אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
שפה שקרמה גוף
3: לקרוא לדברים בשמם
אני כותב וכל גופי לוהט. המחשבה יוקדת.
בוקר, והמלים מתעוררות לאיטן, עולות מן המראות, מתלהקות, מציצות בך.
מבטך מתבהר עליהן, והן הולכות וקלות, תוססות, ניתזות – בועות מרצדות של תמונות מחשבה, כדורי בדולח זעירים של חזיונות קיום. ריח גשם, עיני חיה, משפט מספר, לחן.
מלים זעירות ומלים מרווחות, מלים שמתרוצצות במחילות הגוף, מלים עמלניות כמו נמלים בקן.
בוקר, והאור חותך בקפליהן, תוחם את ממלכתן.
לקרוא לדברים בשמם הוא לקרוא אליך את הדברים. הבט בהם – והינם; הסר עינך – יימוגו.
ערב, אני אומר, ויהי ערב.
אבל הדברים יכולים להיות הרבה יותר שבירים ממה שנדמה. מלים של בין לבין משילות לאט את צורתן, לובשות זו את זו, מתכסות צללים: מִלות דמדומים אפלוליות, ממולמלות, פרומות שוליים. מלים שהן נוף או זמן. מלים שאינן מסתיימות, שממשיכות להיוולד ולהיוולד. מלים כאותות, כדיבורו של העולם.
בלילה המלים נוזלות.
מלים של לילה הן יצורי חלום: מלה הופכת כהרף עין למראֶה, ושבה ומופיעה כמלה אחרת. משפט אינו מסתיים בנקודה, אלא נפער פתאום:
מלה כלשהי הפכה לחוף, לפָנים של מישהו, לחום בשיפולי הבטן.
מלים של לילה חופשיות להיות מלים. מלים הן מאורעות, חיים, עולם.
הקודם: מלים
הבא: גֹּמֶר, מֶשֶך וְתִירָס
מההתחלה
מלים של לילה חופשיות להיות מלים, אתה אומר, אמיר. נדמה לי על פי המתואר בדבריך בצד אמירה זו, שהן פשוט חופשיות בלילה להיות כל דבר: מאורעות, חיים, עולם, תמונה. "בלילה המלים נוזלות" – אתה אמרת. ואז הן הופכות למשהו אחר, שמעבר. לא?
תלמה, השאלה העומדת מאחורי כל זה היא מהי מלה, כמובן. האם היא סימן מופשט? – כן. האם היא תמונת מחשבה? גם, אם כי זה כבר תלוי בעוצמה המנטלית של תודעתנו.
כפי שתראי בהמשך, אפילו ברמה של האות, היחסים בין הסימן למסומן אינם כה מוחלטים .
היחסים בין הסימן למסומן, או בין הסמל למסומל, הם מרתקים. ואינם רק מופשטים, אלא גם גראפיים מוחשיים. האם במקרה המילה 'בית' בעברית מתחילה ב- ב', שבצורתה אכן מזכירה בית? והמילה 'גמל' מתחילה ב-ג', שאכן נראית כגמל?… ןיש פרשנויות שונות לעובדה שהתורה מתחילה דווקא באות ב' ("בראשית ברא") – אות הפתוחה כלפי המשך הטקסט. אך למה להרבות להג, אם אפשר ללכת אצל אילן גבוה מאוד, ח.נ.ביאליק בסיפורו 'ספיח' (שלפתי את הספר מספרייתי. אני מסירה את האבק ומשגרת אליך):
"רואה אתה אסל וזוג דליים…?"
"אמת, בחיי ראשי, אסל וזוג דליים…"
"הרי זו אל"ף" מעיד הסגן".
ובהמשך:
"השי"ן הרי זה מין שפיפון בעל שלושה ראשים; הלמ"ד – הרי זו חסידה פושטת צוואר ועומדת על רגל אחת….
הדל"ת – בחינת קרדום….".
ןעןד לא דיברנו על קשר שבין סמל-מסומל-צליל (אונומטופיאה). יש עוד אוקיינוס לחצות 🙂
תלמה,תלמה, לשם מועדות פנינו!
אמנם דרשת ברוח המסורת היהודית באותיות אשוריות, אבל לגמרי בכיוון.
תודה תודה שהזכרת לי פה את הקטע הנפלא הזה של ביאליק.
ההתבוננות הזו בצורת האותיות ומשמעותן כשלעצמן אכן יסודה בעובדות שיצר הדמיון ולא בדמיון שנוצר מעובדות.
תום המבט הוא מצפן לא רע
אבל העברית יש לה אותיות משלה שעל קנקנן עוד אתהה פה מעט החל מהפרק החמישי.
לאוקיינוס העברית נפליגה 🙂
אין פלוגתא, נפליגה, קפיטן 🙂
(בשום אופן לא 'רב חובל', 'צטערת).
אל חשש, רק חבלי ספינות חובלים פה, וגם אלה עוד יהיו חבלים בנעימים 🙂
"לדרך ספן/הים לפניך/הרוח על המים קם/אמיץ היה וזכור נא/ כי את האמיצים אוהב הים…".
חבלים, חבלים, רק לא חבלים כיולדה 🙂
אוי, מה שהכל אפשר לעשות עם ח,ב,ל. חבל על הזמן. הראש שלי כבר מצלצל.
מילים של לילה חופשיות לעצמן.
ביום אתה מנכס אותן לעצמך,
קורא להן והן מתייצבות, אתה מרגיש שאתה מעניק להן את קיומן, אתה הבורא, האלוהים שלהן.
