כל אחד מאיתנו צריך לעשות את שלו, למען המעגלים שבהישג ידו, ובמחשבה על המעגלים הגדולים יותר שסביבם.
          במרחב הזה אנחנו יכולים ליצור עשייה, לא רק דיבור.

      • הנוער הוא טוב, ואני מאמין שגם האדם בכלל טוב מיסודו. אבל כשמחנכים אותו לאכול-ושתה-כי-אין-מחר (או שמחר יגנבו לנו) משחיתים אותו בהתמדה, ולא מעניקים לו כלים לחשוב חשיבה אישית של יחיד שאחראי לעצמו ולקבוצה.
        המאבק העמוק יותר, כך נראה לי, הוא על זה.

        • אני אישית מכירה נוער טוב ערכי וחושב. בתי שקלה לעשות שנת שירות בעיירות פיתוח במסגרת תנועות נוער לפני הצבא בגלל אידיאליזם.(היא בי"ב) והיא לא היחידה פה. אולי זה במעגל הקרוב אלי , בנותי, חברים וחברות שלהם. לצערי הם אולי אחוז קטן (תלוי כמובן במיקום האוכלוסייה ובבתי הספר)ולא תמיד החינוך מבית הוא מספיק כי אין באפשרות ההורים לתת מכל מיני בחינות או שגם הם דלים או עולים חדשים או בבעיות כלכליות, ושם צריך לטפח בסביבת הספר את מה שחסר בבית. וגם אוכלוסייה מהפריפרייה הרחוקה יותר. שהחינוך יותר דל או שיש מורים פחות טובים.

      • כאוס בא משורש שמשמעותו לפעור – חלל פעור. ובשימוש מודרני – בלגן…
        שתי הגדרות שדי הולמות את מצבנו.
        לפי הראשונה: אין ואקום לאורך זמן ואם יש חלל ריק משהו אחר ימלא אותו.
        לפני השניה: אנחנו משתלבים היטב באוזור.

    • סיגל, אף פעם לא היה. כל חברה אנושית מתעצבת ברוח החזון של בעלי היכולת שבה. כדי שיהיה גביש, כמה אטומים צריכים לראות אותו בעיני רוחם.

  6. יש משבר מנהיגות בחלקים נכבדים למדי של העולם המערבי (שישראל היא חלק ממנו, ומבחינה חברתית ופוליטית אני לא בטוחה שמצבה שונה באופן מהותי ממצבו). הוא נובע בין השאר מהעובדה שהיום משווקים מנהיגים בטלוויזיה, בשיטות של שיווק אבקת כביסה – אבל גם, ובעיקר, מהעובדה שאנשים טובים, מוכשרים, מוסריים וחרוצים אינם מוכנים להיכנס לפוליטיקה, כי היא "מלוכלכת". אם אנחנו משאירים את ניהול החלקים החשובים ביותר של חיינו בידי אנשים בינוניים במקרה הטוב (ושרלטנים ומושחתים במקרה הפחות טוב), אי אפשר להתפלא שכך זה נראה.

    בכל מיני דיונים בלוגוספרים כתבתי, שהמסלול לשיפור צריך לעבור דרך החינוך ודרך הפוליטיקה, שזה לוקח הרבה זמן בשניהם, ושאין קיצורי דרך. בעניין החינוך בדרך כלל מסכימים איתי, אבל כשאני מציעה לאנשים (כולל, נניח, תלמידים שלי, אנשים צעירים וערכיים) את המסלול הפוליטי, מסתכלים עלי כאילו נחתתי ממאדים. מה פתאום? אנחנו? בלכלוך הזה?

    על זה אני יכולה לענות רק במשל מחיי הבית המשותף. אני משתדלת להתחמק מהתפקיד של ועד הבית. זה לא בסדר, אני יודעת, אבל אני שונאת את הג"וב הזה מאד. אבל אני מקפידה על שני דברים: הראשון, כל זמן שאני לא מוכנה להחליף אותו, אני לא באה בטענות לוועד הקיים על תפקודו הלקוי; והשני, כאשר המצב בחדר האשפה עולה על עצבי, אני הולכת ומנקה שם בעצמי.

    • עדה, משבר המנהיגות בדמוקרטיות הוא לדעתי תוצאה של ניצול השיטה לרעה בשם הדמוקרטיה: מה שהיה בחירה בין מצעי מפלגות הפך לשיווק תדמיתי של עסקני ציבור באופן שאינו שונה במאום מקמפיין פרסומות על פי כל כללי הרייטינג.
      ברגע שפוליטיקאים יכולים לפגוע בחינוך לאזרחות, ובהשכלה הומניסטית, זה הופך להיות האינטרס הישיר שלהם.
      חוקה היא אולי מגן מסוים מפני רעות כאלה, אבל גם היא אינה קיר ברזל.
      כיום הדרך למוקד השפעה פוליטי כלשהו היא מושחתת בהכרח. קבלני הקולות של הפריימריס מחכים לך כבר בצעד הראשון.
      לאורך זמן גם אנשים מוסריים שכוונותיהם טובות מאבדים תקוה וטובעים בחבית השמנת של הפלוטוקרטיה המערבית, ומבחינת תחושת חוסר האונים מול השיטה – לא פחות מאשר במדינות טוטליטריות.

