המתהווה בע"מ כותבת, ועוד.
בעקבות הפוסט של מוטי גלדמן על מלאני קליין, מצאתי את עצמי מתגעגעת לקריאה חוזרת בלוינס, הסיכומון הזה הוא טיפה בים המחשבות שלו שרובן מסתובבות בתחום האתי.
עמנואל לוינס " פני האחֵר כִּפנֵי האלוהים"
למקורות ה
יהודיים. עיקר הגותו במטפיסיקה שמיתוכה בעיקרניגזרת האתיקה שבין האני
והאחר. יש הרואים בו בעיקר פילוסוףשל האתיקה ואחרים סבורים שהוא בעיקר
עוסק במטפיסיקה.היא שעקבות
האחר, האינסופי גלומות בו, על פניו החשופותוהשבריריות , והן הפנים פונות אֶלַי-
הסובייקט, ודורשות ממני " אלתרצח" . כלומר האֵל, האחרת, האינסופי והשונה
ממני, מתגלהבפניו של הזולת- והוא המכונן את קיומי, מחייב אותי לאִי אדישות,
ומשחרר אותי מאינטרסים אגוצנטרים.
האחר,
ובהבדל הזה שביניהם נוכח השלישי – האל, ובניסוחו שללוינס: "כאשר יש
שניים ישנם שלושה"יחסי תלות.
היות סובייקט משמעו היותי בטרם כל חשיבה מודעתאחראי לאחר, כלומר הצו
המוסרי אינו ניתן לבחירה. או במליםאחרות – האחריות כלפי האחר אינה נתונה
לבחירה. החירותלבחור אם להענות לאחר אינה מוחלטת, מאחר והתשוקה
תשוקה
אותנטית להגשמת הטוב והאמת. והרי האחר, כמוני נבראבצלם אלוהים ועקבות
האל על פניו לכן תשוקתי לאחר, היא בבסיסהיותי אדם.
הופך הסובייקט
לבלתי תלוי, ויחד עם זאת הוא תלוי באחר,באחרותו, בהנאותיו, בסבלו ופגיעותו.
חירות זו תלויה באפשרותו של
הסובייקט להיות חופשי מנקיפותהמצפון של האני העליון. כלומר האחר וגם
הסובייקט נמצאים במצבאמביוולנטי של חירות ותלות. החירות להגשים את הטוב
בשעה שאני נענה
לדרישתו "לא תרצח" שמשמעותה כבד אותי,קבל אותי קדם אותי, זו דרישה אין
סופית, וחד צדדית, אין בהשוויון והדדיות ביחסים
. בזה שונה לוינס ממרטין בובר שרואהאת היחסים שבין אני ואתה מושתתים על שיוויון והדדיות.
ואילו תפיסת
הסובייקט את האחריות כלפי האחר כיעוד מובילהלאמת.
ההומניסט המבטא
את עצמו מגשים את החירות שלו וגם מאפשרלאחר חירות ולא במשמעות
אנרכיסטית. שלא כמו לוינס (הסבורשעצם קיומו של האחר דורש ממני לכבד
אותו,) סרטר סבורשהאדם לא מוצא ערכים מן המוכן אלא יוצר אותם וממציא
ועל ידי כך הוא
מאפשר לעצמו אוטונומיה ואותנטיות.האחר המסתכל עלי,
ודרכו , דרך המבט שלו אני מקבל אתהזהות שלי . במחזה של סרטר " בדלתיים
סגורות" (מחזהמרתק) המבט הזה הופך את המובטים לחפצים, המבט של האחר,
המאָיֵן את
האחרים, הוא הגהינום . מאחר ועל פי תפיסת סרטרהאדם הוא ישות בשביל
עצמה, הוא מאָיֵן את האחרים או האחריםמאיינים אותו, מחפיצים אותו. כלומר
האדם הוא אדון, או עבד.( כאשר הגל דיבר על אדון ועבד הוא טען שיחסי תלות
אלה שבהםהאדון כל כך תלוי בעבד הופכים את האדון לעבד והעבד הופך
להיות
אדון.)אך השאלה היא
האם זה מה שאנחנו יכולים לומר על האדם?התאוריה, האני עלול
לאבד את עצמו בעקבות קריאתו של האחר?האם הסובייקט משרטט גבול בינו ובין
האחר כדי לא להפוך אתעצמו לעבד? מה הוא הגבול הזה? איך יוצר הסובייקט את
שלו עצמו?
והאחר על פי
תפיסת לוינס ?
אורה, אין מילים בפי להודות לך על פרסום הסיכום הנבון הזה.
