אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
שַׁלְשֶׁלֶת
אַפּוּ, הֶחָכָם הָרִאשׁוֹן, הַחֲצִי אֱנוֹשִׁי, יָשַׁב בִּשְׁפִיפָה מְשַׁרְבֵּב אֶת שְׂפָתָיו מוּל הַשְּׂעוֹרִים שֶׁצָּמְחוּ מִגַּרְגְּרִים שֶׁנָּפְלוּ מִכַּפּוֹ. הוּא חִטֵּט רֶגַע בְּאַפּוֹ, נָעַץ אֶת אֶצְבָּעוֹ בֶּעָפָר הַלַּח, תָּחַב בַּשֶּׁקַע גַּרְגֵּר, וְהִמְצִיא אֶת הַחַקְלָאוּת. כָּךְ, אוֹמְרִים הַכְּתוּבִים הָעַתִּיקִים, שָׁכַב אַפּוּ עִם הָאֲדָמָה. בְּהֶקֵּשׁ אֶחָד גָּאַל אַפּוּ אֶת הָאָדָם מֵחֶשְׁכַת הַהוֹוֶה הַנִּצְחִי, וְהֶעֱנִיק לוֹ עָבָר וְעָתִיד; בְּהֶקֵּשׁ אֶחָד לִמֵּד אֶת הָאֲנָשִׁים לְהִשְׁתּוֹקֵק לְמַה שֶּׁנֶּעְדָּר. כָּךְ נִכְנַס אַפּוּ לִמְעָרָתוֹ שֶׁל הַמָּוֶת וּמָצָא בָּהּ אֶת הַתַּרְבּוּת. עַל כֵּן אוֹמֵר הַפִּתְגָּם, "כָּל מַדָּעֵינוּ כֻּלָּם – כְּמוֹהֶם כְּכִנָּה אַחַת עַל פַּדַּחְתּוֹ שֶׁל אַפּוּ".
הָאשִׁי, הֶחָכָם הַשִּׁשִּׁי, גָּנַב שְׂעוֹרִים, גָּנַב אֶת בְּתוּלֶיהָ שֶׁל כֹּהֶנֶת הָאֲדָמָה, וְגָנַב אֶת הָאֵשׁ מִלִּבּוֹ שֶׁל הַר הַחַלָּמִישׁ. הוּא טָחַן וְאַבְנֵי הַצֹּר בְּיָדָיו. הוּא לָשׁ אֶת הַכֹּהֶנֶת וְאָפָה אֶת הָאֲדָמָה. כָּךְ הִמְצִיא הָאשִׁי אֶת הַלֶּחֶם. בְּשָׁעָה אַחַת, אוֹמְרִים הַכְּתוּבִים, גָּנַב הָאשִׁי אֶת הָעֹנִי מִן הֶעָשִׁיר וְאֶת הַטִּפְּשׁוּת מִן הֶחָכָם. עַל כֵּן אוֹמֵר הַפִּתְגָּם, "הָאשִׁי כָּאן? – כַּסֵּה כִּיסֶיךָ! כָּל עָשְׁרֵנוּ כֻּלּוֹ – כְּאַיִן הוּא מוּל עָנְיוֹ שֶׁל הָאשִׁי".
גוֹמָה הָעִוֵּר, הֶחָכָם הָאַחַד-עָשָׂר, הָיָה הָרִאשׁוֹן שֶׁגִּלָּה אֶת הַשָּׂפָה. הוּא טָפַח עַל בִּטְנוֹ שֶׁהִשְׁמִיעָה צְלִיל עָמוּם, אַךְ לְלֹא הוֹעִיל. "לֶחֶם!", צָרַח גוֹמָה, עַד שֶׁלָּמְדוּ הָאֲנָשִׁים אֶת סוֹד הַסִּימָן וְהַמְסֻמָּן. כָּךְ, אוֹמְרִים הַכְּתוּבִים הָעַתִּיקִים, הִצְבִּיעַ גוֹמָה בְּלִי אֶצְבַּע וְרָאָה בְּלִי עֵינַיִם. בְּמִלָּה אַחַת גָּאַל גוֹמָה אֶת הָאָדָם מִן הַזְּמַן וְהַמָּקוֹם, וְהִצְמִיחַ לָרָצוֹן כְּנָפַיִם. עַל כֵּן אוֹמֵר הַפִּתְגָּם, "כָּל כְּתוּבֵינוּ כֻּלָּם – כְּמוֹהֶם כְּעֵינָיו שֶׁל גוֹמָה".