      • אין לנו חילוקי דעות בעניין הרעה החולה. השאלה היא רק מה אפשר לעשות. מבחינתי הדרך היחידה היא הזרמה של כוחות טובים לתוך המערכת (ולא קופצים ישר לתפקיד של שר או ראש ממשלה. מתחילים מלמטה). לא אחדים בודדים (כאלה תמיד יש) אלא רבים. רק ככה אפשר לזנות את יחסי הכוחות בתוך המערכת. אבל כל זמן שמשננים על כל צעד ושעל שהמצב איום ושאין תקווה, אין סיכוי שזה יקרה, והחיים שלנו ממשיכים להיות מנוהלים על ידי חובבנים (במקרה הטוב).
        רק בדבר אחד אני חולקת עליך: אני לא חושבת שהחברה שלנו מצטיינת באדישות/עיוורון/חוסר מחשבה וחוסר הרגשה. לא לטלטלה ורעידת אדמה אנחנו זקוקים (מאלה יש לנו די), אלא להבנה שמדיבורים – נלהבים ככל שיהיו – על חומרת מצבנו לא ייצא כלום. להוכיח בשער זה יופי, אבל זה לא מביא תוצאות.

        • אופס: צ"ל "אפשר לשנות", כמובן.

        • עדה, שיחות כאלה מעוררות לחשוב. וסוף המחשבה האתית אם הבשילה – הוא מעשה. המסקנה שיש לעשות מה שביכולתנו (ולאו דווקא בתוך מפלגות) היא חשובה.

          אני פחות אופטימי ממך ביחס ליכולת להשפיע במערכת הקיימת, כשקבלני קולות רושמים למפלגות מכל הבאים לידיהם, והנבחרים משקרים לבוחר שכבר יודע שמשקרים לו (אבל לא הרבה, כי גם לא אומרים הרבה) ושום דבר לא מכריח אותם לחשוב על שום עתיד שמעבר לחצי קדנציה.
          ראיתי לא מעט צעירים אידיאולוגיים שהפכו לציניים לגמרי בגלל פעילות בתוך המנגנונים האלה.

          • לאמיר:
            אני מניחה שכוונתך ב"לאו דווקא בתוך מפלגות" קשורה לכל תחום החינוך – שהוא רחב מאד, וכולל גם אמנות ותקשורת ועוד. ברור שזה מומלץ.

            לגבי האופטימיות שלי – אני לא אופטימיות במיוחד. אני רק אומרת לך מה צריך שיקרה. אם לא מרוצים מהדרך שבה הנהגה/שלטונות/רשויות פועלים, צריך להיכנס לתוך המערכות האלה (הקיימות, או להתחיל חדשות), ולהשפיע מבפנים, ולשאוף להחלפתם. אני פשוט לא רואה שום דרך אחרת. ותפקיד החינוך, בין השאר, הוא לעודד את הכניסה הזאת.

            אנשים אידיאולוגיים שהופכים לציניים היא תופעה מוכרת. לא המציאו את זה אצלנו. זה עלול לנבוע גם משאפתנות יתר ומחוסר סבלנות, וגם, כמובן, מפני שהחיים הפוליטיים קשים מאד. אבל לא יעזור: בכל זאת זה הדבר שצריך לעשות.

            זהו להיום. ליל מנוחה וחלומות פז, למרות הכל!

          • עדה, אני בסך הכל מסכים אתך.
            אבל מצד אחד, אני משתדל לעשות מה שאני יכול כבר שנים – בשדה השירה, ולא רק בעברית (ואגב, מיד שונאים אותך על זה) כך שאני חושב שיש לי בסיס כלשהו לומר לך שלהקים מסגרות חליפיות הוא טיפה בים,וקשה כקריעתו…
            צריך להיות די נאיבי (לפחות בתנופת ההתחלה) כדי לנסות דברים כאלה.
            מצד שני , כבר דיברנו ב"לגעת בדיבור"
            http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3920&blogID=182
            על הקושי להתנדב לסייע לחינוך במערכת מדורדרת ושחוקה.

          • לאמיר:
            לא לגמרי הבנתי – על מה שונאים אותך?
            בעניין ההתנדבות – יש להניח שבעשרה מקומות יידחו את הצעתך, ובעשירי יסכימו. יש ישובי ספר, יש כל מיני דברים וכל מיני אפשרויות. צריך אורך נשימה. לפחות בנוגע לעצמי אני מרגישה שהגעתי לגיל ולמצב בחיים שאני יכולה להרשות לעצמי (וגם לדרוש מעצמי) להיות סבלנית ובלתי-מפונקת.
            בעניין כניסה לפוליטיקה – לגמרי במקרה אני מכירה איש צעיר שעשה את זה, בניגוד לכל התחזיות והעצות. לא בארץ, לצערי (הוא לא ישראלי), אבל הרעיון הוא אותו רעיון. הרי לא רק בישראל יש בעיות מהסוג הזה.
            בעניין הנאיביות – אני לא אדם נאיבי, גם אם נדמה שכן. אני גם לא אדם אופטימי במיוחד. להיפך – אני מאד מודאגת. דווקא משום כך, כשאני צריכה לבחור בין האפשרות להוכיח בשער לבין האפשרות לתרום את טיפתי הצנועה, אני בוחרת באופציה השניה. טיפות מתחברות. אם לא לנהר איתן, אז לאיזה פלג קטן. מאיפה שהוא צריך להתחיל. ונדמה לי שזו עמדה לא פחות פרגמטית מההסתפקות בהוכחה בשער.

          • עדה, על זה דיברתי. אם את עושה, משהו לא בסדר אתך, וזה בטוח גם על חשבון מישהו. לכי להוכיח בשער או לקטר בבתי קפה :)

          • לאמיר –
            לא, אני לא יכולה לומר שכך התרשמתי. התגובות שאני מכירה נעות בין פליאה, לפעמים בתוספת גיחוך או הרמת גבה, לבין הבעת הערכה. אבל לא שנאה, שהזכרת בתגובה קודמת, וגם לא האשמה משום סוג.
            ולהוכיח בשער, או לקטר בבתי קפה – זו לא כוס התה שלי :)

          • :)
            ר" לעיל בתגובות. נתתי דוגמה את כיתת השירה העברית-ערבית. פרויקטים כאלה – אם אתה מצליח – לוקחים את הפרנסה של יללני סכסוך ומוכיחים בשער מקצועיים.
            וזאת רק דוגמה אחת. אבל באמת – מה שחשוב הוא לעשות למרות הכל, ובזה אנחנו מסכימים.