אתה הבורא של העולם המחשבתי שלך. ובו אתה מלך. כל השאר אשלייה, אולי מתוקה.
בקבלה נאמר שמילים זה יותר נשים וקול זה זכרי. אבל זה בגלל שקול נחשב גבוה יותר בסולם הרוחני מאשר המילה שתוחמת, ובקבלה נשים למטה מגברים.
כמה שלא יסבירו ויתרצו, ככה זה שם, מתימטית.
אפילו חמי רודנר שר "נשים הן מילים" 🙂
רונית, בדיוק. ירדת לסוף דעתי. אתה המלך [או את המלכה 🙂 ]
אבל לפי מה שאת ממשיכה ואומרת אז רק מלך: לא ידעתי שהקול הוא גבר והמלה אישה.
ממש מתאים למובאה שהבאתי כאן לסיגל על השפה שמתערטלת לפני המשורר כמו אשה לפני בעלה.
זהו הימנון מן הריגוֶדה על ראשיתה של השפה (71.10) ובעצם הוא הדוגמא המתועדת הראשונה של התייחסות השירה אל עצמה.
השירה נתפסת בהימנון הזה כדיבור שמטרתו לחשוף את 'השפה הטהורה', כלומר, את מקורו הפנימי של העולם.
כל כך מקסים. אם לקרוא לדברים בשמם, אם זו שפה שקורמת כאן אט אט גוף, הלא שהולכת ומתגלה כאן אהובה מיוחדת במינה שקוראים לה מילים. כל מחשבה, כל מגע וכל מבט פשוט רוויים בהקשבה ולהט שאשראי למילים שכך אוהבן משורר.
מאוד נהניתי והתרגשתי לקרוא, כי אהבתי למילים היא עזה, ושמחתי לפגוש מילים שמביעות מהתחושה הזאת שלי, תחושה שאני מעולם לא הצלחתי לבטא…במילים.
תודה, סיגל. בעצם זה עומד להיות גם דיון די הגיגי, אבל אין לי רצון לעשות זאת באופן מיובש ומופשט, אלא כפי שאומר טקסט וֶדי עתיק על השפה והמשורר:
היא מתגלה לו כאישה לפני בעלה 🙂
חושבת שאם הדיון ילך להתגלות השפה כהתגלות האישה לבעלה, הרי שעם הזמן היא תהפוך לשפת חול, ובשום מערכת יחסים אסור לתת לזה לקרות. הסוד הוא אולי לשמור על הקסם, לחקור וללמוד ולקוות, שהן באישה והן בשפה ימצאו עומקים אינסופיים, ושישמר הלהט. בשפה אני חושבת שזה אפשרי, אבל במערכות יחסים זה כמעט בלתי אפשרי.
אלא אם כן התכוונת לאופן ההתגלות של הדיון ולא של המילים.
הדיון, סיגל? כן, השפה עצמה על מליה. אבל זה לא מסתיים שם בשפה שאנחנו משמיעים לשם תקשורת.
במחשבה הוודית הבריאה היא רצף אחד. לכן 'גוף' ו'רוח' אינם נתפסים כשונים קטגורית אלא כרמות החצנה שונות של הקיום, שמהותו הפנימית יותר היא אחת: הקיום עשוי משפה.
הקשב לאותה שפה קוסמית נולד ומתגלה דרך תשוקה.דיבור ההשראה השירי הוא מעשה רוחני וגופני כאחד, מעשה חושני וארוטי: השפה חושפת את עצמה בפני המשורר כמו אשה שמתפשטת, בגד אחר בגד לקראת מעשה האהבה עם בעלה.
במלים אחרות, להתחקות אחרי המהות שבמלה הוא להתמסר לכמיהה, לתשוקה. אבל אין פה פורקן, אין מעשה האהבה עצמו במטפורה הזאת – רק געגוע.
ואולי אפשר להבין את זה גם להפך, באופן דו-כיווני: הקשב הוא הפיכתה של האהבה למודעת ונשמעת.
סיגל, הציטוט המדויק הוא:
הַמַּבִּיט לֹא יִרְאֶה אֶת הַדִּבּוּר, וְהַמַּקְשִׁיב לֹא יִשְׁמְעֶנוּ. הוּא מִתְגַּלֶּה כְּפִי שֶׁאִשָּׁה אוֹהֶבֶת, לְבוּשַׁת מַחֲלָצוֹת, מְגַלָּה אֶת גּוּפָהּ לִפְנֵי בַּעֲלָהּ.
אז בואי נאמר שמדובר על ליל הכלולות, טוב?
"לבושת מחלצות… שמגלה את גופה" זאת הבהרה חשובה עבור ההבנה הבלונדינית שלי. נזכרתי בחשפן מכסיקני שהופיע פעם במסיבת רווקות (לא בארץ) שאולי אין אישה שיכולה להגיע לדרגת האמנות הזו שלו, אלא אם היא שפה המרקדת מול עיני משורר.
סיגל, גם זו מטפורה ראויה 🙂 השפה המתערטלת (לפני אהובה, נגיד) יכולה להיות סף (מקסיקני או עברי) שמאחוריו תהום רבה.
אמיר, אני אוהב את הרצף שנוצר כאן. למרות שהוא עוסק בשאלות שבין מסמן למסומן, הוא חופשי מאוד בעיניי. אני גם אוהב את הפנייה לישות טמירה ואולי זה סתם אדם, אולי אדם ספיצפי, שבגללו כדאי הדבר – להיאחז בקדחת המילים. סקרן בהחלט לגבי ההמשך. רני.
