תשובת הלב חוקרת את החיים ,וכותבת עליהם
אני כואבת עד מאד את הילדה רוז וחוסר הצדק שבמקרה אך מתקשה לקחת חלק בהמולה הזאת שצבעה זר לי.
סליחה איפה היינו כשהורים לילדים נכים הפגינו נגד יולי תמיר?
האם התחשק לנו לקרוא על מקרים שמוכרים לי אישית על ילדים שמתנוונים מיום ליום והאור היחידי בחייהם הוא בית הספר שלהם אליו ילכו בלי סיעות אישיות דבר שיסכן את חייהם.
איפה אנחנו אנשים מבוגרים כשיש בישראל לפחות מיליון ילדים שחיים מתחת לעוני, כשאני כותבת כאן על עוני ואולי רומזת שגם אנו נדרשים לעזור ולשרבב יד לכיס הרבה פעמים אני זוכה בשתיקה רועמת. גם סוג של אלימות סמויה.
בעבר התנדבתי באל"י ואני מכירה את סימני הפגיעה אצל ילדים שחשופים להתעללות וגם אז רובינו לא שם.אנחנו קוראים את הנעשה תרתי משמע כשמאוחר מאד.
איפה אנחנו כמבוגרים אחראים ולמה אנחנו שותקים מול ילדים מתבגרים ואבודים שהתבדחו איתי והציעו לי להחליף את הדיבר " לא תרצח ,"
" בלא תדקור"
האם יש בנו את הרצון לגונן עליהם מפניהם, לגונן על משהו, מלבד רכושינו וטפינו?
אנחנו שם כשהנורא מכל נעשה , אבל לפני זה אנחנו עייפים, עסוקים, באומנות, קשרים אישים ועוד.
אין לנו כח.
אני בדרך כלל משתדלת להיות נחמדה אך קשה לי זה הבלוג שלי וגם 2 קוראים יספיקו לי.
מאסתי בקליקות שבאות על חשבון אכפתיות ועשייה
את צודקת אביטל הפכנו לחברה מנוכרת, מקולקטיב ואינדיבידואלים, אפוקליפסה מצד אחד אבל אסור לנו להתעלם מהצדדים הטובים, החלקים הטובים שבנו , נוכח הארועים הקשים הללו. ויש טוב בקירבנו.
הבסיס תמיד טוב , בזכותו העם הזה תמיד שרד.
חזקי ואמצי אביטל במלאכת הקודש שלך
ביקשתי את סליחתך כשהגבת אצלי על ההגנה העצמית שאני מפעילה כנגד סבל שאיננו נוגע ממש בי. לא מוצדק אבל אנושי. כשקורה סיפור עם שם ותמונות ההגנה נופלת.:(
נכון.
כולנו נגועים בזה. ותגובתך נוגעת לליבי.
אולי כדאי לבקר במקומות האלה, פעם בחודש, חודשיים, חצי שנה.
ואז הכל מאד מוחשי.
תלמיד שלי בחופשות שהוא לא עלינו, חירש, אילם ואוטיסט.
תלמיד נוסף שצולע ומעוות .
קשה לי לקלוט שהכתיבה והאומנות הן על מנת להשכיח ולא על מנת להנציח , לעזור ולעורר ,לצערנו חוסר הצדק לא מתקטן.
אם נתייאש, זה יעזור?
איני יודעת במה מדובר.
אבל בעניין ילדים סובלים באופן כללי מה את מציעה לעשות?
תרומות? למי? והאם זה לא עניין של לעורר את הממשלה?
חברה מנוכרת ואגואיסטית המתעוררת רק כשמשהו נורא עולה לכותרות , אפרסם בבלוג בקרוב כתבה העוסקת בפרופיל המשפחה כיום ובשורש של התופעה המדאיגה מזדהה איתך ,אביטל, ודואגת
אביטל, אנו כחברה עוברים כעת "מהפכה מכוערת" בזכות המנהיגים שהמלכנו עלינו. רודפי בצע מתגוררים במגדלי שן, ומוכרים אותו בעבור נזיד עדשים.
הפוליטקאיים לא עסוקים בלהטיב עם העם הם מפארים אתעצמם. ברגע שישתנו כאן המנהיגים ונבחר אנשים שהיוהרה שלהם תהיה פחות בולטת. אולי נמצא את עצמנו חיים בעולם טוב יותר.
שושנה
לדעתי המנהיגים הם המראה שלנו שושנה, חברה נהנתנית וכמוהה המנהיגים.
אשמח לקרוא חנה.
שכתבתי פה פוסט על הנושא, יוסף נתן לי איי מיל לכנסת אם כולם היו שולחים לשם מחאות כתובות ואני שלחתי אז זה משהו.
ובקשר לתרומות.
אז כן.
אנשים חושבים שצדקה מתי שמתחשק וצדקה זה כמו כל חובה אחרת, כמו רשיון נהיגה למשל, במיוחד לאור זה שאין שלטון חוק .
אבל גם בלי זה.
איך מקיימים את מה שבין האדם לחברו בלי זה.
ולדעתי לא בהבלחות בקביעות וגם המעשה הטוב שכל אחד עושה למען רעהו.
ביקור זקנים, תשושי נפש, משהו, בקביעות!
ולא לפחד לקרוא.
לנהוג עם רשיון הכוונה וזה לסבינה.
אי אפשר לנהוג בלי רשיון.
אי אפשר להיות אנושי בלי לתרום מעשר, גם כשזה לא נח.
מדיבורים ספרותתים בלבד לא נחלץ ילד רעב.
גם לא מכתתיבה עליו.
את צודקת בעניין האכפתיות, אביטל.
במדינה מתוקנת לא משאירים כל כך הרבה ליוזמה פרטית.
משהו פה מקולקל, וקודם כל יסוד כל היסודות – החינוך.
כולנו קוראים על אלימות ועוני פה ובמקומות אחרים, זה שלא תמיד מגיבים אלא רק קוראים כי לפעמים אין מה לומר וכל אחד עושה כמיטב יכולתו, מתנדב, עוזר, מפגין,{או שלא} אני נפגשת עם ילדים ונוער וכותבת ספרים לילדים ונוער שעוסקים בין השאר בנושאים שקשורים ברגישות לאחר, כל אחד ותרומתו הצנועה, אני בטוחה שאת עושה הרבה, וגם נתרמת מזה, כדרכם של תורמים, את ממש לא צריכה להעלב אביטל מחוסר תגובה, זה לא נגד הדברים ולא נגדך וזו גם לא אדישות, כך בכל אופן אני תופסת את הדברים, וחושבת שאת לוחמת אמיצה מאוד!!
רוזוש חבל שזה קרה ילדה יפה נסיכה קטנה