שיער כחול

שיער כחול
—————————————————————————————————-                                                                                          
כבר בתור ילדה הבנתי שאני זקוקה למושיעה. בתוכי שכן לו בור אפל כלא פנימי שאיים למשוך אותי  אליו ולתמיד. המלחמה הזאת נגד הנטייה הטבעית שלי לגלוש למעמקים בלי לאותת לשוליים גבתה ממני מחיר כבד. חייתי בעולם מפוצל חלקי בארץ החיים היה דל והתמקד בלשלוח חיוכים קטנים לאוויר העולם ומיד אחר כך להתקפל ולשקוע. בבית הספר הייתי בגדר נוכחת נפקדת. חיי החברה שלי היו עלובים למדי. סדר היום שלי  מצומצם . אחרי בית הספר הייתי בוהה בקירות ממתינה לאמא ,מייחלת לרגע  בו תסיים עוד משמרת בסופר השכונתי. מיד עם בואה היינו שתינו מנשנשות אוכל קר שנשלף מהמקפיא , מדברות על ההכרחי בלבד .כל שיחה שחרגה מהכללים הלא כתובים הללו גררה אחריה עליה חדה במיתרי הקול שלה ומיד אחר כך ווידויים מפרכים על עבר נעלם פרץ בלתי נשלט של  יבבות ולקינוח עיניים  (שלה )אפופות מרירות ושנאה. המוצא שלי היה עולם הספרים בו נמצאו תשובות לחלק מהשאלות הקיומיות שלי ,שריחפו על קירות הכלא שבתוכי.לא היה קץ לשמחתי באותו יום גשום בו קנתה לי אמי את הספר "פינוקיו". התנפלתי עליו בשקיקה. הכל היה עצוב בספר הזה. פינוקיו שנאלץ לחיות עם איזה סבא זקן שגדול ממנו בשנות דור. שני הנוכלים שנטפלו אליו הלא הם החתול והשועל. הרצון שלו לגמור עם כל הסבל הזה ולהפוך לילד אמיתי ובתווך הפיה הטובה עם השיער הכחול שסימנה לו את הדרך.לאט לאט היא התחילה להשתלט לי על המחשבות. שוב ושוב קראתי את הפרקים בהם צוירה ביד מנוסה. דמותה החמקנית נבלעת בין העמודים ושערה הכחול כמו גלים מתונים של ים מבטיח למלא עד תום אוקיינוס של כיסופים וכמיהות. בדרך לבית הספר  חיפשתי אותה,מדמיינת אותה מולי  תלויה במהופך על עמוד חשמל במתח גבוה . המתנתי לה בסיום כל יום לימודים , חיפשתי אותה בסמוך לשער, מוטלת  בין קופסאות השימורים בסופר, קיוויתי לראותה צצה בין המדפים המבהיקים, מפזרת על שמורות עפעפי אבקת כוכבים  ,מתעלמת בבוז מיתר הקונים. בינתיים הלכתי ורזיתי האוכל של אמי הפך לתפל מיום ליום. קירות הכלא מלאו לי גם את חלל הבטן .איש לא הבחין במתרחש ואני כמעט אבדתי לנצח. תשאלו איך יצאתי מזה .לדעתי אני עדין שם. ההתמכרות שלי לאין הפכה לתכלית חיי .בתיכון כבר דמיתי לשלד ורק חיכיתי לרגע בו אוכל להתמזג עם הרוח ,לרחף כמו עלה על פני האדמה בלי לנחות רק לדאות ולדאות. בסוף דיברו עם אימא שלי .משהו מהנהלת בית הספר עדכן אותה בנוגע למצבי שהיה גלוי לעניי כל ,אך עדין נסתר מעניה . מהאנורקסיה נגמלתי באחד מאשפוזים הכפויים שעברתי באותה תקופה. אך הכלא ההוא חי ונושם בקרבי . סורגיו קשיחים  ומפורזלים.

 "כנראה שזה קרה בגלל שלי אף אחד לא סימן שום דרך ". אני זוכרת  שניסיתי להסביר את זה פעם לאיזה אקס שהיה לי ,בזמן שהוא היה עסוק בלהסתבך לו עם הסוגר של החזייה הסוררת שלי. אבל אני חוששת  שהוא לא ממש הקשיב.  

אמא שלי חולה עכשיו היא יושבת על כיסא גלגלים. כל שבת שניה אני נוסעת לבקר אותה. אין לנו מה להגיד אחת לשניה אז אנחנו צופות   בנעשה מעבר לחלון . בשבוע שעבר הבאתי אליה את האקס שלי. גברים תמיד עושים לה טוב. ככה זה כשחיים לבד כל כך הרבה שנים , כל זכר הוא סוג של ריגוש.  היא דיברה לעניין לשם שינויי  . היא ליהגה לא על אבא שלי , גם לא על הנעורים הקסומים שלה. היא כן גלגלה אייתו שיחה בוגרת על פוליטיקה ,על החיים. שמחתי בשבילה.
כשיצאנו משם הוא פלט " בשביל מה הבאת אותי לכאן ?".
" בשביל שתכיר מי אני באמת ".
" את תמיד עושה דברים בעיתוי מוטעה . שלוש שנים חינו יחד ולא ידעתי עליך כלום עכשיו שזה נגמר בנינו סופית ואנחנו נפגשים לכייף את מפילה עלי את כל המשפחה שלך".
" זאת רק האימא שלי ". גמגמתי , ידעתי שהוא שוב  לא מקשיב .
כשירדתי מהמכונית שלו  החלטתי .מעכשיו  אנעל את עצמי על סוגר ובריח .חופשות יינתנו רק על פי בקשה מפורשת. . הפוגה למנוחה תינתן בחגים ובשבתות .יום בשנה אתפרע זה יקרה   בפורים ,אז בלי כל התראה מוקדמת אצבע את השיער שלי בכחול.