שמח שהתענגת על קדחת המלים, רני 🙂
תענוג איך מעבר לטון ולתמונות היטבת להבחין בשורש העניין שאותו אמשש פה קצת.
במלים אחרות, לדידי היחסים בין סימן ומסומן אינם שחור לבן, אלא יותר מעין ספקטרום שלם שמידת ההפשטה וההתגשמות בו נתונים לחקירה, כוונון וחוויה. משהו כמו תחנות שונות על הרדיו של התודעה, ולמאזינים שלום 🙂
קראת למילים שלי בשמן וקראת אלי את המילים שלי. (בוודאי ניחשת -) מילים של לילה. הן תמיד נוזלות לי והן תמיד יצורי חלום. ופתאום נפער, וחוף, ופנים, וחום בשיפולי הבטן.
…
תודה גדולה
הי נוני, כשקוראים למלים בשמן הן באות.
מלים של לילה נוזלות מן החלום לחיים, לחוף, לפנים, לשיפולי הבטן, ומשם שוב אל החלום.
באיזשהו שלב הן קופאות בעולם, ודווקא אז נזכרים לקרוא לזה מציאות 🙂
עולה ניחוח פילוסופי (אני מילולי משמע קיים..?)
אז זהו, שלי קשה לקרוא למילים. הן מתמהמהות, נוזלות ולא תמיד באות. זאת המציאות שלי. נוזלת, עם חוקים משלה, נפערת.. מסרבת לקפוא או קופאת/מקפיאה מדי( מאמץ הגוף להפוך למילים ולמילים לקרום גוף).
לפעמים זה כיף גדול – גלישה מחשבתית, חושית-מילולית, חלומית
לפעמים עינוי גדול של חוסר יכולת לבחור, לשלוט, לקרוא בשם ( תחושה של עצם במוח )
אולי זו "פשוט" הפרעת קשב או קשב מופרע
אם חושבים בהקשר הפילוסופי אז אולי תחושת הרצף של הקיום נפגמת
לא, נוני, להפך. אני מתכוון לומר שלשפה יש יותר מרמה אחת. מה שאנחנו רואים כשירבוט על דף יכול להיות תמונת מחשבה. מה שאנחנו רואים כדמיון חולף היא תמונה שבהעצמה מתאימה תהפוך למציאות.
כל תמונות החושים האלה (חוף, פנים, חום) הן מלים, שפה.
הבנתי (הפך לי למציאות). אכן להפך.
דווקא מתקבל רצף אינסופי של מילים בכל הרבדים (וגם ברווחים בניהם).
אין מחוייבות למהלך המעברים בין הרבדים אך בעוצמה מסויימת הופכות
המילים לממשות, למודעות, למציאות. אני חושבת שהמילה מציאות קצת בלבלה אותי.
יש פה לגיטימציה מלאה ל"מופרעי הקשב",
שבקשב הפרטי שלהם יכולים להביע שירה.
אז אולי בכל זאת קראת למילים שלי בשמן
וקראת אלי את המילים שלי…
ביניהם…
אמיר, אני אגיב במטפורה למילים שלך שפורצות כמי
תהום וחלחלות ביובש הרגשי שנושב בכל אשר נלך.
זה דומה לחבית יין שהתגלגלה לידיו של מי שמבין
היטב ביינות – והוא פותח את החבית ועורך משתה.
מעניין מה אני אפיק מהיין הזה…
טימה, את מוזמנת, ובעיקר למשתה בחברותא (סימ-פוזיון) אבל לא "משתה בנוסח סקיתי" כמאמר המשורר, אלא משתה מלים, כאשר ציווה לנו הרבי מאתונה.
המילה היא שעושה את הדבר לממשי, כן? ילד מרגיש קוסם כשמצליח לכנות בשם את הדברים.אלוהים יצר אור ואמר ויהי אור.נתן גם מילה.
אבל למה בלילה? אני מוצפת דימויי בכל שעות היממה…
כישפת את המילים, אמיר ,והנה קרמו גידים על דף באו והתקבצו מילים של בקר ושל ערב ושל לילה וציירו על דף. הכתיבה שלך היא שירה צרופה אתה מפלרטט עם המילים, אמיר, לא פלא למה הן באות.קטע מקסים
חנה היקרה, תודה לך על תגובתך שהיא עצמה שירה. היוצק מלים, כמוהן כליבו שלו.
מקווה שלא ראית את התגובה המכוערת לדברייך, אותה מחקתי.
למישהו פה כואב שאנשים מחוננים ביכולת למצוא משמעות ויופי, להתפעל ולאהוב.
אופס סיגל, מחקתי עם הטרול של ההתנשפויות גם את תגובתך. מיד מחזיר.
מתחשק לי להיות אווזה שקופצת על משביתי שמחה:
אז ככה… למה לצנן ומה הקרה? יש משוררים שכותבים שירים יפים ויש משוררים שכל מילה שיוצאת תחת ידיהם גם אם היא מאמר או סתם תגובה הם שיר. זאת ליגה שממיסה נשים, ומה לעשות ואנחנו נשים? שנתנצל? לא בפני קנאים.
למעשה, גם משביתי השמחה יכולים לחוות את החוויה שלנו מול מילים מופלאות שרק משוררים אמיתיים מסוגלים להן, רק שלשם כך עליהם לוותר על התענוג שהם חווים מלנאץ באחרים.
