תשובת הלב חוקרת את החיים ,וכותבת עליהם
הפוסט האחרון של אומי הזכיר לי מספר מקרים שקרו לי עם ילדים.
ובעצם איך שיעור דרמה חשף אותם בפני באופן לא מודע.
אתחיל מבראשית. ובכן..זכורה לי ילדה בגן ילדים, בו עבדתי בקביעות . אותה ילדה הייתה בעיתית וממש לא רגועה, ובטח שלא שיתפה איתי פעולה. אך הנה באחד מביקורי, סיפרתי סיפור שנגע לליבה. פתאום גששה אחרי משפט מפתח בסיפור. ואמרה בקול: " גם אימא'שלי אומרת שככה זה ואין מה לעשות. אני רוצה שאבא יחיה והיא אומרת שהוא מת ואין מה לעשות."
אחרי הפצצה הזאת. ניסיתי לומר: שבאמת אין מה לעשות, אך אנו כאן להשתתף במה שהיא חשה, אז כבר כולנו עושים יחד משהו, וכל אחד מחזיק עכשיו משהו מהכאב שלה. אחרי שאמרתי את זה שאלתי את עצמי, אם בכלל עזרתי לה במשהו. ואם יש מילים שמסוגלות לסלק לשבריר של שנייה את מסות הכאב שבתוכה. כשהגעתי הביתה סיפרתי הכול לבעלי שהתייתם כבר מקטנות. הוא כעס מאד על האם ועל המשפט " אין מה לעשות" שלטענתו מחליש את הילדה הכואבת. ניסיתי לומר לו, שאולי האם מתוסכלת ועייפה. אך דברי נפלו על אוזנים הערלות. בכל אופן הוא חיזק אותי במה שעשיתי, כי ילד רשאי לשתף אחרים בכאביו ואף לקבל נחמה. גם אם הכאב ישאר, והוא כמובן בלתי נסבל.
מקרה אחר קרה לי, עם ילדה אחרת שהילדים בקבוצה ממש לא סבלו וחלקם אף סירב להגיע לחוג בגללה( מדובר בחוג של אחר הצהריים). מבחינתם היא התגרתה בהם והציקה להם בשיטות רבות ומגוונות, שאף הוציאו אותי מדעתי. יום אחד אנחנו עושים פעילות משותפת לרגל יום המשפחה. פתאום בלי התראה מוקדמת 'המרעישה המעיקה' הוציאה מתיקה אלבומי תמונות, ותיארה בפנינו, מרוגשת כולה, את היום בו הוציאו אותה הוריה המאמצים משערי בית – החולים בו שכבה בברזיל. הם בחרו בה ובזכותם נסעה באוירון עד לישראל. כמובן שלעולם אינה רוצה לדעת מי הייתה אימה. זה ממש לא מעניין אותה..כל הילדים הסתקרנו מאד וביקשו לדעת עליה עוד ועוד. היא ביקשה לשפוך את ליבה ונהנתה לקבל סוף, סוף, אהדה כנה מכולנו. הם בחרו להקשיב לה.! ובתום השיעור אחת הבנות ניגשה אלי בחשאי ואמרה שמעתה תסלח לאותה ילדה על כל ההפרעות וההצקות. כעת היא מבינה את הילדה הזאת לחלוטין.
עם הזמן למדתי לזהות רק בדרך חיצונית מי נושא איתו כאב איום ומי לא. כמו הילדה הגבוהה והכפופה שהגיעה תמיד מוזנחת בלוית אביה, בגדיה מקומטים, שערה אסוף בגומייה רופפת ושפתיה רפות.חשבתי שהיא חסרה יד אוהבת משהו. ומיד איבחנתי בעיה עם דמות האם. אך מחוסר ראיות אמיתיות פקפקתי באבחנה. יום אחד ביקשתי מילדי הקבוצה להפוך לזרעונים ולהיכנס חזרה לרחם של אימא. כל הילדים התרכזו והתכווצו, נפלה דממה של בריאה. הם גדלו שם לאט לאט, ופתאום היא השקטה צעקה מפינת החדר
" איזה כיף להיות שוב בתוך אימא שלי שכבר מתה מזמן. כזה כייף. נעשה אחר כך עוד פעם?"