מוטי היקר, תודה, ואין מלים בפי להודות לך על המחמאה, מאחר ולא קל לתמצת את לוינס, והאסוסיאציות מפזרות את המחשבה.
הצלחת לתמצת מה שלא קל לתמצות לגרום לי ולהיות מרותקת, וללמוד משהו חדש, תודה
אכן החכמתי והתעשרתי ממאמרך הכתוב בבהירות ובשפה רהוטה ,יופי
תודה חנה, אני שמחה שיכולי לתרום משהו להבנת לוינס.
לחני, אני שמחה שהצלחתי לרתק אותך עם לוינס, הוא באמת יוצא דופן בתפיסה שלו, אולי קרוב לכמה מחכמי היהדות שלפניו.
שותפה להרגשתך ולתאורך ביחס לאפשרים מאיר. ומא אהבתי את מיקודך בנושא ה"אחר".
תודה חוה,
אורה יקרה תודה ! מזמינה עוד כאלה.
בשבילי משפט המפתח הוא:
"על פי לוינס, חירות הזולת הקרוב, קודמת לחירות הסובייקט, אך
חירות זו תלויה באפשרותו של הסובייקט להיות חופשי מנקיפות
המצפון של האני העליון."
הווה אומר יש משהו ששומר עלינו מהעלמות לתוך צרכיו של הזולת וזאת באמצעות ניטרול האני העליון התובעני והשופט.
האחר חשוב והכרחי לחיים מוסריים וראויים בתנאי שגם אנחנו מוסריים כלפי עצמינו. איך נראית לך הקריאה הזו בקריאה שלך את לוינס?
ברוכה את מירי, אכן האני העליון שומר עלינו שלא נהפוך לאדישים או חס וחלילה אלימים כלפי האחר, לוינס אומר שאדם בן חורין הוא זה שיוזם, עושה למען האחר בלי קשר למה שיאמרו, יחשבו, או ירגישו אחרים, ובלי לצפות לגמול. זו הקדושה. ומכייון שיש לי אחריות כלפי האחר אני צריך לשמור על עצמי, על חיי, שלא אפול …
אבל נחמד הרעיון שלך שהאני העליון המצפון שלי מנווט גם את גבולות הנתינה שלי. צריך לשאול את המומחים לפסיכולוגיה אם זה אפשרי. אני אשמח אם מוטי יכנס ויענה על השאלה שלך, היא מעניינת. ותודה מירי. זה לא קל לחיות על פי התאוריה של לוינס, כי אנחנו עלולים להיגרר לנתינה בלי הגנות.
אורה, תודה, כל כך בהיר ויפה הבאת את תפיסתו המיוחדת של לוינס בשאלת האחר -הוא הזולת. ונפלא שהבאת גם את סארטר. בתגובתי למוטי על מלאני קליין ולוינס הזכרתי שם את סארטר ששהגיע למסקנה שבאין אב ואל הביטוי האנושי הגבוה ביותר של היחיד הוא אחריותו לזולת ובשבילו זה ההומניזם בהתגלמותו.
מה שחשוב לדעתי לציין הוא שלוינס שהכיר ודאי את סארטר וגישתו מגיע אל השקפתו בעיקר מתוך קריאותיו התלמודיות, וזה מאפשר לראות גם את התלמוד באור אחר אורו של האחר.
תודה משה, אכן בגלל ההערה שלך על סרטר הבאתי אותו גם. עד כמה שאני יודעת לוינס שהתאכזב כל כך ממורהו היידגר שהפך לנאצי ועד יומו האחרון לא הביע חרטה, הביאו את לוינס להתעוררות ליהדות, מה גם שהוא עצמו כחייל בצבא הצרפתי נישבה ע"י הגרמנים, והוחזק במחנה עבודה ליהודים, אשתו ובתו הוסתרו על ידי חבר במנזר, וכל שאר משפחתו שחיה במזרח אירופה ניספתה. לוינס עצמו נותן קרדיט גדול למר שושני, האיש המסתורי שלימד אותו, והיה ידוע רק למעטים, וגם דרידה הכיר אותו, ורוזנברג, טוב לא ארחיב עליו, הוא דמות מיוחדת.
נכון אורה, הדמות המיסתורית הזו שלימדה את לוינס – ראויה לפוסט נפרד
מיצית את העיקר אורה.