        • נ.ב.
          אבל אני מבין את כוונתך ביחס לדיבורים עקרים, מתחסדים או מחליפי מעשה. את כיתת השירה העברית-ערבית שלימדתי בה שנים ביקרו לא פעם על זה שאנחנו "לא משוחחים על הסכסוך היהודי-פלסטיני". בכיתות האלה אנשים כמובן התקרבו מאוד זה לזה מתוך עבודתם המשותפת כאמנים. אבל לך תסביר ממי שניזון מדיבורים על הסכסוך הזה שאצלנו מנסים לפתור אותו קצת, ברמת היחיד

  7. אמיר לשלטון!

    וברצינות – מייאש עד טירוף. מטריף עד ייאוש.

  8. דוקא לאדם כמוני המתרחק מן הפוליטיקה או מן הצד האזרחי של עולם התופעות ומתרכז בצדדיו האחרים, כואבים מאד לאחרונה הדברים שאתה מבקר. צחוק הגורל הוא שאני גרה עכשו בביתו הפרטי( הצנוע מאד)של מי שיכול היה להיות המנהיג הזה אבל לא כל כך נתנו לו– יגאל אלון. אני קוראת עליו ומגלה אדם עם ראיה אינטגרטיבית של הבעיות בארץ, שיכול היה לעשות כל כך הרבה ורק לא יכול היה להילחם את המלחמה המלוכלכת על הכסא. לא פעם ויתר על כסא משום שפרוש הדבר היה לקחת אותו מחבר או תלמיד. הוא השאיר ספר דק בשם "מוקדים" בו כל הסוגיות שהזכרת, אמיר, מטופלות אחת אחת.

    • אני מכיר מעט ממורשתו. הוא היה נושא המחקר של אמי משך שנים ביד טבנקין. אבל זה בעצם העניין. הכל מתחיל ונגמר באתיקה הזאת: הוא לא היה מספיק אגואיסט במובן האתי של המלה. לא הוציא את המסקנות עד הסוף כש"ויתר" ואחר כך "אכל את הלב" שלא יכול היה להוציא את הדברים לפועל.

  9. אני חושב שייתכן שיש צדק באמירה שדמוקרטיה המונית היא סוג של סתירה. אפילו בעיר גדולה המצב מתערער, הקשר בין האזרח לשלטון קיצוני ועובר דרך מהמורות של תדמיות וכספים. איכשהו, לא משנה מי בשלטון, ההמון לא מרוצה, אבל הוא חוזר ובוחר אותם אנשים, אותן תדמיות.

    • בדיוק. כשאני הולכת להצביע בקלפי זה ממש לא מתוך תקווה ואמונה, אין לי ממש במי לבחור, אני פשוט בוחרת במישהו, שיהיה לי אחר כך על מי להתלונן. לא מאמינה באף פוליטיקאי, לא מאמינה לאף פוליטיקאי ואפילו כשמפלגת הגימלאים ,נראתה לי לרגע מפלגה של אנשים שיובילו מהלך (ואפילו אחד קטן למען הקשישים), מיד תפסתי את עצמי וידעתי שברגע שיכנסו לתוך הקלחת יתפעפעו לתוכה.חלומות לחוד ומציאות לחוד, ברגע שנכנסים לפוליטיקה המציאות העגומה טופחת בפני הנבחר ,ואחרי הנחיתה הוא יכול לבחור דרך התנהלות-להתנגח בהר או לזרום עם מה שיש. הובלת עם והנהגתו אינם יכולים להיות חלק מפעילותו ,כל עוד מוקדי הכוח בתוך השילטון , מושכים לכל הכיוונים וומחלישים את כוחו.

  10. בְּרִית מֶלַח

    מוּל הַר מִזְדַּקֶּר
    בְּנוֹף מִדְבָּרִי שָׁטוּחַ,
    נִשְׁבָּעֲנוּ שֵׁבֶט
    בְּ"בְּרִית מֶלַח"
    לְמִלְחֶמֶת חוֹבָה
    אוֹ רְשׁוּת,
    הַתָּשָׁה, מִצְוָה וְשִׁחְרוּר.

    שָׁם,
    בָּטֶקֶס הַמְלֻטָּשׁ,
    נִסְגַּרְנוּ בִּבְעָתָה
    כְּתִּפְרַחַת מִימוֹזָה רְגִישָׁה
    הַמְקַפֶּלֶת עַלְעַלֶּיהָ
    לְכָל מַגָּע זָר
    בְּאַחְוָה.

    כָּאן,
    מִתְקוֹמֵם גַּלְעֵד גָּלוּף-
    אֲבוּקָה בּוֹעֶרֶת,
    אֵשׁ חַמָּה וְצוֹרֶבֶת
    כְּסָרֶטֶת עֲמֻקָּה.
    כָּאן, כְּאֵב הַכְּוִיָּה
    בְּאוֹדֵם מְצֻלָּק
    גִּלְדָּנִי וְכוֹבֵשׁ.

    עד שלא יעלה ויבוא מנהיג שיפתור אותנו מהכיבוש, אנחנו חיים כמעט עד גבול קצה הזכות להתקיים כאומה. אם הוא יהיה "אגואיסט" או מלך זה לא רלוונטי, רק שיקום כבר ויפה שעה אחת קודם.

    • מיכל ברגמן

      אז מה יהיה? נמשיך לקטר. מייאש . הדבר הכי לא מייאש ביאוש זה שכולם מרגישים שיש סיבה להיות מיואשים. בעיני זו סוג של תקווה קטנה מאוד, אבל תקווה.