" איזה כיף להיות שוב בתוך אימא שלי שכבר מתה מזמן. כזה כייף. נעשה אחר כך עוד פעם?"
או הנערה שהסתובבה עם מגפים בעלות סוליות קרועות, והייתה אדישה לרושם המוזנח שעשתה. גם כאן זיהיתי אותה בעיה, ובאמת הנערה התייתמה מאימה בגיל צעיר. מאוחר יותר, התיידדה עם בת מופרעת שאימה הייתה אישה חמה ביותר, ונהגה לארח אותה בביתה, לבשל עבורה וכדומה. פתאום תוך זמן קצר ביותר נעלמו מרבית סממני הרישול מהופעתה החיצונית.
היו גם מקרים בעיתים כמו אותו בן שהתייתם מאביו, הפך לאלים מאד, ואיים בהתנהגותו על ילד אחר בקבוצה, שהיה שמן ומחוסר בטחון. אותו בן יתום, בא ממשפחה מבוססת, והיה כשרוני וזוהר ולכן הלב נטה לוותר לו. אולם איך מגוננים על הנער השמן שסובל מתסכול אחר כנראה, וממצמץ בפראות בכל פעם שהיתום הכריזמטי עומד לצידו. אותו יתום גם ירד לחיי ילדים אחרים בקבוצה, אך בעיית הילד השמן בלטה מאד והיה צורך לפתרה. ונשאלה השאלה הסבוכה אייך?
עוני ואושר בולטים תמיד במבט חיצוני. גם עושר מוגזם יכול להעיק. כמו אותה ילדה שהיתה תמיד לבושה במיטב בגדי המעצבים, וחששה להתפרע ולהיות סתם ילדה שובבה, כמו כולם. תדמית היפה והמעוצבת הדביקה אותה לכסא, וקשה היה לי לחלצה מן האזיקים המהודרים.
לצערי ככל שהילדים גדלים והופכים לאנשים, כך מאיימים הבנים בקבוצות המעורבות, על חופש הביטוי של הבנות. הבנים המתבגרים הופכים לפראים מתוקף התפתחותם ההורמונאלית, ונותנים לעצמם פרופיל גברי בולט, מה שמכווץ את הבנות למימדים גמדים של 'גרופיות' מפוסלות. מה שקורה בפועל הוא, שרוב השיעור הוא יצירה דרמטית של הבנים, וקיפאון חרדתי אצל רוב הבנות.
בטוח שאם את לא 'מלכת הכיתה' הנערצת על הבנים, מצבך קשה שבעתיים ואת כבת- שעומדת להפוך לאישה, מתקרחת מכל כיוון. על לקום ולהציג את תיסכולייך, שאיפותיך, חלומותי, אין מה לדבר. עליך רק לשרוד את הרגע הבא. ושלא יצחקו עליך בלי כוונה.
בטוח שאם את לא 'מלכת הכיתה' הנערצת על הבנים, מצבך קשה שבעתיים ואת כבת- שעומדת להפוך לאישה, מתקרחת מכל כיוון. על לקום ולהציג את תיסכולייך, שאיפותיך, חלומותי, אין מה לדבר. עליך רק לשרוד את הרגע הבא. ושלא יצחקו עליך בלי כוונה.
אחר כך גיליתי שבמחקרים שנערכו בארה"ב, מצאו החוקרים, שבנות משגשגות יותר מבחינה לימודית, בסביבה נטולת בנים. ולכן הומלץ להפריד את הבנים מן הבנות בשיעורי אנגלית ומתמטיקה.
כמובן שאיש לא מחשיב שם את שיעורי הדרמה . איפה שיש רק ביטוי אישי בלי ציון מפורש, מותר לרמוס.
