היא בסדר

היא בסדר/ סיפור

הגר גוחנת על האדמה, היא מכניסה בחשש את ידה למחילת החולד שחפרה, חופנת את גושי העפר, מוציאה אותם וחושפת עוד מהמחילה לאור ולאוויר. היא ושי עמלים כבר שעה ארוכה, עוקבים בסקרנות אחר המסלולים המפותלים שנחפרו, ברגלי החיה. את התלוליות הכהות שהיא משאירה הם רגילים לראות בכל פינות הקיבוץ, אבל הם בחרו בשדה שמחוץ לגדר, מאחורי חורשת הזיכרון, כדי לחקור ללא הפרעה את גבעות העפר הקטנות ואת היצור העיוור והמסתורי שטווה את רשת מחילותיו מתחת לפני האדמה.  

שי בוגר ממנה בשנה. היא לא נוהגת להסתובב בחברתו של הילד החולמני והמוזר, אבל כשאמר שהוא הולך לחפור ולחפש חולד, הצטרפה מתוך סקרנות, הרי מעולם לא ראתה אחד, הם תמיד נסתרים ורק עקבותיהם מעידים עליהם. חוץ מזה, אפשר לחשוב שעם ילדי כיתתה היא כן מסתובבת. תמיד כשהיא מנסה להתקרב הם מסובבים את גבם כאילו משהו בה מפריע להם או דוחה אותם. "מפונקת" הם קוראים לה, אולי בגלל נטייתה לבכות בקלות. כל כך הרבה פעמים ניסתה להבין מה יש בה שמפריע להם, אבל זה כנראה מסוג הדברים שלעולם לא תפענח באמת.

היא חוששת שהחיה העיוורת תנשוך את אצבעותיה, אבל שי מעודד אותה, בעודו חופר בנתיב שהתפצל מהמחילה הראשית "הוא מפחד יותר ממך" הוא אומר,"אל תדאגי".

מוזר שנמשכה דווקא להרפתקה כזאת. היא לא אוהבת חושך. מקומות שבהם שולטת אי הודאות מפחידים אותה. אפילו הים שיודע ללטף ולערסל, נעים לה רק קרוב לחוף. הוא מאיים עליה במעמקיו האין סופיים וביצורים הבלתי נראים ששוחים בו.

בבית הילדים, מתחת למיטתה, כשהמטפלת מכבה את האור הגדול במסדרון, מתאספים יצורי חושך מחרידים, וצריך לקפוץ למרחק אם רוצים לרדת מהמיטה לשירותים או כדי לקרוא לשומרת הלילה.

למרות סלידתם ממנה, כשצריך לקרוא לשומרת תמיד באים הילדים אליה. "הגר, תקראי לשומרת" הם מטלטלים את כתפה, והיא, כמעט מודה על תשומת ליבם, קמה, מזנקת אל מעבר לטווח היצורים וניגשת לקופסה הרבועה התלויה בפינת האוכל. "שומרת, בואי לרביבים" היא קוראת שוב ושוב, וממתינה עם הילד שהעיר אותה עד לבואה של שומרת הלילה התורנית. ברגעים אלה היא מרגישה שהנה נפתח איזה פתח בחומה שבינה לבינם, אבל בבוקר שוב היא פוגשת באותו מבט מרוחק.

פתאום שי מאבד עניין. הם כבר חפרו אולי עשרים מטרים לאורך המחילות ולא הגיעו לשום רמז לנוכחות החיה ואפילו לא לקצה של אחת המחילות. רק הסתעפויות שלא נגמרות. הוא מזדקף, מנגב את ידיו על המכנסיים המוכתמות "יאללה, אני הולך". 

היא מסובבת ראשה אל השדות הפרושים מולה. שטיח של טלאים בגווני צהוב, חום וירוק שמשתנה כל הזמן עם עונות השנה, נאסף ומתרומם אל ההר שצורתו חצי עיגול מושלם. ובין ההר לבינה, בתי הכפר הערבי השכן שהרוח מביאה ממנו ריחות עשן ואת קריאות המואזין. 