    • השיר יפה, תמי, אבל אני לא בטוח שפטירתנו מן הכיבוש הוא חזות הכל.
      חוט השידרה המוסרי שלנו נרקב, החינוך ההומניסטי והאזרחי התפורר, ואפילו המחשבות שבתוך ראשינו נלחמות על המקומות הראשונים בסולם הרייטינג של שטיפת המוח הכללית.
      כבר שמעתי על מרצה באוניברסיטה שלא מפרסמת מאמרים זה שנים "בגלל שהכיבוש הורג אותה". מחר גם אולי לא ננקה את ביתנו "בגלל הכיבוש".

      • אמיר, "הכיבוש" חסר כל מוסר והוא הורג כל חלקה טובה בנפשו כל אדם. האם אנחנו מדברים על אותו חוסר מוסר והומניות- כן בטח שכן. הכיבוש הוא ביטוי של חוסר המוסר. לא?

        • תמי, גם את ישראל "כבשנו". גם את סיני המנדטורית ורמת הגולן שחתכו הצרפתים. אין פה עניין של צדק, רק ריאל פוליטיק.
          ולגבי ערביי השטחים – מסכים איתך שזה באמת משחית להחזיק אותם ככה. היה צריך לתת להם או מדינה או אזרחות ומזמן.
          הבעיה שאנחנו חמדנים גם כלפי פנים וגם כלפי חוץ. הבעיה היסודית היא האתיקה של החברה. בעיות החוץ שלנו הן מכסה לריקבון, להידרדרות בחינוך, באיכות החיים, בתרבות השלטון ומה לא.
          אם לא היה סכסוך, הפוליטיקאים שלנו (ושלהם) היו צריכים להמציא אותו.

          קל מאוד להאשים את "הכיבוש" בכל. ולא פעם זה גם מתבטא בלצאת בשבת עם המשפחה לפיקניק של נטיעת זיתים אצל משפחה ערבית ולהיות ליברל כורסה… לא אשכח איך ראיתי באמסטרדאם בסוף שנות השבעים הפגנה של פציפיסטים שנגמרה בזה שהם הרביצו לשוטרים עם כרזות השלום…

  11. אביטל,
    לצערי, מחיקת תגובתי מהפוסט שלך "אני עונה על סוגיית הקלישאות" ביחס לשחיתות שבה הורשע אלבז, אינה מעידה על נטייתך לסוג הפתיחות שאת מבקשת מאיתנו. מי אוטם את אזניו לדיעות אחרות, ומי נבהל פה מסאטירה ומעובדות?
    אני מעלה את כאן את תגובתי שמחקת. הנה:

    באמת, איך זה שכנופיית השופטים הזאת, לוקחי השוחד והשלמונים, בועלי הנידות ואוכלי השפנים, מעיזה להרשיע את המנהיג הצדיק אלבז? הרי הוא בדיוק גילגל את עיניו אל הרקיע השלישי, מילמל "מנין יבוא עזרי", ובכלל לא ראה שבדיוק אז, בדרך נס וגאולה, נכנס לו קבלן אחד – אותו משה סלע – ושם לו 400,000 דולר על השולחן.
    ומי זה בית המשפט הזה בכלל?
    ישוחררו לאלתר עמרי שרון, עופר חוגי, בניזרי, פנחסי, קצב והירשזון!

    בואו לחתום על העצומה. כן, כאן בבקשה, ושתזכו למצוות –

    http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=970993&contrassID=2&subContrassID=1&sbSubContrassID=0

    וגם כאן –

    http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=970994&contrassID=2&subContrassID=1&sbSubContrassID=0

    ורק תבדקו טוב טוב את האותיות הקטנות לפני שאתם מקבלים את קמע החותמים שלכם, ונאמר אמן.
    תודה.

    • אמיר, הלינקים לא ממש נפתחים …

    • הנה דוגמא למה שעושה ה"כוח" לאנשים.
      וליעל ולאביטל –
      איזה כיף זה למחוק…נכון?
      וכל אחד בטוח שהוא יושב על האולימפוס וכל אחד יושב לו על גבעה של כלום, אוויר, בלוג, מתמלא בחשיבות עצמו ולא רואה איך הוא נראה.
      ולא שומע, ולא מקשיב, ולא מרגיש.
      רחקו החושים מכם ושומעים רק את עצמכם ואת מהנהנכם, וכמה עצוב.
      דרוש מנהיג?
      אפילו בבלוגיה הזאת אין הנהגה שיכולה לגעת ולסחוף ולהרים את התרבות משפל…כי איך תהיה וכולם חלקיקי גז שהמגע ביניהם הוא התנגשות מקרית?
      כשאני נמצאת במגע נפשי עם אדם ולו לשניה ,אני מחפשת את השורש החולם, זה שהביא אותו להיות במקום בו הוא נמצא, ולשניה אני רואה ואז נמוג כיוון שהרבה מהמילים הם מילים בלי כוונות, בלי גוף, בלי נפש ובלי רגש.
      וכמה עצוב.
      ומכיוון שמאמינה שהפוסל במומו בפוסל, אז בודקת בעצמי ורואה בי את מה שרואה בכם ולפחות אני מנכשת את עצמו מעצמי. ולי כבר לא עצוב.
      המשך יום נפלא ומחיקות נעימות לכל אלו שהיו רוצים למחוק את עצמם ומוחקים אחרים מתסכוליהם.
      נכתב בעצב ובאהבה.
      סיגל.

  12. אותי זה כן ממלא ייאוש אטיר. מה לעשות. אני כל כך מיואשת.

    ולסיגל, סורי, בלוג זה לא ממשלה, ובלוגר מסכן הוא לא ראש ממשלה או שר או חבר כנסת.
    פליז, בלי השוואות דמגוגיות.