שונה המצב בבתי הספר של החינוך הממלכתי- דתי( שגם שם עבדתי- עובדת) פה רואים במוחש שאיפה שיש הפרדה, יש השתתפות ותגמול נפשי , אצל ילדיים ששיכיים לשני המינים, והם משתתפים, יוצרים ומתבטאים, על פי דרכם ובצורה שווה.
ולכך רבותי, נקרא- 'פמיניזם'.
קראתי בעניין ובלי לנשום בחלקים אביטל. זה בסה"כ נורא מפחיד להיות אמא לא כל שכן מורה.
באמת מפחיד אומי, אוזלת היד במיוחד, והרצון לתת גם במקומות שאי אפשר.
נ.ב. פעם פגשתי פרופסור לחינוך שמאד צידד בחינוך נפרד לבנים ולבנות אבל טען שכאן רואים את הדבר ככפייה דתית, למרות שהוא עצמו היה חילוני לגמרי, ולכן לא מצא אוזן קשבת אף פעם.
מבינה אותו לחלוטין. אם את דתייה את בטח בעניין של כפייה דתית ואם לא, אז יצאת מדעתך.
ובשם כל מיני ויכוחים בין מבוגרים הורסים לילדות את הביטחון והראייה העצמית הנכונה. ואולי גם גורמים לבנים ללמוד שהתפתחות היא תמיד על גב של מישהו.
וההגיון הפשוט נזנח.
אך מישהו ניצח בויכוח. הידד, הידד!
אביטל,
יכול להיות שבחינוך נפרד,
תשגנה הבנות בממוצע ציונים יותר גבוהים (והבנים, אגב, על פי מחקרים, יותר נמוכים, כי הלכה התחרות עם הבנות וכל עניין האגו הגברי, כך שהתקזזנו), אבל יש חסרון בולט בחינוך נפרד והוא:
העניין החברתי. אני רואה אצל אנשים שחונכו בנפרד, כולל בתנועות הנוער שלהם, איזה יחס בעייתי כלפי המין השני, המון מבוכה ובושה, ומשהו שהוא לא טבעי.
נוצרנו שני מינים ויש להתמודד עם כך.
נראה שהכי קל ללכת לקיצוניות, ואני לא חושבת שאת קיצונית, אבל את ודאי שומעת מה קורה בארץ ומתגבר משנה לשנה במגזרים החרדיים:
ההפרדות באוטובוסים, השערורייה אצל חסידי גור, שנשים הולכות במדרכה אחת וגברים בשנייה, שאפילו איש ואישה שהם נשואים לא יכולים ללכת יחד ברחוב ….
זה מטורף לגמרי !!
ואני חושבת שברגע שמתחילים להטיף להפרדות ולחנך שאורך החצאית של האשה קובע אם היא מתועבת או זונה או כשרה וצדקנית, כאן מתחילים להיגרר לאיראניזם, ולפיחות אדיר במעמד האשה, שעתה יש בעיקר להיזהר מפניה.
תאמיני לי אביטל, אני עובדת עם חרדים ודתיים אדוקים מהזן הלא ליברלי, ואני על סף הרעלה סופית ומוחלטת מהאנשים הכה-לא יראי השם האלה, שמשתמשים בדת בצורה חשוכה עד כאב ועד זעקה.
גם אני מכירה חרדים שאינם יראי שמים כלל. אגב גם בקרית ויז'ניץ יש מדרכות נפרדות ואני מתנגדת לכך.
בקשר לנסיעה נפרדת, אני לא רואה בעיה, אם זה רצון האדם ובכך הוא לא מביך חילונים במבטיו המאשימים.
אבל כאן מדובר בחינוך נפרד, לפחות חלק מן הזמן.
ילדים תמיד יכולים להפגש בתנועת נוער.
אבל במסגרת כיתית הבנות מדוכאות מאד, ואין להן בחירה, כמו בתנועת נוער למשל.