זמנים שאין להם הופכין   על גבי השירים רובצים זמנים שאין להם הופכין מכונסים בהיכלי בדידות שתוקה בחירות שאין לה יכולת לשנות את הגזרה כבר לא אומרים "דרשני" גם אם סימרו זיכרונות נעולים או איוושו עטיפות תשורות נאות הם כבר לא כתבי סתרים או כתמי רורשאך שיש לפענח הם נאספו אל אבותם בעוצמת קיום סתורה.

חום החום העולה מהדרכים כפיסת מלמלה שקופה שנעה ללא בת קול מלמול נימוק או סליחה. היא עולה ומלהטת כפות רגליים ממששת בהונות ומחליקה על הקרסוליים זוכה לתשומת לב חרישית – תקשורת אל-חוטית עם אימא אדמה

*** הדברים שלא אמרתי נערמו בערוגות של מחשבות הניגפות מעצמן, עמוסות חלקיקי שפה חדה דוקרנית כזכוכית צבעונית שבורה. כשאני נוברת בהן אני נפצעת.

הבעה    נפש הביקורת מתנשמת בוערת שוחטת את הזמן שאין לו אלוהים על האדמה המצמיחה עשבים בגובה בינוני יבול למלחכי פנכה המביעים הבעה סופית לרוח האדם שאין לו סוף מבעים.

ג'ורג'ט   הִיא נִדּוֹנָה לְחֵרוּת בְּצֹמֶת כְּבִישִׁים סוֹאֵן, מִקְלָט קַל וּבָטוּחַ מֵהַסַּכָּנָה שֶׁלָּהּ מֵעַצְמָהּ.   עֵינֶיהָ הָרֵיקָנִיּוֹת מְעֻוָּותוֹת פְּעוּרוֹת בְּפַרְצוּף מְכֻוָּוץ וְצָפוּד, רוֹחָפוֹת מֵעַל מְכוֹנִיּוֹת.   הִיא מוֹשִׁיטָה אֶצְבָּעוֹת כְּחוּשׁוֹת, מְקַבְּצוֹת מָעוֹת נֶחָמָה, מְאַפְשְׁרוֹת חֶסֶד נְתִינָה.   לִפְעָמִים מַבָּטָהּ נֶאֱחָז בִּצְפִירַת מְכוֹנִית וּבִתְנוּעַת נֶפֶשׁ מְסֻכְסֶכֶת הִיא מִתְרַחֶקֶת מֵהַצֹּמֶת בְּמִלְמוּל הַמְּנַסֶּה לְפַעְנֵחַ כַּוָּונוֹת נִסְתָּרוֹת וְחוֹזֶרֶת בְּמַרְאֶה אָבוּד אֶל צֹמֶת חֵרוּתָהּ.   ...

פרשת ניצבים "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם:  רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל." (דברים כט,ט)   הכותרות זעקו – אופנת קעקועי הגוף חברה לקעקועי הנשמה והם בתאוצה מרשימה – אזיקים נצחיים עמידים בסערות התקופה.   ענקי הרוח ידעו ושתקו: ברית שתיקה – לוחשים את הסוד בקומת עליונות ישובים על כסאות גבוהים מנענעים כוסות יין ולוגמים לרווחת מצפונם. ...

שירת יהודי ירושלים דבלקן *   כָּאן הִיא נִמְצֵאת, בְּמֶּרְכָּז הַגְּמוּל בַּמֹּחַ הַקָּדוּם שֶׁלִּי*, מַעְיָן נוֹבֵעַ בְּזֶרֶם תּוֹדָעָה רוֹחֶשֶׁת כְּאַדְווֹת קְדוֹשׁוֹת מְפֻסָּלוֹת בְּכוֹסִית רָאקִי פּוֹעֶמֶת בִּי זִיכָּרוֹן  – נְעִימוֹת נֶצַח נְשׁוּמוֹת בִּי מְטַלְטְלוֹת כִּתְּמֵי מְחוֹזוֹת הַלָּאדִינוֹ הַמִשְׁפַּחְתִּיִּים הַכְּלוּאִים בְּחֲרִיצֵי הַזְּמָן הָאַחֵר   – מִשְׁתַּקְּפִים בְּאַסְפַּקְלַרְיָא בּוֹחֶשֶׁת שָׁרְשֵׁי נֶפֶשׁ חֲשׂופִים לְרִבּוֹא הַאֵין הֲיֵשׁ     * ירושלים דבלקן – שמה של העיר סלוניקי שביוון.   * מרכז הגמול במוח הקדום – המקום במוח הקולט את מקורות ההנאה הבסיסיות מהסוג היצרי והחייתי כמו אוכל ומין.

פרוכת   הקירות בחדרי היו פרוכת למשכן היש – אדרת סופגת קולות ותחושות ולובשת צלליות בשתיקה.   תפילותיי הגנוזות בבהירות, כשורשי אוויר שקופים, מלופפים סביב חללים של ייאוש ותקווה, היו השה לעולה – קורבן לאמת לכודה בהווה מתמשך, מקיימת מצוות גופנפש, במגבלות רגעי אושר עטויים אוויר לוהב, חסומים לאור צורב – זבח לגעגוע חורץ לשונות מתנפצים ללא מילים, וטווה קורי ...

אל תביא את המים   אני לוקחת את השאיפה שלי ונושפת אותה אל תוך האש המלאה בצבעים המעורבלים בנתיב הוויה רבגונית מכושפת.   אל תביא את המים שנולדו לפני הלהט, לעמעם יפעתו, לגרוע ממלאותו.   מסך העשן לא יסתיר את ייסוריי הגסיסה, והאש תלבש שחורים ותתאבל.   מנגד, האמת הכואבת, כפקעת פועמת בכי, תמשיך לבעור בתוכנו  באפלה, במסתור הלב השוכן ...

הַגַּעְגּוּעַ שֶׁלִּי   סָארִי אָרֹךְ לְלֹא סוֹף עוֹטֵף אֶת נַפְשִׁי וּבְכָל אֲשֶׁר אֵלֵךְ אִוְשָה קְטַנָּה מִתְיַיפַּחַֹת.