    אומר לך זאת, אני נפגעתי ממה שכתבו לי. זכותי למחוק, אני לא פח זבל של אך אחד.

    היתה הצעת חוק לאפשר לתבןע טוקבקיסטים על לשון הרע ופגיעות אחרות. זה לא הצליח לדעתי. דחו את ההצעה הזו. ולצערי הרב. אני כבלוגרית חשופה לכל תביעה, וכבר נתבעו כל מיני בלוגרים בארץ ובחול". אבל אתם המגיבים זכותם לדרס אותנו ואנחנו צריכים לשבת ולהגיד אמן? למה מהנ? מי קבע?

    בלוג הוא לא דמוקרטיה. הוא סלון אישי קטן שלי, באיזה טיז אל נאבי ברשת. אין למגיב זכות ללכלך עלי ולהעליב אותי על להטיף לי מוסר. נקודה. עשו לי את זה בתוקפנות, אז הגבתי חזרה בתוקפנות. אינני ישוע לצערי.

    אוהו, איזו השוואה נואלת לממשלה ולשחיתות! באמת!

    • את יודעת ואני יודעת שמעולם לא ניסיתי ולעולם לא אנסה לדרוס אותך כל מי שעיניים בראשו וקורא יכול לראות שאין לי כוונות לפגוע וכי למה שיהיו? ובכל זאת לא יכולת לסבול את שכתבתי אצלך. וזה בסדר. בכיף. כפי שאמרתי לך תמחקי ותהני. רק שלי יש קצת יותר נסיון ממך בענייני אינטרנט (וכבר הייתי בעמדה מאוד גבוהה וירטואלית ומעולם לא מחקתי ולא זבוב טורדני). אמרתי לך (אצלך) המון, ובחרת למחוק, אין לי מה לחזור על דבריי, אם תרצי תוכלי לנסות לשחזר, אם לא תרצי גם טוב.
      המשך יום נפלא.

      • סיגל,
        את דברייך לא מחקתי, אלא דברים של אנשים אחרים. לאחר מכן, אחרי כל מה שקרה, מחקתי לגמרי את כל התגובות!!!! וסגרתי תגובות. זה הכול.

        ואגב, איך את יודעת אם דברייך העליבו אותי או לא? אינך יודעת, נכון? אני לא יודעת מה מעליב אותך, ואת לא יודעת מה מעליב אותי. ולכן, זכות העלבון והמחיקה הוא זכות הבלוגר.

        ואגב, איני יודעת מי את ובאיזה עמדה היית ומה נסיונך, כמו גם שאת אינך יודעת עלי דבר, וגם אין פה עיניין של השוואות. את את, אני אני, ואיש ינהג לפי אמונתו ודרכו.

        רק ששימי לב, אני מחקתי בבלוג האישי שלי!!!! אין לזה שום קשר עם היותי המייסדת והמנהלת של הבלוגיה הזו.אני מוחקת תגןבות עוינות זה זמן רב, ועשיתי ואני עדיין עושה זאת גם בבלוגי ברשימות, וגם בדה מרקר, ולו יכולתי מעשית הייתי עושה זאת גם בבלוג שלי בעל השולחן, רק ששם אין אפשרות כזו לצערי. זון זכותו הלגיטימית של הבלוגר למחוק, ואיש לא יכול לקבוע לבלוגר אם נעלב או לא. אם בלוגר נעלב, וזה לא משנה שאת מאמינה שלא פגעת פה, זכותו למחוק. כי הוא הרגיש שנעלב.

        בגדול, אלה הם כללי המשחק.בלוג הוא לא דמוקרטיה. נקודה.

        השוואתך ביני ואביטל (ודעי לך שיש פה עוד אנשים שמחקו, וזכותם המלאה) לבין אנשי שררה מושחתיפ ותאבי שררה וכוח היא יותר ממגוחכת. בעיני זו גם עילה לתביעת דיבה.

        • ועוד דבר סיגל, כמנהלת הבלוגיה יש ביכולתי למחוק את תגובתייך בכל הבלוגים שאת מגיבה בהם. זה להשתמש לרעה בשררה. זה להיות מושחת.

          לא עשיתי זאת נכון? וגם לא אעשה לעולם.

          אבל מה את רוצה מהבלוג שלי? זכותי לא להניח לטביעות רגליים שאינם נעימות לי להישמע בסלוני הוירטואלי.

        • יעל, בלוג הוא באמת סלון אישי. מותר לך למחוק מה שאת רוצה בבלוגך- אפילו את עצמך תמחקי- זה מותר. כל אדם שפותח בלוג בקניון, כאילו ופתח דלת חנות ווירטואלית. את יכולה לברך את הנכנסים ויכולה גם לסלק אותם- זכותך. בסופו של דבר בלוגר צריך לשאול את עצמו מדוע הוא בכלל בעסק הזה…
          אבל די ברור שאת משתמשת בכוח השררה של הלשון המתגלגלת כדי לנפנף מול עינייהם של כל הבלוגרים-בכתב תביעה על הוצאת דיבה.(וכבר דובר רבות על משטרת מילים)
          אקט כזה אולי אפילו יפרסם בעיתונות את הבלוגיה הזו אבל בבתי המשפט העונש הוא קנס זעום, כזה או אחר, לא יותר.
          לשם מה את מאיימת.

          • מה מפריע לך מה אני עושה? אעשה כרצוני, את תעשי כרצונך, ובזה יבוא הסוף לדיון. לא רצחתי ולא אנסתי אף אחד. זכותי להשתמש בלשוני כרצוני. אינך חייבת להיכנס לבלוגי. זה הכול. נורא פשוט.

      • מה קרה לכם, אנשים?