וביחס לשאלות שהשארת לנו בסוף – נדמה לי שבובר יושב בשביל הזהב שבין לוינס לסרטר. היחס אני אתה הוא הדדי, אבל ברור שכל אחד מאתנו צריך לשאוף לקחת כמה שיותר אחריות בחייו. האחריות על עצמי אינה שונה ואינה נפרדת מהאחריות על הזולת.
אחריות על הזולת שמתכחשת לאחריות לעצמי אינה אחריות בעיניי. גם לא נראה לי שיש צורך בשלושה – הציווי המוסרי הוא ציווי ההישרדות.
אמיר היקר, ישנם מצבים שאנחנו לוקחים אחריות על האחר ללא הדדיות, מתוך צו פנימי עמוק, (אפילו בין הורה ילד, או בני זוג)ואז נוכח השלישי בין האני ובין האחר. אני יודעת שיש בינינו פערים בתפיסת האינסופי, או האנרגיה הקוסמית בלשונך. זה לא שאני יודעת שישנו שלישי, או איננו, אני מדברת על התחושה הפנימית לקיומו. ולוינס משוכנע שישנו שלישי בין השניים. אפשר שנקרא לו/ה אנרגיה.
אגב, אורה יש איזה שלישי שהפסיכואנליזה מדברת עליו והוא אחרות נוספת הנוצרת מהאינטראקציה בין האחרות של השותפים לדיאדה. להערכתי בכל מפגש דיאדי נוכחים ארבעה: כל אחד יוצר דמוי של זולתו שהוא פרי האינטראקציה ביניהם.
אשר לאחריות על העצמי שאמיר מתייחס אליה – אני מסכים אתו וכבר ניסחתי את הדבר פעמים רבות. ככל שהתפקוד כלפי הזולת תובעני יותר, משוכלל יותר מבחינה רגשית או רוחנית, כך נחוצה עצמיות "מגובשת" יותר, או "חזקה" יותר. אמפתיה, למשל, תלויה בקיומו של עצמי מגובש ומודע. כך גם אהבה לזולת.
מוטי, אני מסכימה עם אמיר ואיתך בענין האחריות לעצמי, זה בשבילי מובן מאליו , שככל שהעצמי מגובש יותר אחראי יותר לעצמו כך הוא עשוי להיות יותר אמפתי לאחר, ביחס ישר. אדמיאל קוסמן דיבר על שניים שכל אחד מהם מביא איתו עורך דין , כלומר בדו שיח מחוללים ארבעה, אני מבינה מדבריך שמישהו כבר דיבר על זה קודם, אשמח לדעת מי כתב על כך. אני חושבת שבדיאלוג בין שניים במקרים מסויימים השניים המרחפים ביניהם מתאחדים למשהו שלישי, ואז קורה משהו, או אפשר שהאיחוד הזה הוא הרוח החמישית העוטפת אותם. ואז קורה נס.נשמע מוזר אולי אבל מאמינה שיש משהו בזה, לוינס מדבר על רחם אליו ניכנס האחר, וזה יכול לקרות בטיפול. בהדדיות כמו שמרטין בובר מציג נראה לי שכל אחד מהשניים יכול להכיל את האחר ברחמו הוירטואלית.
על ארבעה דיבר לאקאן בהתייחס לפגישות מיניות. על שלושה דיבר הפסיכואנליטיקן
תומס אוגדן בספרו "הקצה הפרימיטיבי של החוויה" (עם עובד) בשירתי מהזמן האחרון אפשר למצוא ביטויי כאב שמקורם בשלישי שתמיד חוצץ ביני לזולת.
תודה על ההבהרה מוטי, אני מכירה וקראתי את מצע הנפש של תומס אוטגדן, סביר ששם גם הוא מדבר על השלישי, אקרא שוב, ואם לא אמצא שם אחפש בספר שהצעת לי. ואם יורשה לי לשאול, האם על הרבעיה של לאקאן ניתן למצוא באחד הספרים של אלן ואנייה? יורשה לי
אורה, אחפש לך מראה מקום לארבעה של לאקאן.
תודה מוטי
השלישי הזה אינו שלישי. הוא אינהרנטי. כל הנחה אחרת שולחת אותנו לבקש סליחה מ"אבינו שבשמיים" במקום לקחת אחריות על עצמנו שעל הארץ.
אמיר, השלישי הזה הוא דווקא כן שלישי,להערכתי, אבל לא זה שעליו מדבר לוינס.