נָאנוֹ, הֶחָכָם הַמֵּאָה וּשְׁמוֹנָה, הִבִּיט סְבִיבוֹ וְלֹא רָאָה דָּבָר. הוּא הִקְשִׁיב וְלֹא שָׁמַע, מִשֵּׁשׁ וְלֹא חָשׁ מְאוּמָה. עִם נָאנוֹ, אוֹמְרִים הַכְּתוּבִים, בָּאָה הַגְּאֻלָּה לָעוֹלָם.
מתוך "מוזיאון הזמן", הקיבוץ המאוחד 2007
תרבות, לחם, שפה, גאולה.
תמהני, הזהו באמת הסדר הנכון?
אהבתי כל כך ,עד כי חטפתי מצוקת חוסר-מה עם מאה וארבעת החכמים הנוספים?:0)
ולגבי הגאולה ,הצלחתי להבין, שבמקום בו יש תרבות ואין עושר, חוכמה,זמן או מקום תמַצא הגאולה.
ואינני יודעת מהי גאולה…ואינני מבינה גאולה ממה?
לי, לנו, לא חסר בעצם כלום וכל תחושה של חסר ,היא עיוורון למה לקיים ואולי…אולי אנחנו גם בגאולה (מה שזה לא יהיה) ואנחנו פשוט עיוורים?
בוקר טוב עולם. 0
סיגל, אני חושב שעם כל הישג של הציוויליזציה האנושית (התכוונתי לתרבות במובן זה) יש גם הפסד גדול.
במבט שני, הכל די מתהפך בשיר הזה על פיו. החכם הראשון פה – אפו – ממציא את החקלאות ואיתה – מביא תפיסת זמן אחרת, (תכנון ארוך טווח, יבולים). "חשכת ההווה הנצחי" היא אירונית. תפיסת הזמן היא תפיסת המוות.
כאן מתחילה הטכנולוגיה…
וכך גם בשאר.
ואולי את צודקת.
"כל כתובינו כולם, כמוהם כעיניו של גומה".
"כל כתובינו כולם, כמוהם כעיניו של גומה".
גם לי נראה ככה.
יופי צרוף, אמיר. הבאת גאולה לעולם.
אדמיאל היקר, תודה לך על המלים החמות.
האם אני חייבת להסכים עם הכתוב כדי ליהנות מיופיו? לא. זה יפה מאד.
החכם האחרון הבין לדעתי כי האמת הגאולה אפילו האושר מצויים פה ממש על ידבו בריק .
כתוב נהדר ואני שואלת האם אתה אמיר מבין עד תומם את הדברים המופלאים שכתבת?
שאלה אחרת האם אתה בודהיסט?
על ידבו=על ידנו טעות דפוס לא מילה חדשה:)
הגאולה נמצאת בריק . באין .
כך אני קוראת את הדברים . במקום שהתשוקה דמומה . נדמה .
בודהיסטי.
מירי, אני מסכים אתך – בסוף הכל תודעה – נושא ללא נשוא ומושא. אבל הניסוח של "נאנו" הוא אמביוולנטי.
אפשר להבין, שעם אנשים כמו נאנו שלא קולטים אותו, בלי תרבות אנושית, העולם נגאל מכל הבלגן של ה"קידמה המפוקפת" הזו.
אפשר להבין שנאנו בהארה שלו הביא גאולה לעולם.
ואפשר גם להבין שהעולם הוא יצירה של תודעותינו, ובלעדיהן הוא חוזר להיות תמונת מחשבה שנמחקה.
ועוד…
מירי, תודה רבה.
ולא, אני לא בודהיסט, וגם אולי אני לא מבין עד תום מה שראית פה.
תסבירי?
תודה, שירה. גם אני לא בטוח עד כמה אני מסכים. עם מה את לא?
עם הגאולה הסתומה שבאה מהיכולת להיות אטום, כלום. האין אני המפורסם. אבל זה כתוב יפה, אז לא צריך להיכנס לויכוחי סרק… 🙂
שום ויכוח, שירה 🙂 זה כתוב באירוניה, כלומר, זה דווקא מסכים אתך במידה ידועה. אם תשימי לב, כל "אבולוציה" פה היא ברכה די מפוקפקת.
מענג לקריאה ומעניין.
זה אני כתבתי, באתר העלים את שמי משום מה.
תודה, איציק. שמח שדיבר אליך.
ונשאלת השאלה, מה הרווחנו מהגאולה הזו שבאה לעולם?
כלום. אני מקווה שלא תרמתי בזה על הבוקר לחג הדיכאון שפקד פה כמה אנשים.
איש לא אמר שהגאולה טובה מ"ההשגים" שקדמו לה. כמו שהסברתי למעלה למירי במניין האפשרויות, הסיום הוא די אמביוולנטי.
אמיר – יפה וחכם, אבל יש המשך
(ר" החיפוש אחר השור, תמונות אחרונות).
זוהר, לאיזו תמונה זה מקביל לדעתך?
זו גם יכולה להיות החזרה לשורש, לא?
אבל השורש לא באמת ריק. הוא התחנה המרכזית (הישנה).
טוב, את הקואן הזה אקח אתי לעשרים השנים הבאות אי"ה.
למה זה השורש, למה?
קנית את ה"היפודרום" מה? טוב, אז אנחנו לא סוסים, לא? מתי תורידו את הימורי המירוץ הזה מהבלוגיה ונוכל לדבר בשקט?
אותך לשירלי.
נראה לי שבתאי, אמיר. כשם שהשבתאים קיימו את התורה על ידי ביטול התורה, כך נאנו גאל את העולם על ידי ביטולו. הוא שיגר אותו מחדש אל הלילה הרחמי ממנו נולד פעם, כשאל תינוקי נעור לפתע ממיליון שנות שינה, השתעמם בחשיכה והמציא לעצמו צעצועים מוזרים. כלומר את הכל כולל אותנו.
כן, זה יכול להתפרש לכיוון גנוסטי או שבתאי – שבו ביטול העולם הוא ביטול בריאתו של אותו דמיורג רשע שברא אותו.
לפי השלשלת היורדת של השיר יש כמובן בסיס להבנה כזו.
אבל לא בהכרח.
נאנו פשוט לא מוצא שם שום עולם. המלכוד הוא בעצם במשפט הבא – שבזה הוא הביא גאולה – לעולם (ואולי, אך לא בהכרח גם לעצמו).
הזירה הזאת קיימת רק כל זמן שמשחקים בה, לא?
ברור. הזירה תמיד מומצאת…
אם ברור, זוהי זירה הינדואיסטית או בודהיסטית כנראה…
אבל אני לא חותם על אף אחד מהם פה 🙂
במלים אחרות, זה שהיא מומצאת לא אומר שהיא לא ממשית בדיוק במידה שממשות יכולה להיות ממשית בכלל.
כן לפעמים קשה לראות את המידה בה ההזיות שלנו יוצרות את הזירה ואת "הממשות" בכלל.
בלי קשר לסיום שכאן, הגנוסטים לקחו את התורה הזורואסטרית והפכו אותה על פיה: שם העולם והחומר הם חיוביים – כי נוצרו על ידי האל הטוב כזירת קרב שלוכדת בתוכה את הרע כדי שאפשר יהיה להביס אותו.
כמשל לנפש, זה לא רע. זוהי זירת הצמיחה שלנו.
מין היפוך של העמדה הקבלית, שגם בה יש מהאופטימי : בקליפות העולם מצויים הנצוצות שניתן לגאול אותם.
כן, נכון. העמדה הקבלית היא מין שילוב של הגנוסטיקה עם התפיסה הזורואסטרית (שממנה צמח גם בסיסה התיאולוגי של היהדות)
אמיר, שלשלת האבסורד. הסיכון שבהוויה האנושית נטולת ההגיון, כמעט כמו הרצון להיוולד בגיל 80 ולחיות, הפוך, עד הינקות כשהמוות לאחר השהייה ברחם- הופ החוצה…. נאנו החכם, מביא הגאולה, החיים עצמם מפריעים גם לי…:)
החיים פה אינם גן עדן אלא יותר כמו מירוץ מכשולים, אבל אולי כשנגמור להבין הם יהיו די גן עדן.