        • רק הגדרת קיומו וזכויותיו של הבלוגר, אילנה, כפי שכתב שחר מריו

          http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=4009&blogID=199

          • הבנתי, אבל למה זה מגיע מדי פעם לטונים גבוהים. הצעקות נשמעות עד כאן. אי אפשר בשקט?

          • כי ישנם טוקבקיסטים וטרולים שמתחילים משהו לא נעים, ואז נוצרת תגןבת שרשרת אילנה. תאמיני לי שזה כלום לעומת מה שהולך לפעמים ברשימות, בייחוד מה שהלך בימיי ובימי אבי לן, וכל הטררם שהיה סביבנו, טוב שלא תלו אותנו על עץ. וזה קורה בדה מרקר ועוד. בדה מרקר בכלל "מלשינים" על מגיבים מעצבנים וחוסמים אותם ועוד שיטות בלוטליות בהרבה מכאן.

            זו באמת בעיה של בלוגיה, שמצד אחד היא סלון קטן, אי שם ברשת, לא רבים נכנסים הנה או לרשימות, ובכל זאת, תמיד יש שוחרי רע ומעליבנים סדרתיים.
            אז זה מגיע לעיתים לצעקות, אילנה. ככה זה, זו כיכר שוק כמו כל כיכר שוק כנראה…. סופרים או לא סופרים. ואולי אפילו אצל סופרים ואמנים יותר. ראי את תולדות הבלוגיה הזו מאז ששירלי ואני פתחנו את הבסטה לפני שמונה חודשים. אני מבוהלת ממה שיהיה כאן עוד שנה, כשנתפרסם יותר, כמו רשימות.

          • אני דוקא התרשמתי שהמקום סלון נעים שלפעמים יכולים להיות בו ויכוחים, כמו בכל חברה יש אנשים שדורכים להם על נקודות רגישות ונעלבים וזה אנושי בעיני , וברור לי שכשכל כך הרבה בעלי אגו ואמנים זה רגיש יותר, אבל דוקא פה יש הרגשה שהמקום נעים רוב הזמן ואף יותר מכך, מעניין, יש דיאלוגים רבי משתתפים והסתעפויות, תרבות שירה ואמנות ואנשים נפלאים. דוקא משום כך צורמת לי התוקפנות והרמת הקול. אני מקווה שזה באמת לא הולך להיות הסגנון. אולי לפעמים צריך להבליג על תגובות לא ממש נעימות ולא לפתח את זה. איפה שיש "צעקות" אני אישית לא אוהבת להיות ובטח לא היכן שיש מלחמות למינהם. הסלון שלך יעל נעים, ההזמנה היתה נעימה. נמשיך כך.

          • נ.ב ולא חייבת להיות פה תרבות שוק למרות שאנחנו בישראל.

          • הלוואי שזה היה ביכולתנו אילנה. אני עברתי ההרבה חרא ברשימות, הרבה, כולל איומים על חיי במייל, בגלל דברים קשים שאני מרבה לכתוב עליהם בעניין הורות אוטומטית.

            הבעיה היא, שאז זה אומר לסגור תגובות, אילנה. אם אנו רוצים לא להיעלב, עלינו תמיד לסגור תגובות. ואיכשהו, אנחנו כן רוצים דיונים, אז פותחים תגובו..

            תראי, מי שיכול להבליג, שיבליג. מי שלא, שימחוק ויצעק. מי שלא נעים לו, יכול לתמיד לעזןב. הכול ברשותינו כאן בבלוגיה. אני מאמינה שגדולת הבלוגיה היא שבלוג הוא ממלכה קטנה של הבלוגר. הוא המחליט והקובע איך להתנהל. זכותו.

            ואגב, לצערי גם אי אפשר לשמור על טון זה או אחר של בלוגיה, מנסיוני ברשימות וכאן. מה שיקרה יקרה. וכבר קורה. אני יכולה עד מחר לנסות בתור מנהלת הבלוגיה להכתיב איזה טון, כלום לא יעזור. כל אחד עושה כרצונו. ואולי זה מה שיפה בזה בסופו של דבר.

            אבל כבלוגרית אני כן יכולה לקבוע את גבולות הדמוקרטיה אצלי בבלוג, או אם לענות על פגיעה או לא. אני למשל, אדם חמום מוח. פןגעים בי, אני משיבה מלחמה. כזו אני אילנה. אין לזה קשר למהות הבלוגיה. קיומי כאן כמנהלת אינו קשור לקיומי כאן כבלוגרית.

          • את צודקת בעניין השוק, אילנה.

            בגלל זה בעצם רציתי להקים בלוגיה מאפס. אבל בתוך זמן קצר התברר לי שאין אפשרות להכתיב שום דרך לבלוגיה. היא מתפתחת אליה. בסופו של דבר כנראה כל דבר ברשת הופך לכיכר שוק, אולי לא כיכר שוק גדולה כמו ווי נט, אבל כיכר, קטנה.

            מה אגיד, קיוותי למשל שלא יעליבו פה סופרים ומשןררים, ובכל זאת כמה סופרין ומשןררים ידןעים התלוננו לי שכותבים להם עלבונות. מה לעשות? כנראה שאין מה לעשות. וכל בלוגר יעשה מה שהוא מרגיש ומבין.

          • הקמת דבר יפה והבאת אנשים טובים ואיכותיים והשאלה מי נותן את הטון פה. עדיין המקום נעים רוב הזמן. תמיד יש את האנשים שיאזנו את הצעקניים והקנאים, לא?

          • כן, נכון.

            אבל שוב, קחי למשל את המקרים שהזכרתי. אןתם סופרים ומשוררים שנעלבו מתגובות, איימו שיעזבו. אולי בעצם הכי קשה לנהל "בלוגיית אגו" כזו. אולי את צודקת. ואני יודעת שזו הסיבה המרכזית מדוע קשה לי להביא לכאן עוד סופרים, כי הם פוחדים מפגיעת טוקבקיסטים.