כנראה שהם כלואים בתוך קנאתם ובסופו של מעגל הפגיעה היא בעצמם. לא חבל?
יאללה מדורות ל"ג בעומר:)
אבל עכשיו דבריי הוצאו מהקשרם ומאווזה שקופצת הפכתי לחמור קופץ בראש 🙁
בעצם לא נורא…חמור, אווזה או אישה מוקסמת, עומדים אנו ביותר מאחורי מילותיי.
טוב, למחוק? אין בעיה.
מה יש פה לומר? היה פה טרול שביקש לצנן התנשפויות וויברטורים.
אמיר, הפרצוף העצוב הזה מחייך. אל תתרגש ממנו. מה שנעים לך תשאיר ומה שמפריע תעיף לכל הרוחות, יש שם מספיק מקום לכל הטרולים.
טוב, בעצם למה מחקתי אותו? טרולצ'יק מסכן, שיתנשף לו בכיף.
ויבראטו (הרעדת צליל) ולא ויבראטור
אוי,בורות של בורות
לוסי, נכון, הדימויים הם ברצף התודעה כל הזמן. מרתק לדעת איך זה פועל אצל יוצרת פלסטי כמוך.
ביסודו של דבר אני מדבר על מלים במובן הרחב, של מבע לתמונות המחשבה ולרעיונות שברוחנו. העולם נברא במחשבה תחילה, וכולנו מין קוסמים כאלה.
מתחשק לי להיות אווזה שקופצת על משביתי שמחה:
אז ככה… למה לצנן ומה הקרה? יש משוררים שכותבים שירים יפים ויש משוררים שכל מילה שיוצאת תחת ידיהם גם אם היא מאמר או סתם תגובה הם שיר. זאת ליגה שממיסה נשים, ומה לעשות ואנחנו נשים? שנתנצל? לא בפני קנאים.
למעשה, גם משביתי השמחה יכולים לחוות את החוויה שלנו מול מילים מופלאות שרק משוררים אמיתיים מסוגלים להן, רק שלשם כך עליהם לוותר על התענוג שהם חווים מלנאץ באחרים.
כנראה שהם כלואים בתוך קנאתם ובסופו של מעגל הפגיעה היא בעצמם. לא חבל?
יאללה מדורות ל"ג בעומר:)
המילים שלך אמיר יש להן ישות וחיים משלהן, כך לפחות הבנתי אולי בגלל שכך אני רואה את הדברים, מילים רוחשות לוחשות מתארכות פרומות ונולדות, עצמאיות.
תודה, חני, אבל לא רק המלים שלי ושלך, אלא מלים בכלל. מה שמשתנה הוא החיות שטוענים בהן.
אמיר התכוונתי המילים שלך שבהן אתה מתאר את המילים, כלומר כמו שאמרת בעצם מילים בכלל
ז'ונגלר של מילים אתה אמיר
כיף גדול 🙂
בעונג, ריקי.
זה בהחלט פחות טוב מהקודמים.
המלך הוא עירום.
זאתי הטרולית עם הויבראטור? אמיר, תתלבש !
אמיר, עולם ומלואו של בריאה יצרת בשלשת הרשומות ומסקרן יהיה לקרוא את ההמשך.
לו יכולנו לקרוא לדברים בשמם יכולנו כבר להיות מכונפים.
לו יכולנו למקם את המילים במציאות, יכולנו כבר לוותר על המילים.
תמי, נכון לגמרי 🙂 לו יכולנו לקרוא לדברים בשמם היינו מכונפים…
לקרוא לדברים בשמם הוא לקרוא את הדברים לממשותם.
המציאות עצמה היא שפה.
אמיר, לעיתים המציאות ממציאה מילים, שפה…לא תמיד אני מוצאת קשר בין המילים בתודעה למילים במציאות, אולי זה פער התיווך..:), הדיסוננס שמבקש מנוחה.
תמי, והרי זהו חלק חשוב ממעשה השירה. המשורר לא פעם מצביע בשם או במטפורה על משהו שבאין לו שם אולי לא שמנו כלל את ליבנו לקיומו, אבל מעתה אשר לחוות אותו תחת פנס המודעוּת.
האם למשל, האהבה לא היתה "עזה כמוות" לפני שה"ש? האם לא היו פגישות לאין קץ לפני אלתרמן? בוודאי. אבל מעתה אפשר לחוות אפילו את המטפורה הספציפית שבחר המשורר כמציאות.
צ"ל:
מעתה אפשר לחוות אותו תחת פנס המודעוּת.
אמיר, למה כוונתך "לפני שה"ש?"
"לקרוא לדברים בשמם הוא לקרוא אליך את הדברים".
יש איזו התכתבות או הלימה בין בריאת עולם במילה (או במאמרות) לבין הטקסט הזה. כאילו הוד קדומים שורה עליו, והוא נכתב מזמן ונחשף עכשיו.
שחר, אם הוד קדומים הוא, הרי שהוא חדש תמיד 🙂
אנחנו הבוראים פה, במחשבה שהיא דיבור שהיא מעשה. לא בעשרים ושתיים אותיות שאנחנו שוקלים וחוצבים, אבל אולי כן בתמונות מחשבה שקורמות שפה וגוף.