לעניות דעתי לוינס מדבר על אותו שלישי שדיבר עליו אדמיאל קוסמן, במושגים הלקוחים מהמקורות אני מקווה שאני מצטטת נכון "גבר ואשה זכו שכינה עומדת מעליהם" משהו כזה, השכינה היא קדושת היחסים, הפניות של הסובייקט לאחר, גם בזוגיות ישנם מצבים לאו דוקא ארוטים שבהם צד אחד הוא האחר הפונה לקבל והמצבים הללו משתנים, בחילופי תפקידים.
התגובה למעלה היא למוטי ואמיר
מוטי, לא בעיה לנו לספור…
מנקודת המבט המטפלת – האדם הוא רפובליקה שלמה של אנשים, אישיויות, מנגנונים אוטומטיים, ומה לא. (וברור שלאינטרקציה בין שתי רפובליקות יש תוכן ואופי עשיר משלה).
לא בעיה לספור, אבל תלוי מה רוצים להדגיש ומה רוצים להשיג. בשורה התחתונה – יש הבדל בין נקודת ההשקפה של אחריות הקיום לבין נקודת השקפה של טיפול מתקן .
אמיר, בעיניי יש משמעות רבה למודעות, שאנו יוצרים את הזולת בתודעתנו, ושנוצרת באינטראקציה אתו ישות אינטראקטיבית ספציפית. בסיטואציות טיפוליות המודעות הזאת חשובה. היא קובעת גם מאמץ מכוון להגיע להכרת הזולת בצורה טהורה ככל האפשר מהשלכות. זהו אידאל בלתי מושג כמובן. יש אגב מטופלים שיש להם ערנות מיוחדת במינה לאופן בו אישיותם מעוצבת על ידי כל זולת כולל המטפל. הם יורדים לחיי המטפל במידה מסוימת כדי שיוכלו להיות אותנטיים ככל האפשר בסיטואציה הטיפולית. ויש לכל הבירור הזה של הזולת שאנו יוצרים בנפשנו מחומרי נפשנו עוד השלכות רבות נוספות שאין מצע לפרוש אותן.אני כשלעצמי דווקא נהנה מהתמורות שנוכחות הזולת יוצרת בי. ויחסי עם כל מטופל שונים למדיי.
מוטי, לקרא לזה "ישות" אינטראקטיבית קצת מרחיק לכת, לא? אנחנו מגיבים מתוך בנק שלם של התנסויות קודמות לכל דבר שאנחנו שמים אליו לב, אפילו לג"וק או לרקפת.
ומי זה "אני" היא שאלה נכבדה.
אבל דומני שהדיון של לווינס אינו מתמקד בפרספקטיבה הטיפולית, שלגביה אתה בוודאי צודק.
ברור שהשלישי שלוינס מדבר עליו הוא השכינה או דבר דומה. ואני, כנראה כמוך, לא יודע לצערי מה זה. אבל השלישי שאוגדן מדבר עליו הוא הישות האינטראקטיבית שנוצרת בכל דיאדה. בטיפולים מבחינים בה, מפני שהיחסים בין השותפים לפגישה הם תחת מיקרוסקופ.
אגב יש אנשים שהם כה אטומים או "יציבים" עד שהם אותה יישות בכל מפגש עם כל זולת והזולת אינו מעצב אותם ולוא גם בצורה מצומצמת.
כפי שאתה יודע אמיר,לטיפולים גם יש מימד זמן. כאשר מטפל
משווה את העולמות שנוצרו בינו למטופליו במשך שנים, הייחוד של המציאות האינטראקטיבית שביניהם ברור לגמרי. הייחוד הזה גם עלול לתבוע מהמטפל לחפש דרכים לשנות את המציאות
המשותפת שנוצרה, או לפחות כמה מהדפוסים האינטראקטיביים שהתקבעו בה.המציאות המשותפת הזאת גם יכולה להיות "שקרית":המטופל הוא אדם אחר
בקשר עם המטפל, מזה שהוא בקשר עם כל אדם אחר: למשל עדין והגון ומתייחס והוא מסתיר את העובדה שעם אחרים הוא מאניפולאטיבי ומרושע ופתיין. הדוגמה מההתנסות. אפילו בבלוגיה אני מניח יש אנשים המתפקדים כיישות וירטואלית שאינה אופיינית לתפקודם הבינאישי בנסיבות בינאישיות של פנים אל פנים.
מוטי, הרבה פנים לאני, ולא לכולן אנחנו מתירים לצוץ בכל מצב. אפילו בזה, אני חושב, מתגלה לנו היכולת לבחור.
לדבר על "ישות" אינטראקטיבית בשונה מהאני, זו בכל זאת מיסטיפיקציה בעיניי. אולי זה נחוץ לו, מסיבות ראויות ומובנות להדגשה ומיקוד של תשומת הלב בעניין.