          • יעל, התפתח פה דבר ניפהר. לא הייתי פה כמעט במשך חודשיים , בגלל עניינים אישיים וגם הרגשתי קצת אאוטסיידרית כאמנית פלסטית, (ועדיין) אבל כשחזרתי גיליתי שנוספו עוד אנשים והדיונים שהשתתפתי בהם או אפילו רק קראתי פה בשבועיים האחרונים היו מרתקים ואף אחד לא התנשא שם, לא משנה מי הוא וכמה פירסם. החל מדיונים תרבותיים ספרותיםם, כלה בתגובות שקיבלתי אני ופידבקים, וגם נושאים שנגעו ממש לחיים אישיים.
            מי שלא מתאים לו או חושש יכול לא לבוא כמובן. אפשר לנסות, אפשר לפרסם במינון נמוך וסולידי, אפשר לשפוך את כל הקרביים איך שבא. ולנסות להתעלם מהמפריעים. לדעתי יש פה משהו מיוחד. אל תרימי ידיים.

          • תודה אילנה.

            לא מרימה, רק קצת מתייאשת לפעמים.

            ובעניין אמנים פלסטיים, ניסיתי, תאמיני לי שניסיתי. אותם הכי קשה לי לשכנע לעלות הנה. לא יודעת למה. מוזר. עלו בחודשים האחרונים שתיים, וגם הן כמעט לא פעילות. חבל לי מאוד על כך.

          • טוב, גם אמנים פלסטים הם קנאים לא קטנים ואגו לא חסר. אולי אפילו יותר "משוגעים"…… אגב אני מנסה גם לגייס מדי פעם מאחורי הקלעים כוחות עזר של אמנים פלסטים ולא הצלחתי כל כך (רק משורר דוקא הצלחתי לגייס).

          • "משוגעים"? כן. הם עוברים בין ממשויות כאילו אלה תחנות של רדיו.
            אבל אם באגו מדובר – הם לא עולים על אף אחד אחר. פשוט זו ביצה של דלות, והכל בולט.

          • אני מתכוונת למצבי רוח, רגישות יתר, קליטה של פרטים מהמציאות החיצונית בלי סינון עד שמציפה, אובסיסיות (שגם מנוצלת לטובה), רעב אדיר לחשיפה ולפידבדקים מיידיים על יצירתם, גבהים של אושר מתגובות אוהדות ומצולות דיכאון אם התגובה לא אוהדת (למרות שתמיד מבקשים כנות…) ולא משנה אם האמן הזה הציג כבר במיטב המוזיאונים בארץ ובעולם – תגובה אחת פושרת או ביקורתית – גומרת אותו.

          • את צודקת, אילנה, ומכיוון שעם פילטר לא עבה מדובר בחומרי הנפש, קל גם להבין אותם.
            זה משהו שאני משתדל תמיד להיות ער לו, גם כשאני מחויב לגמרי לתת את הבנתי בכנות. ביקורת דורשת מידה של אהדה ואמון כדי שתתקבל באופן שאפשר לצאת ממנו נשכר. לא פשוט.

          • מסכים עם הרוח הזאת, אילנה, ותודה עליה. אנחנו חושבים על זה אותו דבר.

          • חשבתי שבעצם, הבלוג הזה הוא מיקרוקוסמוס של המדינה. קצת יותר טוב אבל גם קצת נגוע בדברים לא טובים. ..
            יש ב"ישראליות" גם דברים שאני מאוד אוהבת, דוקא הישירות, לפעמים הויכוחים , המשפחתיות. אז אולי אפשר להתחיל פה. הישראלי החדש…

          • מנסים, אני חושב. אבל כל אחד מאתנו בא עם התיק שלו, ומתאמן על האני שלו יחד עם כולנו… והקולות שבפנים מהדהדים עם הקולות שמבחוץ. מישהו אומר משהו ואדם לפעמים שומע עוד שלושה קולות מתוכו שמשנים את האמירה.

            אדם חדש נולד רק מהישן, לא?

          • לא מתעלמת מהישן. זה חומר לא רע.

          • (רק ביקשתי לא לצעוק)

  13. רונית בר-לביא

    בעקרון מסכימה,
    רק הייתי משנה את המינוח ל:
    דרוש/ה אדם שאוהב את עצמו באמת, שמוכן ללמד אהבה.

    אצלנו הרבה פעמים קוראים בטעות לאדם שאוהב את עצמו ומעריך את עצמו באמת, עם כמה שפחות חוליים מערביים של חוסר וסיפוקו וחוסר וסיפוקו וחוזר חלילה, אגואיסט.

    אז במובן הזה, כן, דרוש מנהיג אגואיסט.
    אחד שהוא עצמו חשוב לו עד כדי כך שיוכל להנחיל את האהבה הזו הלאה לשאר הציבור.

    בעיני זוהי בהחלט עבודת ריפוי שמתחילה בפרטים הקטנים, אין תהליך ריפוי מעבר לתהליך הריפוי של הנפש האנושית,
    ככל שיותר אנשים ילמדו ויעבדו במטרה להגדיל את אהבתם העצמית,
    ככה ינוקו יותר חוליים מהחברה.

    • רונית, מסכים אתך, שאדם שאינו אוהב את עצמו – כדאי שראשית כל ילמד אהבה כזו.
      אדם שאוהב את עצמו באמת, ידאג גם לזולתו, כי טובת כל אחד מאיתנו היא במעגלים המתרחבים שמסביבנו: משפחה, חברים, עיר, מדינה, עולם. אחראיות לכמה שיותר מהם, היא אהבה עצמית במיטבה.
      חושב גם שאהדה עמוקה לזולת היא גם תנאי הכרחי לתקשורת טובה שתביא להבנה והסכמות.