(מערכת התגובות התחכמה לי ושלחה תגובה ריקה. ננסה שנית:)
אני זוכר במעורפל סיפור מד"ב על עולם שבו כל מילה שנאמרה הופכת לחומר (כלומר: אותיות המילה מופיעות לפתע בחלל). בעולם הזה, כדי שיהיה מקום לחיות והמלים לא יזהמו כל פינה, אנשים מנסים לדבר מה שפחות. מילות הלילה מסיום הקטע הזכירו לי את העולם הזה.
רונן, הסיפור הזה נשמע מרתק לגמרי. מה שמו ושם כותבו? הוא אכן נוזל לתוך הרשימה הזו, ולא פחות מזה לתוך השיר "השפה אומרת" שהעליתי בינתיים.
היי אמיר
קראתי את הטרילוגיה, מאוד אהבתי כי זה דן בנושא, מעורר מחשבה, כימעט מלחמה פנימית בן המילים- לאויר בן המילים.
לי יש את השקט לעומת המוזיקה, צפיפות צלילים לעומת רוחים גדולים.
היום חשבתי שאוכל בהלום הוא מאוד טעים כי אין לו מילים…
כמו שאמרת: מילים בלילה נוזלות, מילים בלילה טעימות, מילם בלילה מריחות
מילם בלילה עפות
להתאות טובה
טובה יקרה, אצלך הרי למלים יש גם צליל שמעבר לניגון השפה, אבל השקט – השקט הוא אחד.
מלה במובן של הרשימה הזו היא כמובן גם צליל. כל כנף תצלח 🙂
חוה, לא אעצור להבחין פה בין סימנייה לסמנת, כי אי אפשר. ממש עקפת בסיבוב 🙂
הפוסט שלי מהדה-מרקר מופיע גם פה, אם את מתכוונת ל"הו והי" –
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=9431&blogID=182
אבל…איך הגעת לענייני לימוד שירה? ברור שאפשר ללמוד – כמו שאפשר ללמוד ציור או מוסיקה באופן רציני. עשו את זה לאורך רוב ההיסטוריה האנושית המתועדת. זה עדיין לא מקנה כישרון כמובן – את זה צריך להביא מהבית. גם את העוצמות.
חותם על "יש מילים שנחקקו בי לעד, ואין בהן זילות ולא פחיתות ויש בהם הרבה כבוד למילה והרבה צניעות וענווה לנוכח הבריאה. האור לא יצרבני, הכפור בי לא יגע. זו הרומנטיקה האמיתית בעיני – הקשר שלנו עם הבריאה", אך למה אוף אוף אוף? 🙂
להו והי אני בכלל לא מתייחסת. השירים האלו העלו את חמתי בהרבה מובנים. בעברית פשוטה. הם עצבנו אותי בטירוף. ולהגיד לך משהו אני לא אוהבת אבל ממש לא אוהבת שאתה מתאר את האישה ככוס על מגוון הצבעים ( כאן אני מפסיקה) ואת הגבר כזין. לא אוהבת וזהו. ובמיוחד לא בהקשר אליך. למה – אתה תכעס עלי, כי זה בדיוק מה שנקרא צבירת רייטינג בין השאר.
אפשר לכתוב על מין ועל ריח של גבר (ועל ריח של אישה שהוא פחות מעניין אותי) ועל זיון אפילו בלי קרבה ואפילו בלי נשיקה. מין פשוט מין לשמו – מקדימה, מאחורה, עם המשחקים ועם הטעם ובדיקה לאט, כי אנחנו הרי כמו חיות. אפשר להפשיט ואפשר להתפשט ואפשר לחדור יותר ויותר לעומק. ואפשר להשאר גם בקצה כמו בטנטרה ולהגיד לצורך ההנאה הטהורה גם אני…. אותך. אני מוכנה להתחרות איתך בעניין הזה.
אבל ככה. אני, לא אוהבת את זה וזהו.
ובעניין סימן סימניה. יש סימן, מסמן, ומסומן וההתקבלות שלהם, הפאלוס הפך להיות ל(מסמל)-מסמן של כל התרבות הגברית ולכן התרבות הלוגוצנטרית נחשבת כתרבות הפלוצנטרית גם. באם לז'רגון או לעיגה הזאת אנחנו מכניסים את המילה סמל הרי שחזרנו למודרניזם, לתקופת הנאורות.
ארחיב ואומר, יש מילים פופולאריות כמו מבע, נארטיב, השיח הציבורי, השיח התרבותי ולגלות לך בסוד – חלק מן המשתמשים בהם פשוט מדקלמים, והרבה פעמים הם אינם מבינים למה המילים האלו מתכוונות.
ואוף אוף באמת… חיכיתי שתבין בעצמך. יש תחושה של תשפוכת מילים – אתה יודע כמו אוננות כזאת – אלא שהמילים האלו נופלות על אוזניה של לילית – אתה יודע כמה שדים אנחנו יוצרים במו לשונינו.
אתה לא באמת ממש מתייחס למה שאני מתכוונת. החלק האחרון של דבריך היה הנפלא בעיני. אני אוהבת את המילים, את ההענות שלהם אלי, או את חוסר ההענות שלהם אלי על המרקם שלהן אני עורגת אליהן ואני חיה אותן עוד לפני שהתעוררתי, תוך כדי שישנתי הן אינן מרפות ממני, הן תמצית הקיום שלי. עוד מכבר הימים. יש בחלק מדבריך מן הקסם הזה – אל תבזבז ואל תשחית
ואל תכעס עלי. על מה שכתבתי
חוה, עצה ידידותית:
חבל לך לבזבז את הליבידו המכובד שלך
על אמיר. אמיר הוא פלרטטן מקצועי, רודף שמלות. את תרגישי בעיקר חסר בשיח איתו, הוא לא באמת מסוגל לתת.