נראה שאם מקיימים את השיר בהיפוך 1/1 אפשר שיש בשיר סודות לא קטנים לגן עדן כאן ועכשיו. לא?
זהו, שאני לא בטוח. את חושבת שאפשרי להפוך פה את הכל? טכנולוגיה, סחורות וחליפין, שפה?
אנסה לעשות תרגיל בלהפוך ונראה מה יצא: גומה ועיניו הפקוחות, היה האחרון שהשתמש בשפה. הוא טפח על בטנו שהייתה חלולה והשמיעה צליל תוף, מועיל. לחם", לחש גומה, עוד לפני שידעו האנשים את הסימן והמסומן. כך אומרים הכתובים החדשים, הצביע גומה עם אצבע עם עיניים פקוחות לרווחה ולא ראה כלום. במלל רב גאל גומה את האדם מן האין זמן ואין מקום וגדע לחוסר הרצון את הכנפיים. על כן אומר הפתגם, כל כתבינו כלם- כמוהם כראייתו של גומה"
עכשיו רגע, אקרא ונראה מה יצא..
טוב, הסתבכתי…
לא צריך להפוך כל מלה, רק את הרעיונות.
אמיר אבל אז זה באמת יוצא מצחיק.
כלומר, אין חקלאות וטכנולוגיה, אין עבר ועתיד, אין כסף וחליפין, ואין שפה.
ולבסוף, נאנו אולי רואה עולם, אבל לגמרי אחר, לא?
כן…כך זה נראה.
אבל אני צריכה להפסיק להתחכם עם השיר ולקבל אותו כמו שהוא- באהבה.
זו לא התחכמות, תמי. זה בסדר גמור, כי הרי יש בו נימה אירונית ולגמרי מתבקש לבדוק פה את האיפכא מסתברא…
אמיר, תודה. השלשלת מספרת סיפור שבונה עולם מושגים משל עצמו. אפשר אולי לאייר אותו זה יהיה מרהיב.
חוצמיזה היה שווה לקום בבקר, לקרוא אותך ואת שולמית, ולחלום על אחוות אמנים- הינה יש, זה אשרי.
תמי, רעיון נפלא. וכן, אשמח אם מישהו או מישהי ירימו את הכפפה.
הרי כל הטקסט הזה נכתב גם במידה של הומור!
לאייר את ה"שלשלת" הזאת יכול להיות מקסים – ולהוסיף לה עוד חיוך.
התכוונתי- הינה יש, זה אפשרי ( אכן גם אשרי)
ישנם כאן כמה וכמה מאיירים ומאיירות – הלוואי..
לי הנאנו הזה הזכיר דוקא ננו טכנולוגיה (אולי זה יציל את העולם ויקדם אותו) אבל אני מסמפטת את השישי. אולי בגלל שהוא "עושה דברים בידיים" ומפסל וגם מזכיר לי מין רובין הוד כזה.
אילנה, ב"עשה דברים בידיים" את מתכוונת ל"לש את הכוהנת" או ל"אפה את האדמה"? 🙂
בכל אופן, השלישי, האשי, המציא כאן מוצר וסחורה ובזה גנב את העוני (לא את העושר או הכסף!) מן העשיר, ואת הטיפשות מהחכם.
כלומר, החכם שבוי במתוחכמותו, והעשיר בכספו…
ובסופו של דבר האשי, ממציא הצורך (עם ההצע והביקוש) הוא העני מכולם.
שניהם. מזדהה עם יוצרים באשר הם…
טוב, אני מודה שגם אני מסמפט אותו. זהו היוצר כמין חכם תחבולן שידו בכל ויד כל בו.
אמיר
הרהרתי רבות דווקא בארבע שבין הראשון לשישי, ובארבעה שבין השישי לאחד עשר, וה97 שבין שבין האחד עשר למאה ושמונה. דווקא הנעדרים היו נוכחים אצלי באיזו ידיעה שאינה יודעת. ואכן נאנו נותר עם האין.
