מכתב לגבר שאני הכי מבינה בעולם

25 שנה. 25 שנה לפניי הגעת לכאן. 25 שנה אתה מבוגר ממני. 25 שנה אני צעירה ממך. 9000 יום. 216,000 שעות. אה. פתאום זה נראה מעט. סלח לי על החשבונאות. נגמור עם זה ונמשיך הלאה, כי יש לי הרבה מה לומר. טוב, אז כנראה שכל דבר שאפשר לכמת – הופך לפחות מאיים. זמן, כסף, עבודה. זה המופשט הזה שמפחיד – אהבה, דאגה, מחוייבות, תהודה.

אנחנו מכירים. פעם התראינו יותר, בתוך העבודה, והיום כבר לא. בשנתיים האחרונות דברנו בטלפון אולי פעמיים, ביוזמתי. לכאורה, מעולם לא היה לנו סיכוי. למרות שמצידי משהו בער. אתה איש מצליח ומוביל בתחומך. נשוי לאישה מדהימה באמת (רגע. יש המשך). ילדים. שמחה גדולה. ועדיין בכל פעם שראיתי אותך – ראיתי פרץ של אנרגיה וחיים וחיוניות ועומק שכל כך רציתי להישטף בו בעצמי. פשוט להישאב לעולם של חוכמה, פרופורציות ברורות ובריאות לחיים, חיתוך דיבור ממכר, חיוך שלא נגמר.

לא עלה בדעתי להתחיל איתך אז, ולא לעשות שום מהלך, ושום דבר שבדיעבד הייתי מתביישת שעשיתי. רק רציתי להיות שם ולהתחמם. הרי יש לך משהו להציע שאין לאף-אחד אחר, בתוכן, במוסיקה של הדיבור, בחיוך שמתחלף בין הסתרת מבוכה לבין שביעות רצון עצמית שכזו. אבל לא רק לזה התחברתי. גם לאיך שאתה מגן על הרעיונות ועל הדרך, לא מהסס לעורר בלגן ולמשוך אש, ישיר וחד-משמעי, חם וקרוב באותה מידה שאסרטיבי ומבריק. לא מתרגש מול יצורים עבשים ופתטיים שעושים מניפולציות מגוחכות, שמחפשים להכשיל ולהשמיץ. ואולי אתה כן קצת מתבאס. אני מקווה שברגעים כאלה, כשהתפל עולה על העיקר – אתה זוכר מי אתה באמת, על העומק, המידות, המסירות והמוסר. זוכר את החינוך, הבית והעולם שלתוכו נולדת ולאורו גדלת. אני די בטוחה שזה עומד בסתירה מול רוב מה שקורה סביבך. אז בסך הכל, כמו שאתה מבין עכשיו, תמיד נשארת לי בראש כגבר מושך ויוצא דופן ובעיקר בלתי-מושג ובלתי מתקבל על הדעת ועל השגרה.

ואז התהפך העולם, ונפרדת ממנה. ובלי שהרגשתי, עלו בי שאלות ורצונות. אולי עכשיו יש סיכוי. אולי הפערים בינינו לא חייבים להפריד בינינו. לא הגיל. לא האינטלקט. לא הקריירה. כי אני איכשהו מרגישה שאני מבינה אותך. רואה בך עולם פנימי ערכי ועשיר, רואה את הילד שלפעמים בודק גבולות ועושה דווקא ולפעמים רוצה מילה טובה וחיבוק, לפעמים הכל קטן עליו והוא מבסוט מעצמו ולפעמים צריך להתחזק רגע אחד בבית, בשקט. והלוואי שהיית כאן עכשיו, לידי במיטה, להתרפק עליך ולהיות מחובקת בך. ולעשות כל מה שלא יכלתי עד עכשיו. אני אוהבת את מה שאתה מעורר בי, ורוצה לתת משהו בחזרה.

ועכשיו, שזה הפך אפשרי, כן, אני רוצה שנישטף וניטמע אחד בשניה. אני רוצה אותך. אני רוצה לשמוע אותך, ולהתחבק איתך, ולעשות אהבה איתך, ואולי להביא ילד. פתאום אני רוצה, ורק על זה אני חייבת לך. הרבה זמן לא רציתי משהו, מתוך תשוקה בוערת, מתוך להושיט את היד בכל הכוח ופשוט לקחת, מתוך רצון לחיות ולהרגיש. בינתים מושיטה את היד לפנטזיה. בבקשה תהפוך אותה לחיים. הרי אתה יודע להפוך כלום לחיים.

                                                               שלך,
                                                               מיכל

נ.ב.

כאשר סלעים מתפוררים

הרוח נושאת מאות קילומטרים מלח

אלה נוראותיו של הבורא.

אך צפור אחת מתעקשת לשיר

בואו קולות צפרים

נקרו בנפשי

העירו אותה מקפאונה

הוציאו אותה מים הקרח

זלדה