אבל גם בלי להרחיק לטענות אונטולוגיות ממין זה, ברור שאפשר וראוי לבחון את מערכת היחסים בין מטפל למטופל, בגלל כובד האחריות.
נראה לי שסביר שמיטבנו – "הגינות ועדינות" כדבריך וגם תבונה ורגישות – יבלטו בקשר שיש לנו בו אחריות רבה כזו, של אחיזה בנפש, הנחיה והובלה (כמו הורה/ילד, מטפל/מטופל, מורה/תלמיד). האחריות אכן מאוד ברורה ואקוטית ביחסים כאלה, והם מיוחדים בעוד היבטים של קירבה, תקשורת ומשמעות.
ככל שגדלה הבנתנו אולי אנחנו גם מבינים יותר שהאחריות הזו חלה עלינו, באותו אופן תובעני, בכל קשר.
אמיר, בשורות האחרונות שכתבת הייטבת להסביר את לוינס
"נראה לי שסביר שמיטבנו – "הגינות ועדינות" כדבריך וגם תבונה ורגישות – יבלטו בקשר שיש לנו בו אחריות רבה כזו, של אחיזה בנפש, הנחיה והובלה (כמו הורה/ילד, מטפל/מטופל, מורה/תלמיד). האחריות אכן מאוד ברורה ואקוטית ביחסים כאלה, והם מיוחדים בעוד היבטים של קירבה, תקשורת ומשמעות.
ככל שגדלה הבנתנו אולי אנחנו גם מבינים יותר שהאחריות הזו חלה עלינו, באותו אופן תובעני, בכל קשר.
ובעיקר נכון החלק האחרון.
מוטי, לפי הבנתי שכינה היא התרוממות נפש מתוך שאר רוח שיש באהבה שאינה תלויה בדבר, במצב כזה מרגישים כאילו עוד ישות מרחפת בין שניים, לפעמים בתוך קבוצה ברגעי התעלות הרוח נפש.
הסבר יפה אורה. תודה
אמיר, כשאתה אומר הישרדות למה אתה מתכוון? להשאיר את ראש מעל המים בכל מחיר? גם אם מה?
לא מכירה פילוסופים אולם אשמח להתייחס לנכתב כאן מתוך דעותיי שלי. בראשית דבריי ארצה לציין שנהניתי מאוד מהקריאה ולא חושבת שיש הבדל ממשי בין התפישות שצויינו כאן.
על פי ליונס טרם התחברות שני אנשים קיימת בחירה ,ולאחריה מתקיימת אחריות. (תלות, אינני מחבבת ולכן התלות היחידה שאני מקבלת בקשרים היא בין הורה לילד וגם אז זה לדעתי לתקופה מוגבלת).החיבור הוא בלתי נמנע עקב תשוקתו של האדם להתחבר אל האחר גם זה לדעתי נכון. לגבי העדפת אושרו של האחר לפני אושרו של הסובייקט לא נראית לי מדוייקת ,מכיוון שמאמינה שעניין באושרו של האחר נובע מתוך אושר פנימי ולאחריו מתאפשר הגדלת מעגל האושר על ידי תרומה אוהבת למען האחר. עדיין, חשובה זהירות בגבולות ההענקה והנתינה על מנת להמנע מביטול עצמי ויחסי עבד אדון, והכל בעצם תלוי במודעות ובהתבוננות אל תוך אותה נתינה ,שתבוא מתוך שלמות מוחלטת ללא ציפיה ולא בשביל לקבל (אגב, במעגל סגור תמיד מתקיימת קבלה ונתינה, פשוט צריך להבין שבין שנים שונים המטבעות שונים.לדעתי, הדדיות בקשר נוצרת כאשר המעגל מאוזן והאחר נמצא בשלמות עם עצמו ועם הנתינה שבו וכל אחד נותן לתוך הקשר את מה שהוא ולא את מה שמצפים ממנו. (בקשר הורה תינוק ניתן לראות על פניו שכאילו הנתינה לא מאוזנת, למרות שהיא בדיוק הנכונה , ההורה משקיע את כל כולו בתינוקו והתינוק משיב לו בחיוך ממיס (שזה כל כולו, ומי צריך יותר?)אי-ביטול עצמי אין משמעותו שבגין כך תיתן פחות מוחלט אלא תרגיש שלם ולא תיווצר בך הרגשה של "כלום".