      • אין לך מושג עד כמה אני מסכימה עם דבריך. החברה לדעתי, זקוקה למעין סוג של הילינג (המילה העברית לא קולעת ולא מדוייקת מספיק בעיניי), זה דבר שמטפל/מנהיג לא יכול לעשות מתוך ריק. עליו להתמלא באהבה שתכיל את כל הכלי שהוא ,ותגדוש אותו, ותגלוש ממנו ותציף את כל מי שנמצא סביבו. אהבה זו איננה נחשבת בעיניי לאהבה אגואיסטית ,כי מטרתה הסופית היא הענקה ואין דבר חשוב בעיניי יותר מזה.

        • סיגל, ה"איגואיזם" שאני מדבר עליו מעניק, כי לקיחת אפס אחריות על המעגלים החברתיים והאנושיים היא בחשבון האחרון שנאה עצמית.
          אבל לא די באהבה "מעניקה". לפעמים צריך גם לערוך ניתוחים, לצרוב ולהסיר גידולים. אלטרואיזם עיוור, נתינה בלי קשר לנסיבות – גם הוא לדעתי שנאה עצמית, או לקיחה מתחסדת.

          • "ואהבת לרעך כמוך". אם אדם אוהב את עצמו ומוכן לטפל ולצרוב ולפרק בו, זאת האהבה שיעניק לרעהו . אם הוא חי בהכחשה ובאהבה עצמית ריקנית , אין בו את האדם שיכול להעניק משהו מלבד להגיד ולחשוב שהוא מעניק. לדעתי זהו הבדל בין אדם המלא בעצמו לבין אדם מלא באהבה.

          • אני חושב שאת צודקת. זהו "האלטרואיזם המעפעף".
            אבל העניין הוא לא פעם גם בנתינה או ויתור במקומות לא נכונים, מתוך טעות שקוראים לה "הקרבה עצמית", "אצילות נפש" וכד". כמו הדוגמה שהביאה סבינה מיגאל אלון.

          • לא מתמצאת ביגאל אלון ,אולם קראתי את דבריה של סבינה, שאמרה שלא נתנו לו.זאת הבעיה שגם אם נמצא מנהיג צריך למצוא גוף שניתן להנהיג אותו. לגבי,התרחקות מחברים על מזבח ההקרבה למען ההנהגה איננהדבר נכון, לדעתי. התרחקות מהיקר לך ,היא כמו התרחקות מעצמך ולכן לא ויתור נדרש כאן אלא מציאת פיתרון לבעיות שצצות בדרך. (קצת מגששת באפלה כי אינני מכירה את הפרטים אולם זו דעתי לגבי בעיה: הדרך איננה סלולה וחתחתים בה רוב ואחת הדרישות מן המנהיג ,היא, לדעת למצוא פתרונות יצירתיים לבעיות ,ולדעתי הקרבה איננה פיתרון).
            לגבי אצילות נפש ויפי נפש אלו תכונות שטוב שיהיו אבל במידה. ברגעים שצריך לפעול, אין מקום לאצילות וצריך לדעת בדיוק מה לעשות ואיך.

          • טוב, אנחנו לגמרי מסכימים .

          • כן. עד כאן אנחנו בזרימה.
            ( אולם, אני לא מפסיקה להיות מופתעת, כי בעיניי אנשים מעולמות שונים ,שנפגשים בדרך כלל בנקודת זמן כלשהי, כמו שכאן, הרי הגיוני שיווצר חיכוך.
            בכל אופן, נדמה לי שהחיכוך הראשון בפתח. יותר נכון מאחור,ב"נגר והים" שם אנחנו ממש לא רואים עין בעין את עניין הצדפות.
            :0)

          • סיגל, להסכים זה לא רע. קורה…

            לגבי "הנגר וסוס הים" (לא "הנגר והים"- זה היה דייג, מהזקן והים)
            תלוי על מה המטפורה הזו. אם מדובר בניצול חלשים, אני אתאפק ולא אצטרף לחגיגה. אבל ייתכן שמדובר במשהו אחר לגמרי.
            ומי שלא יודע – מדובר בשיר של לואיס קרול –
            http://blogs.bananot.co.il/index.php

          • האם הקישור היה אמור להוביל אל השיר?

          • למה מישהו לא רוצה להיות ב"ועד בית"? – כי התרבות הישראלית אילפה אותנו להבין שהמערכות שלנו טוטליטריות [השמאל מצידו החתרני והימין מצידו החושב שהוא המושיע].
            מערכת חינוך ישראלית מצמיחה דחלילים מנהיגותיים כי ה"ליבה החינוכית" היא דחלילית.
            אין לנו חוט שידרה יהודי והחוט הזה גם מבוזה.
            משהיא אמרה כאן: צריך להזרים כוחות טובים. עצם העובדה שמדברים בויכוח כזה במליצות מוכיח את סיבת הרפיסות. כי- כיצד ומהיכן יצמחו כוחות טובים? מהי אמת מידתינו ל"טוב" כשהתשתית לערכים היא אותו "כלום" [ראו שירה הנהדר של תמר משמר הנושא שם זה- כלום, כי לנו תרבות הכלום]

            למה אין שואלים את עצמנו מנין באה תרבות השחיתות עליה כואב אמיר אור???

            מה מצמיח תרבות של עם שהיה מזוהה עם מוסיקאים מהשורה הראשונה ומתמטיקאים וכימאים וסופרים [עגנון ובשביס זינגר ינקו מהיהדות המסורתית]
            נכון שעדיף לחפש את המטבע מתחת לפנס.
            והכי כף זה להכות ב…
            [כולם ידוע במי]

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור