כי בי נעוצים הם, כולם

 

מֶלֶאַגְרוֹס

 

מֶלֶאַגְרוֹס היה משורר הלניסטי 'ישראלי-לבנוני' שכתב סביב 100 לפנה"ס. הוא נולד בחמת גדר שליד הכינרת, רוב חייו התגורר בעיר צור שבה גם כתב את רוב יצירתו, ובסוף ימיו עקר לאי קוֹס. הוא כתב בעיקר אפיגרמות ארוטיות כדוגמת אלה שמובאות כאן, אבל גם סאטירות ומסות ברוח הפילוסופיה הציניקנית, שכולן אבדו.

מלאגרוס היה הראשון שכינס אסופה ביקורתית רחבה של אפיגרמות – החל בארכילוכוס מהמאה ה-7 לפנה"ס וכלה בבני זמנו שלו. ככינוי לאסופה הוא טבע את המילה "אנתולוגיה" – כלומר, 'זר פרחים' – מטפורה שבה דימה כל משורר לפרח המצטרף לזר. כמאה משיריו שלו כלולים ב'אנתולוגיה היוונית', וכמעט כולם ארוטיים. בשיריו בולט מלאגרוס כאחד היוצרים המיומנים והמקוריים ביותר מבין המשוררים הכלולים באנתולוגיה. בתקופתו הייתה האפיגרמה כבולה בתוך מסורת ספרותית ולא שימשה כלי להבעת רגשות, אבל מלאגרוס עשה בז'אנר כבתוך  שלו. הוא חידש, יצר וריאציות מקוריות על נושאים קודמים, והיה מסוגל לעבור בקלות בין משלבי לשון וטונים רגשיים שונים.

 

 

 

מה מתקה

 

מַה מָּתְקָה כּוֹס יֵינִי כְּשֶׁסִּפְּרָה לִי

אֵיךְ נָגְעָה בְּפִיהָ הַפּוֹטֵט

שֶׁל זֵינוֹפִילָה הַחוֹבֶבֶת אֲהָבִים.

הוֹ מְאֻשֶּׁרֶת!

הַלְּוַאי עַל שְׂפָתַי אֶת שְׂפָתֶיהָ תַנִּיחַ

וְתִגְמַע אֶת נַפְשִׁי בְּאַחַת.

 

 

את ישנה

 

אַתְּ יְשֵׁנָה, זֵינוֹפִילָה, פֶּרַח עָדִין.

הַלְּוַאי וְהָיִיתִי הִיפְּנוֹס  –

וְלוּ גַּם חֲסַר כְּנָפַיִם –

לְהִתְגַנֵּב בּחֲשַׁאי אֶל מִתַּחַת רִיסַיִךְ;

כִּי אָז לֹא יוּכַל לְבַקְּרֵךְ

אַף הוּא הָעוֹצֵם אֶת עֵינָיו שֶׁל זֶאוּס,

אֶלָּא תִּהְיִי כֻּלֵּךְ רַק שֶׁלִּי לְבַדִּי.

 

היפנוס: אל השינה, שגם זאוס אבי האלים סר לכוחו המרדים

 

 

במחלפותיה

 

בְּמַחְלְפוֹתֶיהָ שֶׁל טִימוֹ, בְּסַנְדָּלָהּ שֶׁל הֶלְיוֹדוֹרָה,

בִּשְׂעָרָהּ הַבָּשׂוּם שֶׁל דֵימוֹ,

בְּחִיּוּכָהּ הֶעָנֹג שֶׁל אַנְטִיקְלֵיאָה אֲפוֹרַת הָעֵינַיִם,

בַּזֵּרִים הָרַעֲנָנִים עַל מִצְחָהּ שֶׁל דּוֹרוֹתֶיאָה –

נִשְׁבַּעְתִּי, אֶרוֹס,

לֹא נוֹתְרוּ בְּאַשְׁפָּתְךָ עוֹד חִצִּים,

כִּי בִּי נְעוּצִים הֵם כֻּלָּם.

 

 

גל אהבה

 

הוֹ, גַּל אַהֲבָה מָלוּחַ,

רוּחוֹת קִנְּאָה לֹא יָנוּמוּ,

יָם חָרְפִּי שֶׁל צְחוֹק וְיַיִן!

לְאַן תִּשָּׂאוּנִי? הֵנָּה וָהֵנָּה

נוֹטִים הֲגָאֵי תְּבוּנָתִי הַנְּטוּשִׁים.

אִמְרוּ, הֲנָשׁוּב נֶחֱזֶה עוֹד

בִּסְקִילָה שׁוֹפַעַת הַנֹּעַם?

 

סקילה – שם נערה (שפירושו "המעודנת")

 

 

אם שוב

 

אִם שׁוּב וָשׁוּב, אֶרוֹס,

תַּכְוֶה אֶת נַפְשִׁי,

הִיא תָּעוּף לָהּ!

הֵן גַּם לָהּ, הוֹי אַכְזָר, יֵשׁ כְּנָפַיִם.

 

 

אליך

 

אֵלֶיךָ קָשׁוּר חוּט חַיַּי, מוּאִיסְקוֹס!

בְּךָ כָּל רוּחַ נַפְשִׁי הַנּוֹתֶרֶת.

כִּי בְּעֵינֵיךָ שֶׁאֲפִלּוּ  אֶל חֵרֵשׁ תְּדַבֵּרְנָה,

וּבְמִצְחֲךָ הַצַּח אֶשָּׁבַע, יַקִּירִי:

חֹרֶף אֶרְאֶה אִם תַּטִּיל בִּי אֵי פַּעַם

עַיִן קוֹדֶרֶת; אַךְ אִם יַעֲלֹז מַבָּטְךָ,

מִיָּד יְלַבְלֵב הָאָבִיב הֶעָנֹג.

 

 

פורסם בראש השנה ב"הארץ תרבות וספרות"

 

 עוד מלאגרוס: http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=21903&blogID=182