הנוף הזה כל כך אהוב ומוכר, אך בלילה, כשהיא הולכת לבדה לבית הילדים היא מדמיינת מחבלים שאורבים לה מעבר לגדר, רצה ממסתור למסתור, להתחמק מהרובים שמכוונים אליה מן האפלה המאיימת.

"אולי באמת כדאי שאחזור" היא חושבת. "כבר אחרי ארבע, ההורים מחכים לי בחדר שלהם ורותי הקטנה בטח כבר הגיעה. תמיד כיף לשחק איתה". היא אוהבת לאחוז בזרועותיה השמנמנות ולראות את מבטה המעריץ ששותה את מילותיה, סופג את תנועותיה. הגר מתמוגגת מניסיונותיה של רותי לחקות כל מחווה של אחותה הגדולה, "כאילו אני איזה אלוהים", חושבת הגר. "גם אמא מביטה בי ככה לפעמים… עוד אחת שלא מבינה כלום". היא קמה, מסתכלת על האדמה החפורה, וחושבת שרשת המחילות הבלתי נגמרת עוברת אולי מתחת לעולם כולו. שוב הפחד המוכר מזדחל במעלה גבה. היא רצה לעבר בתי הקיבוץ. המדרכות, השיחים, העצים כמו ידידים קרובים מרגיעים אותה. על המדרגות בכניסה לחדר ההורים יושבת אמא, מביטה ברותי, המאכילה את בובתה ומשכיבה אותה לישון במיטת עץ קטנה.

**

הילדים יושבים על הדשא המצהיב במעגל לא מסודר. זו הפעם הראשונה שהם מבקרים בקיבוץ השכן, בבית הספר האזורי שבו ילמדו ויגורו בשש השנים הבאות. הפגישה עם הילדים הזרים איתם יחיו, ילמדו ויגורו, מרגשת, משמחת ומפחידה.

כשנכנס הטרנזיט בו נסעו לקיבוץ, הסתכלה הגר בשער הרחב הנפתח מולה והרגישה שהנה, זו ההזדמנות לשנות את חייה. הילדים החדשים האלה יראו את כישרונותיה הרבים ויעריכו אותה בזכות מי שהיא. ציוריה, הפסלים שהיא מגלפת, כשרון המשחק שלה, השירים שהיא כותבת, יחברו אותה אל חברים חדשים שיביטו בה במבט נקי. 

כרגיל, אין אף מבוגר בסביבה. ילדה גבוהה, שחורת שיער ויפה הזמינה אותם להתיישב על הדשא. "בואו נכיר. אני איילת, אני אספר לכם על כל אחד מהקבוצה שלנו, ואתם תספרו עליכם". כל כך בוטחת היא נראית. כמו מלכה בחצר הארמון שלה. מושיבה את כולם סביבה, מראה באצבעה על ילדי קיבוצה ומספרת מעט על כל אחד ואחת. ההורים של נטלי צרפתיים ויש לה 6 אחים ואחיות. אלון הוא שחקן כדורגל מוכשר ולפי מבטי הבנות נערץ על כולן. על רונית היא לא אומרת הרבה ועיניה העצובות והנעלבות מדברות במקומה. אבא של סיגל הוא מזכיר הקיבוץ ועיני כולם ננעצות בשדיה הגדולים. היא עוד לא בכיתה ז" וכבר מפותחת כל כך. 

המעגל סוגר עליה. חונק אותה. היא לא רוצה שיגיעו אליה. 

שרון מספרת עליהם עכשיו. היא רוצה לברוח משם. להיעלם. עיניה נמלטות אל עצי הברוש המאובקים, הדשאים הצמאים, תלוליות עפר כהות מנקדות אותם במרחקים קבועים. "הגר… הגר היא בסדר" היא שומעת את הטון העוקצני בקולה של שרון, כמו מרחוק ורואה את השער הגדול נטרק בנקישה יבשה.