למעשה אין פה סתירה עם בובר שמתייחס לשוויון והדדיות, פשוט חשוב להבין ששוויון הוא בשלמות הנפשית של האדם, בנפשו הבריאה. (יחסי רופא מטופל הם עניין קצת שונה ולכן אני יוצאת מהנחה שמתייחסים לקשרים בין שני אחרים בריאים בנפשם).
לדעתי השאיפה להדדיות לא היא המובילה לאלימות או לשליליות אלא ההתחשבנות ואי היכולת לקבל את אחרותו של הפרט, זו השאיפה שהאחר יהיה כמוך, יחזיר לך כנתינתך, יהיה אתה, לא זו משמעותה של הדדיות ולכן לא זו הסיבה לאלימות.
כמו סרטר חושבת (אם הבנתי נכון את שכתבת) ,שערכים צריכים להשקל ולא להתקבל כמובנים מאליהם, אך על אדם חלה מחוייבות לנאמנות כפולה ומכופלת כלפי הערכים שבחר ,שכן איננו יכול לטעון כלפי ה"מצפון" שלו ,שאלו נכפו עליו. לדעתי, אנשים שגדלו בסביבה בריאה והתעסקו עם נושא הערכים מול עצמם ,יצרו בסופו של דבר מערכת ערכים דומה לאלו של האחר ,מכיוון שהנכון תמיד נמצא ללחוש לנו ולכוון אותנו.
את החלק האחרון שבו את גם מזכירה את מחזהו של סארטר לא ממש הבנתי מכיוון שלא הצלחתי להחפיץ בדמיוני אנשים. אולי המחזה היה מבהיר לי את הנקודה והייתי יכולה להתייחס אליה.
ומשהו אחרון וסליחה על התגובה הארוכה,
טענת לאי סדר בכתיבה, אז השארתי את כתיבתי ללא עריכה למען תראי חוסר סדר מהו ותתעודדי, ואין ב"נתינה" זו שלי בשביל לגרוע מהחמודה שאני ,ואין היא מתוך שאיפה לכלום, היא פשוט בכיף ואם היא מעייפת לקריאה ,אז תמיד אפשר לדלג.
שלך, בקריצה ובחיוך מי שנהנתה כאן מאוד
תודה לך.
חמודה יקרה, שמחתי לקרוא את תגובתך והתייחסותך לתכנים הללו. מאחר ותגובתך ארוכה ומורכבת ארשה לעצמי לענות לך בשלבים.
בענין התלות, אמרת שהמושג הזה לא נראה לך, אנסה להסביר למה התכוון לוינס לפי הבנתי.
התלות היא תלות של הסובייקט באחר, כלומר בכך שהוא קשוב לאחר, נענה לקריאה שלו, אמפתי אליו, ומקבל עליו אחריות הוא הופך לתלוי בו, אין לו מנוח עד שהאחר יגיע לאיזון, וזה קורה בכל מיני מעגלים שסובבים אותנו. אתן לך דוגמא עכשווית: הנסיעה של השיירה שהובילה את סמיר קונטר לראש הניקרה היתה אמורה לעבור דרך נהריה, משפחת הרן בקשה שלא יעברו בעיר, כדי למנוע מעצמם כאב, והנה הרשויות שינו את המסלול והשיירה עברה דרך צומת אחיהוד. בקשתם של האחרים במקרה זה משפחת הרן כובדה, החלטת הרשויות היתה תלויה בהם, בבקשתם, בהפנית הפנים אליהם, גם אם זה לא לפי התוכנית, גם אם זה לא היה נוח, וסרבל…. הרשויות היו אמפתים למשפחה הכואבת. וכך צריך, לא?
אני מודה שאני לא אוהבת במיוחד את ההתפתלויות הפילוסופיות של לוינס.
הוא מסתמך על מדרשי חז"ל, בין השאר, אלא שהם בעיני בחרו בדרך מתחכמת יותר: דרך סיפור. הסיפור שלהם הוא יצירת מופת מבחינת המקבצ ובחירת המילים המצומצמת ולעניין לוינס הוא מדויק ממנו בכך שהוא מביא מקרה ספציפי ועוד אחד ועוד – כך יכול הקורא לבחון את גווני הגוונים של ההתנסות האנושית, ואל רק איזה רעיון כללי: הגדולה היא לא-פעם בכך שאותו איש מופיע במלוא הדרו הרוחני ואח"כ ברגע של חולשה/ אטימות/ קטנוניות וכד" (עולה בדעתי רבי יהודה הנשיא שבאו עליו יסורים כי לא ריחם על בהמה שמובלת לשחיטה – דוגמא אחת).