ובכך כוח הפיתוי האדיר שלו לנשים.
נעלבת מאמי.
חבל, מה שרציתי להגיד לך הצטמצם רק למילים.
אתה העברת את זה למישור של המציאות.
אם הייתי רוצה לנסות להתחיל אתך יכולתי לעשות את זה אז בתל-אביב. וגם בירושלים.
ישבנו אחד ליד השני, היית מאוד חביב אלי, אין לי מושג אם בשל ההגדרה שלי כמבקרת ספרות, או בשל מראי או מה ששדרתי. אין לי מושג מה הרגשת אלי (פיזית) אני לא הרמתי את הכפפה.
עכשיו ברצינות. בגלל השיר הזה לא נכנסתי לבלוג שלך. אמיר שאני הכרתי עסק במיתוסים נורדיים, מצריים, היה חתיך בטירוף, (תמיד רצה להתקבל, אולי זוהי חולשתו של האגו הגברי) ומאוד הערכתי אותך. עלית כמיטאור. ועדיין אני מכבדת אותך, וגם את הדרך שעשית כמשורר באמת, נשבעת לך עם יד על הלב. ההתקבלות שלך בציבור כמשורר היתה קלה ומהירה יותר מאחרים שקנאו ועדיין מקנאים בך עד היום (אל תשאל אותי מי – מסיבות של קורקטיות). לכן לא אהבתי את השיר הזה. חשבתי שממילא אתה נמצא בצנטרום כבר. אחר-כך גיליתי גם כתיבה אחרת ואז נכנסתי לבלוג.
והתחלתי להגיב. על אמת, נשבעת אתה יכול למשוך את עצמך יותר למעלה. תמיד יותר למעלה.
באשר לליבידו שלי, אתה יודע אני חוה ואני מפתה והיה לי את החלק שלי. והיום אני באמת לא רוצה אף אחד. תנוח דעתך עליך. אם התכוונת לשים בפי את מחשבותי עליך – צדקת!!!
אבל, לכל הרוחות למה באמת אתה צריך לתת לאישה להרגיש חסר, תדיר בלתי מושג. אלה גברים יפיופיים כאלו שהיו בד' אמותי – גברים וזיינים, וכאשר התחילו המשחקים אני פשוט לא הייתי. זה לא מעניין.
יש מספיק משחקים שכן מעניינים, אז בשביל מה?
טוב, לא באתי לתקן אותך, לא להטיף לך מוסר, אני רק במילים עסקתי. ואני כן חושבת שאתה בין המשוררים של התקופה הנכחית. ואין הרבה. ואם אני חושבת ככה – תאמין לי זה ה מ ו ן!!!
באשר למין ( שעשיתי דברים שיפה השתיקה להם – אז עזוב את הליבידו שלי)
שלך, חוה
חוה, יש לך פה בלבול. לא אני האלמוני/ת שכתב/ה לך על השחתת הליבידו שלך לשווא ולא אני ניתחתי את אישיותו של אמיר אור 🙂
אין לי מושג למה את חושבת שאני נותן לאשה להרגיש חסר וכו' – הרי אינך מכירה אותי ולא את מערכות היחסים שלי. ההיכרות בינינו היתה משהו רגעי ומטושטש. "דברים שהשתיקה יפה להם" הם בעיני אך ורק מעשים פסולים מוסרית, כלומר שפוגעים באחר. כל השאר, שתיקה או לא, הוא משחקים מותרים שכדאי לשחק בשיא הרצינות 🙂 אבל בשורה התחתונה של התגובה שלך, בכל זאת צריך לומר, איך אעזוב את הליבידו שלך? לא אני דיברתי פה עליו.
ואת הרי צודקת – מה שאפשרי פה ברשת הוא מלים. אין פה מראה, ריח ומגע, רק מלים. ונכון שיש גם למלים כוח, ואפילו כוח ארוטי, אבל אלה מלים.
והנה הוא המקום שבו העדת על עצמך שאתה פלרטטן מקצועי ורודף שמלות. ואח"כ תגיד: אין לי אחות.
רציתי להגיד לך אמיר "טוב שם טוב משמן טוב" וכאשר יש הסכמה לאומית וציבורית שאתה חתיך הורס במזח של תל – אביב, אגב התגוררתי שם גם במלון אולימפיה והיו לי קטעים מן הסרטים. ואתה יוצא מתוך מכונית עם מאיה בוסקילה. אז מה לך כי תלין.
ואני רוצה לשאול, אבל באמת – האם אין כאן משחק בתדמיות. בשביל מה צריך את כל זה ועוד, מדוע – אם קיימת החשיפה הזאת למה אתה לא הולך לשחק באיזה סרט, או דרמה אלק בהמשכים בטלוויזיה או בקולנוע. אין לי נגד זה ולו מאומה.
ליאור אשכנזי הוא בעיני חתיך הורס. הוא סקסי ולא החמצתי ולו אף סרט או סדרה שלו. אז למה לעבוד כל כך קשה בהליקון על כל המשתמע מן מדשדשי הספרות ומעריצות הבלוגים למיניהן. כגבר בן חמישים אתה נראה מה שנקרא חבל"ז. במקום לעשות משחקי תפקידים בכל מיני אגדות מקוטלגות למיניהן. יכלת ללכת הרבה יותר רחוק.