יופי של גאולה ריק מלא.
אבל, מה הם החיים, בלי ההנאות הקטנות של הלחם, הגוף, העין, הריח…
נאנו יחכה מעט, אני כבר אגיע.
תודה.
תודה, מוישלה. לפי ההפרשים שחישבת אנחנו איפשהו בין גומה לנאנו, ובהחלט אנחנו נותנים לו לחכות. עובדה שאנחנו פה…
מאה ושמונה הוא המספר האחרון בחרוזי התפילה ההינדיים וכך גם אצל הבודהיסטים.
בין התשוקה לגעגוע אנחנו נהנים סובלים, מגלים, מפסידים, וגם הולכים מכאן לשם עם הנאות הדרך.
מעניין שהבדלת בין תשוקה לגעגוע, שניהם נמצאים במרחק נגיעה, אולי התשוקה קרובה יותר ואולי בגלל זה מייסרת יותר כשהיא לא ממומשת.
ההנאה והסבל מצויים גם בין התשוקה למימושה, בין הגעגוע לביטולו.
הייתי רוצה יותר להיות אחד עם הדרך מאשר לעשות אותה
קזנצקיס ב"הלימוד הרוחני" שלו קבע את "אהבת הדרך" כעיקר, וניטשה דיבר על רעיון דומה – AMOR FATI.
אבל הדרך שואפת אל סופה, וסופה כפי שאמרת איננו קצהו של קו אלא ראיית הקו כולו בתודעה. זו, אני חושב ההיעשות לקו עצמו.
התשוקה היא מה שמוליך אותנו הלאה על קו הזמן. הכוח שבו אנחנו מייצרים את העולם.
"הגעגוע" במינוח הזה הוא לשורש האבוד. למקום שבו הממשות היא תמונות מחשבה.
התשוקה והגעגוע, הם בשבילי הערגה למלאות ההוויה. התנועה בזמן ובמרחב למתן פשר ומשמעות. ובהחלט גם החיפוש אחר השורש האבוד המצוי קרוב לודאי במרחב ממנו גורשנו.
והתשוקה כרגע היא למיטתי
תודה על עונג חצות/בעצם כבר אחרי
לילה טוב
תודה גם לך, מוישלה. אענה לזה מחר.
מוישלה, התשוקה והגעגוע הם קרובים, אבל גם רחוקים.
היוונים הבדילו הבדלה מעניינת בין "פותוס" = תשוקה למישהו נוכח, לבין "הימרוס" = תשוקה למישהו שאיננו.
השורש הוא מין קרוב רחוק. קרוב כמו העין אל עצמה, שאינה רואה את עצמה. זהו הגעגוע האבסורדי ביותר – ואולי גם הקשה ביותר.
אבל החיים הם מה שנוכח בעין התודעה. החיים נעים הלאה בכוח התשוקה.
איזה יופי. לא ידעתי את זה…מעורר מחשבה.
אילנה, האבחנה הזאת נראתה לי מסעירה כשלמדתי יוונית, ולפני שנים אפילו כתבתי שני שירים שנקראו "פותוס" ו"הימרוס". אבל כיום היא נראית לי הבחנה של מידה, ולא הבחנה בין סוגים שונים.
כמו בגעגוע למישהו שנעדר, גם בגעגוע למישהו נוכח ישנו איזשהו פער מכאיב שאת רוצה לגשר עליו.
לא הצלחתי להבין איך הגעתם מגאולה לתשוקה וגעגוע אולם בנושא הזה יכולה לומר שאם הללו למושא לא קיים הריהם בבחינת סבל ואם לקיים (כמו נערה לחייל הבא בימי חמישי לאפטר)הרי שזהו סבל מתוק ואני בעד. אולי אחרי שנתתי דוגמא שיכולה להתחבר אליה, אז מזה יכולה לנסות להבין שכשהחייל מגיע הגעגוע והתשוקה מתפרקים בחיבור שלהם, ואולי שם נמצאת הגאולה של שניהם. (מעל להבנה הזאת לא הצלחתי להתרומם…אולי אפשר לקבל "הרמה חיצונית" שאצליח להבין את הדיון?).
