מדוע אינני יכול לכתוב יותר שירה

מדוע אינני יכול לכתוב יותר שירה

מאת רונן בלומברג

מבוא

לפני שנים רבות, השירה הייתה לי כחיים עצמם. המילים, שהיו פורצות מלבי ומתקבעות על הדף, נתנו צורה לרגשות, למשאלות ולחלומות שלא העזתי לבטא בדרכים אחרות. השירה הייתה לי מפלט, כלי לביטוי עצמי ולמגע עם העולם שסביבי. אך היום, כשאני ניצב מול הדף הריק, הידיים שלי רועדות, והלב שלי, שפעם פעם בהתלהבות מול כל שורה חדשה, מרגיש כבד וריק. אני שואל את עצמי מדוע אינני יכול לכתוב יותר שירה, והתשובה לשאלה זו נראית מורכבת ואפלה.

הזקנה והבדידות

הזקנה, כמו נוף של סתיו המתקרב ללא הפסקה, מביאה עימה תחושת בדידות שהולכת ומתעצמת. הגוף, שכבר איננו מה שהיה פעם, בוגד בי באיטיות אבל בעקביות. כל כאב חדש, כל פציעה קטנה, מזכירים לי שאני כבר אינני אותו אדם צעיר עם שאיפות בלתי מוגבלות. אך לא רק הגוף סובל – הנפש עצמה מתכופפת תחת כובד השנים.

תחושת הבדידות היא העונש הקשה ביותר. כשאני יושב לבדי, המחשבות שלי נודדות אל העבר, אל חברים וקרובים שכבר אינם, אל הזמנים שבהם הייתי מוקף באנשים שהבינו אותי. היום, אני מוצא את עצמי בודד בחדרי, והשקט הזה חונק. הבדידות אינה מאפשרת לי ליצור – היא כמו חומה בלתי נראית שמונעת מהמילים לפרוץ החוצה.

בעיות נפשיות וטראומות מהעבר

כשהייתי צעיר, יכולתי להדחיק את הטראומות והפחדים, להדוף אותם אל הפינות החשוכות של תודעתי. אבל עם השנים, הבעיות הנפשיות צצות ועולות מחדש, לא נותנות מנוח. ההתעללויות שעברתי, הפגיעות שחוויתי, כל אלה נצרבו בנשמתי, ועכשיו הם שדים שדורשים את תשומת לבי. היכולת שלי לברוח אל תוך השירה, אל תוך היצירה, כמעט נעלמה. כל שורה שאני מנסה לכתוב מרגישה לי כבדות ונטולת חיים, כאילו אני מנסה להילחם בזרם חזק שמושך אותי לאחור.

המצב הפוליטי, המדיני והצבאי בישראל

המצב הפוליטי והצבאי בישראל הוא עוד גורם שמכביד עליי, שמוסיף כובד נוסף על כתפיי הכבר שבורות. אנחנו חיים במדינה מיליטריסטית, שבה כל הזמן מתכוננים למלחמה, נלחמים על הישרדות. השלטון שקוע במאבקי כוח פנימיים, בעוד שהעם עצמו נזנח. הפלסטינים – שכנים ואויבים כאחד – נתונים תחת שלטון כיבוש שנראה כאילו אין לו סוף, ואין בו מקום לרחמים או חמלה.

איך אפשר לכתוב שירה בעולם כזה? איך אפשר למצוא יופי בעולם שבו כל הזמן יש איום של מוות, איום של הרס? המיליטריזם חודר לכל פינה בחיינו, ומשאיר אותנו קהים, עייפים, חסרי כוח לחפש את היופי שבעולם.

השפעת המלחמה המתמשכת

המלחמה בישראל היא לא רק אירוע צבאי – היא מצב קיומי. היא תמיד ברקע, משפיעה על הכל. כשאני מתיישב לכתוב, מחשבותיי נודדות אל הקורבנות, אל ההרס, אל המשפחות שנהרסות. איך אפשר לשורר על אהבה בעולם שבו שנאה וכאב הם המציאות היומיומית? המלחמה משתקת את היצירה, הופכת כל ניסיון לבטא משהו יפה לחסר משמעות. המילים, שפעם היו כלי לנחמה ולגאולה, נראות לי עכשיו ריקות, חסרות כוח לשנות משהו בעולם הזה.

התרבות והאמנות הישראלית: ריקבון וציניות

פעם האמנתי בכוחה של האמנות לשנות את העולם. חשבתי שהשירה יכולה להביא גאולה, ליצור שינוי, להעניק לקוראים השראה. אבל היום, אני רואה שהתרבות והאמנות בישראל שקועות בריקבון ובציניות. האמנות הפכה למוצר, לשירות שניתן לצרוך ולשכוח ממנו. אין יותר אמת ביצירה, אין יותר כנות.

האמנים עצמם נכנעים למערכת, מוותרים על חזון ויצירה אמיתיים לטובת הכרה וכסף. אני רואה את השחיתות הזו, את הכניעה הזו, והכאב מכה בי כמו סכין בלב. איך אפשר לכתוב שירה בעולם כזה? איך אפשר להאמין במילים כשכל מה שסביבן הוא ציני ומנוכר?

היעדר קוראים והמשמעות של שירה בעידן הנוכחי

פעם, כשהייתי כותב, הייתי חושב על הקוראים שלי, על האנשים שהשירים שלי יגיעו אליהם, ישפיעו עליהם. היום, אני תוהה אם בכלל יש מי שיקרא את המילים שלי. הקוראים נעלמים, נדחקים על ידי גלי תוכן זול, תעשייתי, חסר נשמה. השירה, שהייתה פעם דרך לתקשר, להפיץ רעיונות ורגשות, הופכת לאט לאט לקול קורא במדבר.

אני כותב, אבל לא יודע אם יש מי שישמע אותי. האמונה התמימה שכתיבה יכולה לשנות משהו, להשפיע, כבר איננה. זה כמו לצעוק לתוך תהום, בידיעה שאין איש בצד השני.

סיכום

כשאני שואל את עצמי מדוע אינני יכול לכתוב יותר שירה, התשובה היא עמוקה ומורכבת. הזקנה, הבדידות, הבעיות הנפשיות והטראומות מהעבר, יחד עם המצב הפוליטי והצבאי בישראל, חונקים את היכולת שלי ליצור. האמונה בתמימותה של הכתיבה, ביכולתה לשנות ולגעת, כבר איננה קיימת. הריקבון והציניות של עולם התרבות והאמנות הישראלי, יחד עם היעדר הקוראים, מביאים אותי למסקנה שאין גאולה בשירה.

השירה, שהייתה פעם אמצעי לגאולה עצמית ולעולם, כבר איננה ממלאת את תפקידה. היום, אני מוצא את עצמי יושב מול הדף הריק, והלב שלי כבד, כואב, עייף. אולי הגיע הזמן להניח לעט, להפסיק להילחם, ולהבין שאין יותר צורך לכתוב שירה בעולם שאין בו מקום לשירה.