ואגב, מה לך ולמנחם בן. זה נורא. האדם הזה מעצבן בטרוף – כל השנים, ביקורות הספרות שלו מעידות על חוסר ידע בספרות וסוג מביקורות הספרות שנכתבות בארצינו כמו זו של אריאנה מלמד, ואפילו נדמה לי הליאור הזה השמאלני שכותב בהארץ וגם הוא הוציא איזה כתב עת לספרות. בשביל מה אתה צריך את כל החשיפה הזאת, כאשר אתה מנסה לצייר את עצמך אחרת לגמרי. אני אמיתית לחלוטין. והשאלות שלי באות ממקום של סקרנות. לא כדאי קצת להיות יותר בררנים לפני שמסתבכים תגיד.
ואחר – כך אתה מוציא את כל הכעס עלי, כאשר את הדייסה כבר בישלת לבד.
באמת, אתה יודע התהפך לי כל הדיאלוג בינינו. ואני הפסקתי להבין משהו. גבריאל מוקד, הרי האדם הזה הוא נאד נפוח. ובכלל אגיד לך משהו על כל הביקורת הסיפרותית. נפגשתי פעם עם שקד. ואחרתי כהרגלי. והוא מאוד נעלב. אבל לא הפסדתי כלום. כאשר קראתי את שורות האיזמים ואת ספרי הביקורת שיוצאים כל שנה גם ממנו, כי צריך להנפיק ספרים להצדיק את התואר. או לדבר כדי להוכיח כי אנחנו קיימים. והרי ספרים שלמים אינם אומרים מאומה. כלום. אין מחקר ואין דעת. וכולם מקושרים עם כולם. זו ביצה טובענית וזה גועל נפש של מגלומניה ציבורית ואני לא מבינה איך הובלת את דבריך לשם.
אולי עכשיו תבין מדוע טרחתי תמיד להישאר אנונימית. ולא פרסמתי ספרי מחקר למרות שהייתי חתומה על חוזים. תגיד אני צריכה שהשם שלי יהיה מרוח ברזומה. רק דבר אחד אמיר. אני בכל מילה שכתבתי חפרתי וחפרתי. והשתדלתי להיות מדוייקת. וכל מילה שלי היתה שקולה וקראתי לפני ולפנים – את המילים, כן את המילים לפני שפרסמתי. ואי אפשר היה להגיד עלי מילה אחת רעה – נהפוך הוא. ואף אחד לא ידע איך אני נראית והיו תקופות שהייתי יותר חתיכה או פחות. אבל כאשר הגעתי לשמעון זנדבק או לכל פורום אחר הייתי תמיד מתעתעת. ואני יודעת את זה. נראית כמו פריחה, שאי – אפשר ליחס לה כל ידע שהוא – אבל אי – אפשר היה להתמודד איתי במישור של הידע.וכאשר זה הגיע למישור של התככים אני פשוט לא הייתי שם!!! כי אין לי עניין בהתבוססויות האלו של הדליחות הישראלית והמצצינות הישראלית והכיעור הישראלי. כן בדיוק ככה.
אז אתה חתיך הורס ורודף שמלות. אותי זה מרחיק ומרתיע…
אמיר אור יצא עם מאיה בוסקילה ?
את בטוחה ? ?
א ה ל ן!!!! כמו שידיד/יזיז שלי אבי אומר. דוקא אחד שאין לו כושר אבל סקסי ועשיר ומעניין עו"ד ורואה חשבון ומכיר את כל הברנז'ה של העשירים. לפני שבוע הוא התקשר כדי לבדוק עם מי אני מזדיינת. אמרתי עם מיקי, שיהיה – גם הוא בן חמישים עם שיער ארוך וגוף מ ד ל י ק.
לעניננו. תגיד, יש שם בנות שנכנסו למששחק של מה זה ברצינות!!! והן מחכות לתגובות. דווקא הקטעים האירוטיים שלך שם חמודים להפליא.
טוב, אחרי שגיליתי שאתה יכול למחוק ולהעביר. הפנייה מאמי, כפרה, מחמל נפשי. אני רואה שאתה מעדיף את הטון הזה ולא את הטפות המוסר. תראה, כאשר מקישים גוגול – מגיעים לעמוד שלוש. ושם כתוב שהעיפו את אמיר אור מהאח הגדול והגעת למקום שבו ביום שישי כולם יושבים להיראות ולראות. שונאת את הפולחן התל-אביבי הזה. מעדיפה את הלילות האפלוליים בחדרי חדרים. אמרי/אתה יוצא בכל הדרך בחליפה, כאשר מאיה בוסקילה מציצה מן המכונית. יצאתם לא יצאתם מה זה משנה. נראה כאילו הגעתם מערב חתונה. נקרא לזה השתכתכת.
אגב, הבנות מחכות שתגיב. ואת משביתי השמחות לקחת ממני. אני חושבת שאנחנו צריכים לכתוב שיר ביחד במילים ואני מוכנה גם להתעסק בפגאניות.
ס י פ ו ר
גרתי בטבריה יותר משנה. היה לי רומן ארוך עם מישהו בן שלושים. כבר דברתי עליו – הרומני הזה. בסוף הוא חשב, ונכנס לו למוח שאני מזדיינת גם עם אחרים. מה שלא היה רחוק מן המציאות. היה לי מחזר ערבי/נוצרי שהיה במיטה סוף הדרך (אבל גם למדתי דרכו על המנטליות של הגברים הערבים. אלוהים אם אישה נוגעת להם בכבוד, אללה יסטור – שלא נדע מצרות. בסוף מרוב עצבים הוא היה שתוי (הרומני), הכניס לי מכות רצח ואנס אותי לילה שלם. ולא זה לא היה כיף. מה שקורה שבעולמנו לא הכל נחמד.