סיגל, כשהחייל מגיע הגעגוע מגיע לסופו הזמני, והסבל הופך לאושר של יום חמישי. אבל זאת רק הרפיה ליום, לא? הדינמיקה של התשוקה והצורך מתחדשת למחרת, עד ההתפרקות הבאה, ואולי בזה סודה.
אבל "הגאולה" של נאנו היא סופית. אין יותר למה להתגעגע שם. אין סבל, וגם לא אושר במובן הסדרתי של החייל והנערה.
אז…למה לשאוף לגאולה סופית? נשמע משעמם. (יש יגידו שלווה אבל מנסיון, כשאין בי "כלום" ,ואני חושבת שהנה מצאתי לי שלווה ,מתחיל לשעמם לי מאוד).
כי זו אמורה להיות שלווה מלאה.
ומהו שעמום, אם לא צורך? מין תשוקה עמומה, נטולת מושא. מה שבטוח, זה שזה גומר עם המשחק.
כשהנגר וסוס הים גומרים לחסל את הצדפות, זה לא סוף המשחק. רק עד הארוחה הבאה, לא?
אז אם החיים שלנו כאן הם משחק ויש המגיעים לשלווה שהיא בעצם סוף המשחק אז מה נותר להם? למות לא?
"נָאנוֹ, הֶחָכָם הַמֵּאָה וּשְׁמוֹנָה, הִבִּיט סְבִיבוֹ וְלֹא רָאָה דָּבָר. הוּא הִקְשִׁיב וְלֹא שָׁמַע, מִשֵּׁשׁ וְלֹא חָשׁ מְאוּמָה". נראה לי שנאנו היה בן מאה ושמונה , הגיע למצב שבו הוא לא מרגיש כלום נגע בשלווה לשניה ונאסף אל חבריו המתים השלווים. כשהעלו את שמואל באוב הוא שאל למה הפרעתם לי בשלוותי ,ואם למות זו שלוה וגאולה ,אז בגיל מאה ושמונה אולי גם אני אבין מה קורץ בזה.
אף מלה רעה על המשחק, סיגל, אבל אני לא חושב שסופו הוא עניין של גיל, או שהמוות הוא סוף המשחק.
ואולי נאנו היה בן חמש וחצי 🙂
אני מפרש את הגאולה של נאנו, לאו דווקא כמוות, אלא כהשתחררות מהשיעבוד לחומר, לעולם התופעות האשלייתי, למרוץ המטורף שלנו אל הסוף: כמו העכבר ב"משל קטן של קפקא", ונאנו, אני חושב, נותן ללהיות להיות, חומר ולא חומר הם היינו הך, אין היררכייה של של התחלה וסוף, אין הבחנה בין קדושה לחולין, זה מקום של שלווה גדולה. האם זה אפשרי בחיינו המערביים המוטרפים, זו שאלה אחרת.
מוישלה, זהו פירוש הינדי או בודהיסטי, ואני כמובן מקבל ואיתך בזה – אבל לא בלי קורטוב של אירוניה מן הפרספקטיבה של ההלך.
החומר, עם כל החיכוך הבולעני שלו, קיים בסופו של דבר רק בתודעה, לא? אם לא היה מוחש היינו חושבים עליו כמחשבה, אבל גם החושים הם סוג של פעולה מנטלית.
בגבולות המציאות שבה אנו חיים ניסיתי להשתחרר מהחומר הזה ,וכל כמה שניסיתי מצאתי שם רק סבל ,ובזכות מי שאני מצאתי גם דרכים יצירתיות להתגבר על הסבל. מאז שפירקתי את המאבק הזה בתוכי ,השתחרר לו משהו ,והיום אני נמנית על האנשים שמאמינים, שמה שצריך להיות קורה בדיוק ולא בערך. ואם נצטרך לחיות בלי תשוקה, נחיה. ואם נצטרך לחיות בשיעמום ,נחיה ואם צריך לחיות בלי חומר, נחיה. ואם לא צריך, אז לא. מה שכן, החלק הכי בעייתי הוא זה שנפתר אצל הדתיים ורחוק מליפתר אצלי…שאם נצטרך למות נמות. זה מתקשר לחלק האחרון של שירך מוישל"ה "פתחי את הספר הזה" לו אני אומרת: ככל שאהיה פתוחה, את הספר הזה ,אני דווקא לא רוצה לפתוח.