לגבי התאוריה עצמה – יש בה הרבה יומרנות לטעמי. די לי בכך שאדם לא יעשה לרעהו את ששנוא עליו ומתוך כך יתגלה אלוהים בעולם. והלואי והיו הדברים פשוטים.
לחיוב אגיד, שדבריו של לוינס מתבססים על ההכרה שיש טוב ורע, ושיש לסור מרע ולעשות טוב אקטיבי, ובעולמנו המבולבל משהו זוהי בשורה חשובה.
מיכל, אני חושבת שמול "אל תעשה לחברך את מה ששנוא עליך" לוינס מדבר על עשה, "סור מרע ועשה טוב" אני לא מתווכחת מה נכון ומה לא נכון, אני בעיקר מציגה את מה שהבנתי מקריאה , מי באמת יודע מה קורה בעולמנו בין אני אתה, והוא והאחר, הרי החיים כל כך מרכבים, והלואי שנמצא את הטוב בתוכנו לתת ולעשות לנו ולאחרים, באמפתיה.ותודה על ההתייחסות, תכף אקרא את הפוסט שלך.
אמן אורה.
הי אורה.
קראתי את תגובתך ושוב נהניתי, אבל הפעם לא אגיב מכיוון שאמתין בסבלנות להמשך תשובתך ובהמשך אגע בנקודות שאת מפנה אלי.
תודה לך, שוב.
חמודה היקרה, שתי מחמאות…
את כותבת:
לגבי העדפת אושרו של האחר לפני אושרו של הסובייקט לא נראית לי מדוייקת
,מכיוון שמאמינה שעניין באושרו של האחר נובע מתוך אושר פנימי ולאחריו מתאפשר הגדלת מעגל האושר על ידי תרומה אוהבת למען האחר.
בבסיס הקיומי לוינס מסכים איתך, גם אני מסכימה איתך, מי שאינו אוהב את עצמו, ואינו יכול להיות אמפתי לעצמו אינו יכול לגם להיות אוהב ואמפתי לזולת, אפילו לילד שלו … אבל ההנחה היא שאנחנו אמפתים לחלקים מסויימים בנו, ומהם אפשר לתת לאחר , הקשבה גם היא נתינה למען האחר, ובינינו מהו האושר?
אם רצון של הסובייקט מתנגש עם הרצון או הצורך שלך לוינס אומר שהאחר קודם. את המצבים האלה אנחנו מכירים הייטב בין הורה וילד, גם בין מורה לתלמיד, גם בין אחרים קרובים שאנחנו מפנים להם מקום וזמן גם שלא מתאים לנו, ועושים את זה מתוך אחריות, נתינה שאינה באה בהשלמה, אינה תחושת ייעוד פנימית, מורגשת על ידי האחר וגורמת לו כאב, לכן לוינס מדבר על קדימות נאחר מתוך הכרה עמוקה באחריות של הנותן.ובהחלט גם לוינס מדבר על הזהירות שלא לגלוש למערכת של אדון ועבד.
מחמאות, זה כיף, תודה לך החמודה שאת גם כן.
ובנושא לוינס,כמו שכבר כתבתי, אינני מכירה פילוסופים אז מתנצלת אם אטעה בדעתי, אולם מתוך קריאת דברייך הבנתי שהפילוסופיות שלהם מנתחות בשחור ובלבן ,בעוד שמה שחסר זה לדעתי לצקת לתוכן אלכימיה (שגם בה אינני בקיאה באופן לימודי). אני מתכוונת לכך שכשרצונות מתנגשים אין צורך להקדים רצונו של אחד על אחר ,אלא למוסס התנגדות באחד או באחר, על פי דחיפות וקדימות הנושא שעל הפרק. בחלק הזה יכולים "לעזור" שני אמצעים שחושבת עליהם כרגע ,והם תקשורת ואו חיבוק.
חמודה יקרה, בראשית דברי אתוודה- שלא תחשבי לרגע שאני מתמצאת מי יודע מה בפילוסופיה, אני אוהבת לקרוא לדעת להבין דעות שונות ותפיסות עולם, רוח, גוף ונפש, בין המזרח למערב, מאז שאני מכירה את עצמי, הפילוסוף הראשון שהתוודעתי אליו והייתי ילדה בת 13, והוקסמתי ממנו היה קונפוציוס, ומאז הלכה והתארכה השרשרת. וזה לא הופך אותי לידענית, ממש לא, אבל מה לעשות זה מרתק, מענין ומרענן את המחשבה… ועוד.ועכשיו לענינינו. את כותבת :
למוסס התנגדות באחד או באחר,
להבנתי לוינס אינו מדבר לא התמוססות, העלמות של מישהו בדיאלוג בין שניים, כל ויתור שלא בא מהכרה והשלמה מלאה יוצר מחסן , מאגר של כעס. אין בדיאלוג מאבקים, יש פניה והענות, ודאי שלא תמיד האני יכול להענות לפניה, גם אם הוא היה רוצה.