עזבתי את טבריה ועברתי לתקופה מסויימת לרח' העליה בתל-אביב בכיוון הפוך לזה שלך. ובלילה תאמין לי יש שם חומרים למסות מכאן עד להודעה ח ד ש ה. נרקומניות מסוממות מוצצות תמורת עשרים שקל ונרדמות באמצע המציצה. היו שם קטעים מהסרטים. יום אחד אני מסתובבת בלילה. בכלל גם במתחם הבורסה עוד לפני שניקו אותו אהבתי להסתובב. לקחתי את האומן ומרגריטה וישבתי בקיוסק והסתכלתי. עצרה אותי המשטרה, ושאלה מה אני עושה כאן עניתי – מחקר. אמרו לי, תזהרי לא להסתובב כאן, כי יעצרו אותך בסוף. לא נעים. ישבתי בקיוסק והסתכלתי והכרתי ותהיתי ושאלתי ובררתי. חבל שניקו את המתחם של הבורסה. מקום לא נחמד בעליל. אבל מעניין.
בסוף כשהלכתי הביתה עצר אותי מישהו ושאל אם אני מוכנה לביזאר והיה מוכן לשלם הרבה כסף. איחס ופיחס.
טוב יאללה את הסיפור על החדר אליו עליתי בלילה בלילה עם מישהו עם שרירים ומוסיקה מטורפת ואיך הסתלקתי בשקט בשקט כשהוא הלך להתקלח – אספר בפעם אחרת אם בכלל.
אז זהו הראש שלי הרפתקני ושובב לחלוטין. ובמקום ההרמון הזה – היה כדאי שהחברה יכתבו שירים במילים ביחד על איזה התנסות נניח בלילה?
והיא לא חייבת להיות מינית, שהרי הלילה אתה יודע כל הגחליליות מאירות הוא מקום ואי של קסם בו כל האלים מדברים אליך מכל עץ, דרך וכוכב עלי רקיע??????
נשמה שלי. למה לך כל ההתחכמויות הללו.
שלך בנאמנות רבה מטורפת והיסטרית.
חוה, בדיעבד, מלכתחילה ועל הסף.
ההה????????????
חוה, לא שאני צריך להוכיח שאין לי אחות, אבל למה שלא אסביר? כתבתי את השיר כחלק מחקירה שלי את הנושא, ואם המסקנות לא נראות לך, זכותך. רק אומר שזה חלק ממחזור שלם (ר' "הפוסט של הו והי" המופיע שם בהמשך, ועוד).
הסקרנות והשאלות שעולות מעצם התופעה של המינים קשורות וגם לא קשורות בחוויה של מין כשלעצמה, שבה המלים הרבה פחות חשובות כמובן, ולא בטוח שתחרות היא הגישה הנכונה להפיק את המירב ממנה 🙂
לעניין הסימן והמסומן שנטחן כבר עד דק, הפרשנות של לקאן לדה סוסיר משעממת אותי לחלוטין וגם לא נראית לי מחכימה או נכונה. עזבי.
זה כמו דיבור על- ודיבור את-, כלומר, אם המלים נענות לכוונה ומבצעות את התוכן באופנים שאכן ראית, מה עוד נבקש?
אתה מתנצל וגם מתקיף. אדם שכותב מאמר על הגעגוע למשמעות. צריך לדייק באבחון. אבל אתה עייף מזה בסדר. לא צריך לדבר על זה – אבל גם לא להיות ציני, מכיוון שכך אתה שומט את הקרקע מתחת למאמרים שלמים שאתה כותב. וזה חשוב.
אם התכוונת שאני זונה. כן, למה לא? מה רע? לפרט לך, לא רוצה.
אם התכוונת שאתה עשית מחקר או חקירה מעניין אותי מה היתה החקירה. כי באמת אבל על אמת קשה לי מאוד עם התיאור הפעור הזה. אולי מכיוון שאמא שלי חנכה אותי שאבר מין של אישה הוא דבר מכוער ואסור לדבר עליו. (מרדתי בזה כמובן – אבל זה לקח וארך המון שנים) אחר – כך היתה לי יציאה שהאישה צריכה להצניע את מבושיה ולכן אלוהים ברא את האישה, כאשר כבודה פנימה וכמה שיותר להצניע אותו זה יותר טוב (זוכר הורים פולניים שמרניים פחד).
כל כך הרבה שנים לקח לי להשתחרר וזה היה כרוך ביציאה באמת ללימודים וההתפתחות האישית שלי. תאר לעצמך, רק בגיל 37 התחלתי ממש לחגוג (נכון, ספחתי גבולות ללא כל מעצורים, כאשר כל הסכרים נפתחו).
אבל, עדין אולי זה משם, ואולי נגעת כאן במשהו אינטימי שאני רואה אותו כנעשה בחדרי חדרים (חיים כהן דבר על צנעת הפרט) מושג שאני מאוד מאמינה בו.
וכאן הכל פעור, ופתוח, ומתואר ברררר….. קשה לי עם זה אני לא מסוגלת לצטט.
זה שאני יכולה להיות גם זונה – אמרתי?
גם גברים אגב. מה אומר ומה אגיד הנפש האנושית בנויה מסתירות.