בננות - בלוגים / אביטל קשת / רק אל תשאלו אותי על הילדים
תשובת הלב
  • אביטל קשת

    אביטל ז'נט קשת כותבת כותבת אם לא כותבת חושבת שהיה עליה לכתוב או שהרעיון חיכה לרגע הנכון בו היה צריך להכתב מאמינה שכתיבה היא שליחות.    ---------------------------------------------------------------------------------------.    

רק אל תשאלו אותי על הילדים

 

 

 כאן בבני- ברק סיטי את חיה על פלנטה אחרת.

נגיד במפגש עם עוד נשים אני אקווה, אפילו אייחל לכך שלא ישאלו אותי את השאלה המכריעה: כמה ילדים יש לך?

אם לא הגעתי לפחות למספר 5, אני בבעיה. כנראה שהיה שם קושי בריאותי ( בשלב מסוים אכן התהוותה בעיה )אך לפני זה הייתה לי מסוגלות הורמונלית להביא לפחות שבעה והתעכבתי.

את אישה לא מי יודע מה בריאה ועשית מה שאפשר. נו טוב.  

שאר הנשים יעבירו חויות על הלידות, מה שבינהן, הדיאטות שאחרי, הגנים, טקסי ההשכבה.. ואת תשתקי.

כן,עשיתי את מה שהיה בגבול היכולת.

גם המשפט הזה מיותר. לכן בינך לבין עצמך נופלת שתיקה.

לצידי יושבת אם למניין ויותר( היא לא נוקבת במספר המדויק מחשש לעין הרע) וטוענת שלכולנו אותם כוחות. אם את נורא רוצה תעמדי בלחץ של לרוץ עם העגלות, תרימי, תחתלי, תתעוררי מס' פעמים בלילה, תבשלי, תנקי, תעבדי. ה' ייתן לך את האנרגיות הדרושות. 

זה הכל תלוי בך. איך האמהות והסבתות שלנו הסתדרו, תוסיף אם מתוסכלת לשניים, אישה שעברה השתלת כבד ובכל זאת התעקשה וילדה.

את פשוט צריכה לרצות.

אני מנסה להזים את התיאוריה, אבל אבוד לי, האם של12 השבטים טוענת כמוהה ואף מוסיפה משלה.
היא מספרת על אם אומללה לשלושה שאיש מהם לא ביקר אותה כשהייתה באשפוז. נורא. אם גידלת שבט הסיכוי שדבר כזה יקרה לך שואף לאפס.
מה אומר..
מצד אחד בזכותן למדתי לא לקטר על דירות קטנות וצפיפות. איך אתלונן כשהאם למניין וקצת יותר, מתגוררת לידי בדירת שלושה וחצי חדרים ונראת מרוצה.

מצד שני לקח לי המון זמן להשלים עם זה שאולי לא יהיו לי יותר צאצאים, כי עברתי את הגיל. הבנתי את מגבלותיו הביולוגיות.

קלטתי את עומק הזקנה.

עכשיו יתחיל הלחץ השקט לכוונה של הבת. והיא מורדת לא קטנה.
 
ככה זה בבני- ברק סיטי שלנו, כאן, אם את לא דוחפת לפניך סוג של עגלה, את בבעיה.

 

 

 

 

6 תגובות

  1. איריס אליה

    לא נורא, אביטלי מתוקה. העיקר שאצלנו בבננות את עוברת:) רק בשביל זה שווה לחזור בחזרה לצד החילוני… אני מקבלת תגובות שגובלות בהערצה על הארבעה שלי (חמסה חמסה)וזה מזכיר לי שכתבתי סיפור על אמא ששוכחת את השמות של הילדים שלה, ויש לה שלושה. אני באמת תוהה אם אפשר לזכור שמות של שניים עשר ילדים בלי לחטוף אלצהיימר באמצע.
    נו.
    אבל כתבת מעולה.

    • לא, לא בשביל זה. כל ישראל אחים. אני אוהבת את כולם. אבל התיקון הוא במחויבות שאני לומדת לקחת ולהתקרב אליו לה'. קרבה אמיתי מחייבת כמו בנישואין.וילדים זה שמחה. אני פשוט בוחנת דברים מכל מיני זויות. הרי בחנתי גם את הזוית שלדעתי מבקשת מהאישה קודם קרירה אח"כ ילדים שגם נראתה לי בעייתית.

      בקיצור בדיקות.
      ונשיקות לילדיך. הם בטוח מקסימים כמוך.

  2. המשפט האחרון גדול, אבל אולי לא סוג של עגלה, כי יכול להיות גם עגלת סופר, אלא לכתוב עגלת תינוק.
    קטע טוב.

  3. תודה אביטל – פוסט נוגע וחשוב.

    • תודה אומי, אני משתדלת לצאת מהמקובל. מקובל עלינו שאנחנו יודעים הכל על הזולת .

      אנחנו יודעים שאישה צריכה קריירה, או לחילופין היא לא באמת זקוקה לה ותדע להתמודד עם תריסר ילדים.

      ואולי צריך לבחון את מידת המעורבות האמיתית שלנו בזולת?

      כל- טוב.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאביטל קשת