מה עוד שלפעמים ההענות אולי עלולה להזיק לפונה, ואז מה? מובן שאין שחור לבן, אם כי בהחלט לוינס יוצר תחושה של טוטליות.
שרירי הקריאה שלי לא מאומנים ולמרות שקראתי המון בעבר היום אני יכולה לקרוא רק קצת בלי להרדם ואחרי הנרדמת כבר לא מצליחה ממש לחזור לקרוא ומתחילה משהו חדש. אז שמחה שאת אוהבת לקרוא וגם מביאה לכאן תובנות והסברים ועוד יותר שאפשר לכתוב ולחשוב ולשוחח.
לגבי הפילוסופיות ,לדעתי, יש כאלו ממש מרתקות ,אולם נראה כאילו שעל מנת שרעיון כלשהו ישמע חדשני ומיוחד הפילוסוף יוצר סביבו הקצנה ובידוד במקום פשוט לשלב תמציות של ידע לתורה אחת שיכולה לצאת מדוייקת יותר. (בגלל זה אגב טענתי שאין ממש סתירות בין התפישות )
חמודה יקרה, לא נראה לי שפילוסוף, או הוגה כלשהו מקצין בכוונה רעיונות, ולא כל מה שאומר הוגה בהכרח אפשרי, לפעמים רעיונות שונים ניסתרים על ידי הפילוסוף עצמו לאחר שהגיע לתובנות חדשות, ולפעמים אחרים מוכיחים את חוסר ההגיון שברעיון כלשהו … וגם השיח הזה מענין, כי רואים את התפתחות הרעיונות. אבל כל אחד וההתעניינות שלו, את אולי מתעניינת ומתמצאת בנושאים שלי אולי אין מושג בהם.
אולי לא מקצין בכוונה אבל מהרגע שהוא נתפס ברעיון הוא מרחיב אותו הופך אותו לפילוסופיה וקצת "נתקע עליו". יודעת שמספרים על לאו טסה שאמר לקונפוציוס משהו בסגנון "יאללה איתך, די כבר!" וזה העיר אותו. לא מכירה את קונפוציוס של לפני המשפט הזה ,וזה של אחרי ,אבל יתכן מאוד שניעור כזה תרם משהו לפילוסופיה שלו. אבל, אני ממש ריקה ממידע ,כך שאין אדמה תחת רגליי בעת כתיבתי ,והנושאים שאני הכי אוהבת הם כאלה שכולם מכירים , שום דבר מיוחד.
בעצם, המיוחד הוא שרוב הידע שלי נולד מהתנסות, מחשבות, ומלימוד עצמי. (עקשנות, עיקשות והרפתקנות).
חמודה, נראה לי שאת ממעיטה בערכךובידיעותיך למראית עין, אולי כך נוח לך מסיבותיך שלך להיות ניסתרת ומסתורית.
לא אורה. זה פשוט יוצא כך שאנשים כל הזמן חושבים שאני ממעיטה בערכי. דבר כזה לא יתכן כי את ערכי אני קובעת ולא עיני החברה. אבל אני מודה שאני לא יודעת מה שאני לא יודעת ,וזה לא מתחבר אצלי לערך אלא לידע. ומסתוריותי לא מסתורית. (פשוט החלפתי שם באופן זמני מסיגל לחמודה וגם אמרתי לכל מי ששאל ,וגם הסברתי למה, אצל משה יצחקי במעט הרחבה).
חמודה חביבה, אני שמחה לך שמצאת דרך מקורית לקבל חיבוקי מלים, שולחת לך עוד אחד, 🙂
ואני מיד מחייכת.
:0)
מרתק ומסקרן. אישית תמיד התחברתי לתפיסתו של סארטר, אבל רעיונותיו של לוויס עוררו בי תהיות חדשות. תודה אורה- לא הכרתי לעומק את משנתו.
תודה אסתי, אני חושבת שהחיים מזמנים לנו מצבים שונים, ולפעמים אופן ההתייחסות שלנו הוא כסרטר, לפעמים כמו מרטין בובר, ולפעמים כמו לוינס, הכל תלוי …