אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
לפני שאני נוסע מחר לצרפת ונורבגיה, הנה כמובטח המשכו של "השיר שהוא דרך, השיר שהוא מקום": פתיחה חדשה ובו בזמן כיפורי הנפש. שנה טובה!
השיר שהוא דרך, השיר שהוא מקום
2
במובן חשוב, השאיפה המשוררית היא גם שאיפה לטרנספורמציה של ה"אני", והשאיפה הזו היא שמאפשרת את הכתיבה. בו-בזמן השאיפה הזו עלולה להפוך בנקל לשאפתנות שתחבל במעשה השיר בכך שתכניס מתח הישגי לתהליך הכתיבה עצמו. חשיבה במונחים של "הישג" ו"כישלון" סותרת את מעשה השיר; מונחים אלה והרגשות הנלווים אליהם משמשים כמין שופט חמוּר שאי-אפשר כמעט לרקוד מולו על חבל המלים. במלים אחרות, כשהאגו רועם המוזות די שותקות.
הרצון להצליח, לכתוב את "השיר הטוב" בלי לסכן יותר מדי, בלי לחשוף מדי, בלי להרחיק מדי – זהו סוג של פחד די מובן ורגיל. אבל שירה ופחד לא הולכים יחד, אלא אם כן והאגו המשוררי הזה, הוא סוג של הפרעה שצריכה להיעלם בשעת כתיבה. אמנם קשה או בלתי אפשרי לאבד אותו לחלוטין, אבל אפשר ללמוד לכתוב לידו, ולא איתו. פשוט להתענג על השליטה הזאת בַּלא-נשלט, על כל שאלת שיר שמחכה לתשובתה, שתבוא מ"שום-מקום" חדש. כל שעלינו לעשות הוא לומר לעצמנו, שהשיפוט יבוא אחר-כך – לא השיפוט של ברירת המלים, אלא זה שמחלק עליה ציוּנים. באופן זה ניתָן ליצור חלל מנטלי שלא היה בתוכנוּ קודם לכן – ולהיות מופתעים באמת.
השיר הוא המקום שבו אנחנו מַפנים את ה"אני" הרגיל לאני רחב יותר. אפשר לקרוא להפניה זו השראה, אבל זוהי מלה פרומת גבולות; יש השראה ויש השראה. אמנם אישיותנו המנטלית וכלֶיה טובעים את חותם היוצר הייחודי לכל משורר, אך מידת הגעגוע, הענווה וההסכמה לאי-ידיעה, היא המגדירה והמנתבת את מה שיִשרה בנו בשעת כתיבת השיר. כי, אכן, מה שישרה בנו עשוי להיות השראה שבביטוי בלבד, ולהיות מוגבל ברגשותיו ובתפיסותיו של ה"אני" האישיותי, העולץ-ושוב-דואב, המתגונן, המקונן או השיכור. כמובן, אין בכך פסול; לאֶגו מגיע פתחון-פה, ואי-אפשר לדלג עליו בלי רמייה עצמית. אלא שללא מידה של השראה אחרת, האגו ימשיך לגונן ולהסתיר, לצנזר את עיקרה של אי-הידיעה ולהסיט ממנה את תשומת ליבנו.
שיר עשוי להתחפש לנועז וחושפני, אבל הוא עדיין עלול לחשוף מתוך מידה של ביטחון רק את הידוע. להסתפק בזה הוא למנוע מעצמנו לעשות את השירה לדרך. עם כל הכשרון העשוי להתבטא בו, עלינו לראות בשיר כזה הכנה בלבד, מבוא. אינני מתכוון לכך שכל שיר צריך להעלות את ה"אני" עצמו לדיון, לבדיקה, לחשיפה ולביטוי. לא. השיר יכול כמובן לדבר על הנוף, על השפה, לפרש מיתוס או לספר סיפור. ובכל זאת, גם שיר כזה אינו אלא מראָה. המשורר חותם גם בלי לחתום, ולא רק בסגנון דבריו. השיר מגלה את טבעו של המבט עצמו, של התודעה שמאחוריו, המתבוננת בעולם ה"ממשי" או ה"בדיוני" ואומרת דבר.