סיגל
למה כוונתך, אם את מוכנה ויכולה להרחיב, שבניסיון להשתחרר מן החומר, מצאת רק סבל?
אני יכול להבין ואף להרגיש את מה שאת וגם אני קוראים פחד מאותה חידה ואותו חידלון(בתרבות המערבית החילונית) הקרויים מוות.
ג"ון דריידן כתב: "כשלעצמו, המוות אינו ולא כלום, אך אנו יראים פן נהיה מי יודע מה, מי יודע היכן.
חכם הזן הקואין שהיה גם צייר, כתב: הו בני הנעורים
אם פוחדים אתם מפני המוות
מותו מיד!
משתמותו פעם אחת
לא תמותו עוד."
מצמרר, אבל אני לא רואה את דבריו כהמלצה להתאבדות, אלא כניסיון לבטל את ההתבוננות אל ממד הזמן האנושי כזמן קווי, ולראות אותו כזמן מעגלי. זה דורש כוחות נפש גדולים ואמונה גדולה הכרוכה גם בשינוי היחס שלנו אל החיים.
השיר שלי סיגל, הוא ניסיון לפתוח את הספר הזה, לא כדי למות, אלא באמצעותו להתגבר על הפחת מפני מה שמצוי בספר הזה.
ותודה לך על גילוי הלב
המוות הוא חלק נכבד מחיינו
שורה רביעית מלמטה צ"ל:להתגבר על הפחד ולא פחת: מן הפח אל הפחת.
נלך מהקל אל הפחות קל מבחינת גילוי הלב.
אז ככה: במוות לא התכוונתי למותי שלי. עם זה התמודדתי כבר בכיתה ח" ולמדתי מסבתי (הייתי צריכה לערוך תחקיר בנושר כלשהו וכשכולם בחרו אקטואליה אני בחרתי את המוות כנושא) שהיא לא פוחדת מהמוות כי לפעמים כשאנשים נמצאים בבריאות לקויה ,אז עדיף להם כך. כבר אז נרגעתי לגבי עצמי ,ואת בתי הרגעתי כבר כשהייתה בת חמש.(עכשיו כמעט כיתה ח" בעצמה והיא מתעניינת בשיגעון (…יש לה קצב משלה).
עד כאן הכל טוב. ב"פתחי את הספר הזה" אני זו שחיה ,ואמורה להניח להולכים. עם זה הרבה יותר קשה לי להתמודד ,והיחידים שהצלחתי להניח להם באמת ,הם סבי וסבתי כיוון שכך אמרה לי סבתי:"בבריאות לקויה זה עדיף" והם סך הכל הגיעו לשיבה , והיה לי את כל הזמן שבעולם להתרגל ולהיפרד בדרכי.
לגבי שאלת החומר-הממ…
אני חיה בסביבה בה יש עושר ועוני בהבדלים קיצוניים. כילדה תמיד רציתי יותר ממה שיש לי ולא הצלחתי ללמוד מהוריי צניעות, זה תמיד התפרש לי כחוסר. חלק מחיי חייתי בארה"ב ושם היה לי ברור שנולדתי להוריי בטעות ושלי מתאים לחיות חיי מותרות וכי אלו יהיו מעתה והלאה חיי.
בסופו של דבר הבחירות שעשיתי בחיי לא נבעו ממחשבות על חומר וחיי חיים חסרי זהב נוצץ, אפשר אף לומר שבישוב שבו אני חיה השגתי את כולם בתחרות העוני ,והייתי צריכה לשמוע את כאבם של ילדיי, והייתי צריכה למצוא בי את כל החוזק הפנימי שבי על מנת שילמדו להגיד תודה על מה שיש, ונהיינו "רוחניים" לרגע, כי הייתה אהבה והיה אושר רק החומר היה חסר ולמדנו לצחוק ולשיר משוחרר. ולמדתי לחיות בלעדיו. לצמצם, לצמצם, לצמצם והתרחב בי משהו אחר .(ולמות מעולם לא היה אופציה,גם לא קיוויתי לגאולה ,קיבלתי את המצב כמו שהוא והיה לי טוב).
