אמיר אור
אמיר אור
נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות.
על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות.
אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן.
ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער".
אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.
אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
בדיוק חוזרת משם
: ))
כמי ש"גדלה" עם שירך קשה לי לא לראות שלזה התכוון קוואפיס. הברברים בכלל לא יבואו-כי הם כאן., למרות שאלי אשד טוען שהכוונה לחידוש וריענון שיביאו הברברים ושאי בואם הוא אסון למדינה המתנוונת.
פרשנותך בכל אופן מתאימה לנו מאוד.
הברברים האמיתיים שבאו לרומא אגב מתו להידמות לרומאים דוקא.
הי מירי, גם לי אין לי ספק איפה הברברים, אבל אולי אנחנו מפונקים מדי, ואילו היינו חיים בארצות הטוטסי או הטליבאן היינו משנים קצת פרספקטיבה 🙂 אלה כמובן שתי התבוננויות שונות ותקפות באותה מידה, אבל האינטרוספקציה מובילה לאחריות אישית, והאשמת הזולת לא כל כך.
הברברים "האמיתיים" של היום, מראשי כנופיות ועד נובורישים נשאו תמיד כולם עיניים לדגם תרבות שעליה ניסו להשתלט, אבל זה לא אומר שלא החריבו אותה בתהליך הזה.
הדיון מענין וההשוואה בין שני השירים מרחיבה את ההתבוננות של הקורא במושג ברברי
שלחו לי במייל אז ישבתי וקראתי את כל פסק הדין של אחד מהקצבים הברברים ואני בטוחה שאתה צודק- הם כאן.
לאמיר,
לפני כחודש קראתי את המאמר, ואף הזכרתי את התובנות החדשות שיש לי לגבי השיר.
אתה לא התייחסת.
עברת הלאה.
עכשיו אתה מעלה את זה כפוסט עצמאי.
אני במקומך הייתי לוקחת את אדון אלי אשד בעירבון מוגבל, איני יודעת מה הוא גרם לך יותר נזק או תועלת.
כאשר תתחיל להתייחס אלי בכבוד הראוי, אולי אחזור להתייחס.
אל תשכח ואל תטעה בי, יש לי טביעת עיין מאוד נוקבת.
ח.
חוה, על איזה מאמר את מדברת? שעכשיו אני מעלה אותו כפוסט עצמאי?
:))
ובכל זאת, סוף קצב לאנקול