אם לא מעד קורא השיר במהמורות צורניות ולשוניות שבו, הריהו מגיע לבחינת האיכות העקרונית ביותר של השיר: מידת צלילותה של החוויה שממנה צמח. כשמִתרגלים להביט כך בשיר, מגלים יותר ויותר מה רואים בו ומה לא. גם כשאין שום מכשלות-תקשורת בשיר, עדיין ניתן לשאול: האם המשורר (ובעקבותיו גם הקורא) רואה ושומע, או רק חושב את השיר? האם אפשר "להיכנס" אליו? מה יש "שם" מסביב? השיר אינו צריך להיות מובן באופן שמאמר צריך להיות מובן, כי השיר מדבר גם מתוך הבלתי ידוע. אבל השיר שהוא דרך, השיר שהוא מקום, צריך להיות מסוגל לקחת לשם בציצית תודעתו היוצרת את מי שמעז ורוצה בכך.
מתוך הליקון 81 "לא ברעש – שירה חדשה 2008" שראה אור בימים אלה
אמיר אור
עוד בנושא:
* הגעגוע למשמעות – פוסט פוסט מודרניזם
נסיעה טובה!!!. מה זה ? כולם נוסעים? איריס, אתה…אקרא בתשומת לב ואגיב.
:))) סתו, ציפורים נודדות. תודה, לוסי.
נהניתי לקרוא את המאמר, אמיר. על משקל פלובר ומאדאם בובארי שלו, הייתי אומרת "השיר הוא אני". במובן הצר, במובן הרחב ובכל מובן אפשרי. להבדיל מפרוזה אין בשיר מקום לאשלייתיות. בסיפורת אתה רוקם את עצמך לתוך סיפור בדוי, טווה רעיונות, עושה ספקולציות. אבל השיר הוא הלב. הוא האמת האחת ברגע הנתון והוא חייב להיות אני. רק כך יגיע ללבו של אחר. אם יזייף, ולו במעט, ייכשל.
תודה, רותי. אני חושב שגם בפרוזה זה כך. כל הדמויות שיעלה הסופר או המשורר מוכרחות להיות חלק אמיתי מן הרפובליקה של האני, או שהן רפות ודהויות ולא אמינות. באלף שפות יכול האני לדבר, אבל כן, טוב או רע – רק את מה שיש בו באמת.
וכמובן שכחתי להוסיף, נסיעה מהנה ושנה של הרבה יצירה ובריאות.
מתארגן לצאת לשדה התעופה – שנה טובה לכולכם, יקרים –
וכל שמאחל ומייחל לו הלב.
אהלן אמיר
צר לי שלא הצלחתי להגיע לפסטיבל מסיבות אוביקטיבות.
ובאשר לקטע שכתבת, מאוד נוגע בהרבה רבדים שהכותב/משורר נתקל בהם אך לא תמיד במודעץ
באחד הראיונות איתו אומר מחמוד דרויש בשאלה למה היא הגדרת השירה, הוא אומר: השיר הינו מה שניתן לומר רק שירית.
נהניתי לקרוא ולמדתי
נסיעה טובה ושנה טובה
אמל אבו זידאן
אמל היקר, תודה. חבל שהפסדת, אבל תמיד ישנה ההזדמנות הבאה. ההגדרה של דרויש טאוטולוגית משהו, אבל כמובן קשה להתווכח איתה.
אמיר, המאמר מאוד בזמן ובמקום בשבילי. ההרגשה שמלאכת הכתיבה מגדלת את בלוטת האגו נורא מפחידה אותי, בין שיר לשיר לעיתים אני רוצה לזרוק הכל ולחזור להיות בגודל טבעי רגיל ומוכר כמי שאני. זה ממש מלחמה עצמית עם נחש פתלתל. (לא הנחש הרדום ההוא..)הדואליות בין הרצון לכתוב מאסטרפיס לבין הרצון לגרד קליפות כדי להגיע לאמת לעיתים קורעת…
אחד הדברים היותר קשים הוא לא לזייף את "העצמי", כשברור לי שיש לו כישורים מהוללים להלל את עצמו.
אוסיף לברכה בפוסט הקודם, שתהיה לך נסיעה טובה! וכן ירבו כוחותיך לפסטיבלים.
מאמר חכם ומחכים משלים את קודמו מאד נתרמתי , אתה מנסח ומגבש את הידוע, זה שאין לו שם , במיוחד בז"אנר חמקמק כמו שירה,נסיעה טובה ומבורכת ,אמיר
חנה היקרה, תודה על המשוב ועל הברכות, ובינתיים – חזרתי.
תודה תמי, ושנה נפלאה לך. ה"אגו" הוא בסך הכל מערכת די מורכבת של פחדים וצלקות, ואין מה "לתת לו על הראש". להפך, כדאי לתת לו פתחון פה בלי להזדהות אתו, ולהקשיב ולהתבונן.
אולי יש בכלל בעיה איתו רק כשנשמעים לקולותיו כלפקודה.