והיום ה,תקופה הזו מאחוריי, ואני מאושרת על דרך ההתמודדות שלי ,ועל ההצלחה לפרק את הפחד מהאין, ואני מאושרת שילדיי חוו ביחד איתי את החוויה הזו, כי אם הייתי ממשיכה ב"דרכי האמריקאית" הם לא היו ילדים של החיים ,וכל התמודדות הכי קטנה בחייהם כבוגרים בעתיד ,הייתה, עלולה לשבור את נפשם העדינה.
(נו, כששאלת ,אז בטח חשבת שחייתי באיזה קומונה או שוחחתי עם בודהה אבל ממש לא…סתם ברגילות שלי אני).
:0)
סיגל
ממש לא חשבתי על חיים בקומונה ואימון להגיע לנירוונה. ממש לא, תיארתי לעצמי שאת מדברת על ניסיון חיים שיש בו או בסביבתו עוני. גם אני נולדתי במה שקראו פה פעם מעברה, הורי גידלו אותי באוהל ובצריף- פחון. גדלתי בסביבה שלכולם לא היה. ואחת המתנות, למרות הקנאה לפעמים באלה שהייתה להם טלוויזיה וטלפון, אני מודה להורי ז"ל שלימדו אותי להסתפק במה שיש ולהרגיש עם היש-אין הזה, מלא, כי אמי בעיקר לימדה אותי להכיר במלאות הגדולה ביותר עלי אדמות. אהבת אדם. וחייתי גם בקיבוץ הרבה שנים ושם למדתי שקיימים דברים חשובים ויקרים שהם מעבר לחומר. ואת הדברים הללו אני שמח שהעברתי לילדי. לא אכחיש אם אומר שיש לי לא מעט רגעים, לנוכח התעצמות כוחו של החומר, שאני אומר לעצמי, אם היה לי קצת יותר, הייתי יותר רגוע ופחות עובד כמו מטורף כדי לתחזק בית ומשפחה. ובעניין המוות – הרחתי את שוליו וקצה מקטורנו כמה וכמה פעמים, בצבא מספר פעמים בעצמי וכעד ראייה קרוב לאנשים קרובים מאד. אבי ז"ל, נהג לומר, על ערש דווי שהוא מת למות, אבל כוח החיים לו היה כל כך חזק שנשמתו לא יצאה אלא אחרי סבל ממושך ובעזרה של צוות רפואי.
כך שגם אני לא באתי מאיזו קומונה בודהיסית או הינדית או אחרת, אבל אני מנסה ללמוד מהתורות הללו ולבחון היכן הם יכולים לסייע לנווד בדרכי החיים לנווט בינם לבין הסוף. ואגב, אני לא מציע בפתחי את הספר הזה את אופציית המוות הפיסי, להלך ולאהובתו. אלא ניסיון להשלים עם פרידה בלתי נמנעת.
בכל מקרה אולי מכיוון שאני אדם הרפתקן בטבעי ,התייחסתי לכל כאל הרפתקאה ,והיה לי דווקא קל.
לגבי "פתחי את הספר" אז דווקא כן הבנתי, שמדובר גם על פרידה מאהוב, ואני לא ידועה לעצמי כצולחת פרידות, ואיפשהו גם לא רוצה . (בעברית ,אפשר לקרוא לי :מפונקת).
סיגל, אני לא חושב שהחומר הוא בעיה. ה"חומר" הוא חומר. וכן, מה שאנחנו קורה (ואני שם לב שאני משנה מה"מה שצריך לקרות" שלך). זה לא שלא חוויתי את המוות כאובדן. בין אם הוא סוף ובין אם לא, כילד בן שבע זה שינה לי, וכל גם לא לילד בן שבעים – אם נפש יקרה איננה יותר כאן במעגל החיים הזה, זהו אובדן. אבל גם זה פה, בתוך ה"מה שקורה", ויש הבדל בין המחשבה על החיים כאנקדוטה סופית לבין ההכרה שעוד נשוב ניפגש, וגם שנצטרך לשאת בתוצאות ובאחריות גם הלאה.
יש לי סמפטיה לשירה אפוסית.
…בָּאָה הַגְּאֻלָּה לָעוֹלָם.