אופס לטכנולוגיה…:)
הבעיה שלא תמיד אני מבינה שזה הוא שנכנס והתישב על הספה…אני מארחת אותו יפה- פותחת שולחן, הוא אוכל ומאכיל ורק כאשר הולך ידעתי שזה הוא…
תמי היקרה, תודה, ואל חשש. תני לנחש לדבר, והוא יתגלה כזחל מפוחד משהו, אבל בוודאי לא הדמון הנורא שהניו אייג" גידל.
תודה על כל הברכות!
ברוך השב, אמיר- הכוכב שמאיר…:)
תודה, תמי. טוב לשוב.
אמיר, קראתי בהנאה רבה. תודה.
שתהיה לך נסיעה מהנה!
בעונג, מירה. נסעתי והנה אף חזרתי. תודה.
קראתי בעניין על תפיסת השיר וקריאתו כתהליך שדורש גם העזה.
נסיעה טובה!
תודה, עדה.
נו, אין מה לומר, אני בהחלט מסכים עם הנאמר. אחד המאבקים החשובים ביותר, במיוחד כשכבר "יודעים לכתוב" הוא להזיז את האגו הצידה ולמנוע ממנו לחזור במלים אחרות על שירים שכבר נכתבו.
תודה, רונן. מי כמוך מכיר
קראתי עכשיו בעקבות ההפנייה את: איך אוכלים מלפפון. מעניין ומלמד.
נורווגיה נורא יקרה, אבל גם נורא שווה.
איציק, מקווה שהמלפפון היה טעים…
נורבגיה קרה מכל בחינה. ברררררר
תאר לעצמך שהיחידים שחיממו אותי קצת שם היו הערבים – סורית, פלסטינית ועירקי.
אמיר דברי חוכמה בנחת נקראים, נהנית לקרוא אותך, נסיעה טובה! ושנה ברוכה!
שנה ניפלאה אמיר, ותהנה קצת מהקרירות וצלילות האויר, ו..
שנה נפלאה גם לך, חני, ועוד מהנחת.
"אבל השיר שהוא דרך, השיר שהוא מקום, צריך להיות מסוגל לקחת לשם בציצית תודעתו היוצרת את מי שמעז ורוצה בכך". (מצוטט מתוך המאמר)
הי אמיר, כשאני קוראת את המאמרים שלך, אני כאילו עומדת על שפת נהר ומביטה איך אחרים שוחים. המשפט האחרון במאמר הזה כאילו לוחש לי באוזן "נו נראה אותך מעיזה, נראה אותך קופצת", אם יום אחד אני אקפוץ זה יהיה כנראה המשפט הראשון שאיתגר אותי. המון תודה, ושתהיה לך שנה טובה רוב סיפוק ויצירתיות עם כל האנרגיות הטובות הנושבות ממך, ושהמוזות שלך לא ישתקו לעולם.
מאחלת, שתחזור אלינו בשלום עם חוויות של תרבות וכיף.
ותודה על חווית הקריאה,
סיגל.
מאמר מרתק.
"כשהאגו רועם, המוזות שותקות"- כל כך מדוייק. זה נפלא.
נסיעה טובה, אמיר, ונעימה.
🙂
אקרא תודה ובינתיים נסיעה נהדרת ומאווררת ושנה טובה לך אמיר. היה נעים להכירך השנה בבלוגייה ועוד.
בשנה הבאה אבוא לפסטיבל ואהנה כמו כולם !
אמיר נהניתי לקרוא . מאלף.
תהנה בנסיעתך . שנה טובה ומאושרת.
תודה אמירה, ושנה נפלאה גם לך. חזרתי ועם הרבה חוויות
מעניין. אני חושבת שהנאמר יכול להתבלבש על המעשה האמנותי בכלל.כתבתי לי מין מוטו לקריאה/אמירה בכל יום עם הכניסה לחמ"ל שלי : "צריך לעשות עבודה".כמו נמלה, יום יום, עקשנית וקצת סיזיפית אפילו.ובזמן העשייה בהחלט, האגו שישכב לנוח.נקרא לו שיבוא לחתום.
צודקת, לוסי – זה ישים לכל אמנות. והאגו – הוא בסדר, אבל לא בתור מפקד.
בון וויאז", אמיר
סע לשלום וחזור בשלום
עם הרבה השראה
הדס היקרה, תודה על האיחולים. ובינתיים כבר חזרתי, אולי לא עם השראה מיוחדת אבל בוודאי עם התנסות חדשה ומפגשים מעניינים.