רוֹרוֹ

רוֹרוֹ

זה שמי.

שם שהמצאתי לי.

אחר כך כולם צחקו עלי ואמרו שזה שם של זונה צרפתית אבל לא היתה להם ברירה והם קראו לי רורו.

בתעודת הזהות אני קרויה על שם איזו סבתא גדולה של אבא שלי, אסתר. שונאת את השם הזה. אני כמעט בת 16. עצמאית ובוגרת.

גרתי עם משפחתי ביפו בתוך סביבה ערבית. אבא שלי אסר עלי לשחק עם ילדי השכונה. הם כל הזמן באו לחלון בבית שלנו וביקשו שאשחק איתם אבל היה אסור לי. צפיתי בהם מהחלון וקנאתי בהם איך הם רצים וצועקים וצוחקים כל הזמן ולי אסור.

אימי נפטרה כשהייתי קטנה. כשבגרתי שימשתי חור לאבי בלילות כשהיה משתכר היה שוכב איתי ואז הוא היה קונה לי מתנות. שנאתי אותו. רציתי לברוח מהבית אבל בגלל סבתא שלי לא ברחתי. היא אהבה אותי וליטפה אותי. אני חושבת שהיא קצת ריחמה עלי. קראה לי "יתומה".

כל כך אהבתי לראות אותה. היא לא צחקה עלי ותמיד ליטפה אותי והיתה שולפת שוקולד מהכיסים שלה. סבתא שלי מאוד אהבה לשתות ערק כל היום. לערק הזה יש ריח שלא נעים לי אבל אני מאוד אהבתי אותה ולא אכפת היה לי שיש לה כזה ריח בכל הגוף.

על אבא שלי ומה הוא עשה לי בלילות לא סיפרתי לה. פחדתי. הבטחתי לו לא לספר לאף אחד. אבל אני חושבת שהיא ידעה כי תמיד כשראתה אותי העיניים שלה היו נוזלות דמעות.

יום אחד גם סבתא מתה. נשארתי לבד, לבד.

הייתי חושבת מה יהיה איתי. מי יאהב אותי. מתי אבא שלי יפסיק לגעת בי. אולי מישהו יתאהב בי ואהיה נסיכה עם כזו שמלת מלמלה תכלת ושרביט זהב עם המון יהלומים.

אוי, שכחתי לספר לכם שאני אוהבת את הזמר המדליק אייל גולן.

גם המורים בבית הספר התייאשו ממני. הייתי יושבת וחולמת כל היום. חולמת על אגדות כמו סינדרלה, החתול במגפיים, וכל מיני אגדות כאלה שעשו לי טוב בלב. בסוף הפסקתי ללכת לבית ספר. הייתי יושבת כל היום בבית רואה טלויזיה לילדים עם הרבה צבעים ומוסיקה.

לפעמים אני חולמת על ילד. אני יודעת שאם יהיה לי ילד אני אנשק אותו כל היום….איזה כיף. אבל אני רוצה שתהיה לי ילדה כזו מתוקה עם סרטים בשיער כמו בטלוייזיה.

אם תהיה לי ילדה היא תדע לכתוב ולקרוא והיוא תספר לי סיפורים ונהיה ביחד כל היום. אני לא אתן לאבא שלי לגעת בה. אם הוא יגע בה אז אני אגלה את הכל. היום אני גרה בכפר ערבי. הנשים קוראות לי "אישה ריקה", כך סיפר לי בעלי. אני "ריקה " כי איני מדברת. אני אילמת מלידה. אוהבת מאוד את השקט הזה במוחי. לפעמים, כאשר בני רץ לאוהל הנשים ואני רצה בעקבותיו ומגיעה לפתח אוהלן, הן לוקחות קופסת פח סגורה, ובתוכה מטבע אחת ומנענעות ומקשקשות בה וכשהקופסא מרעישה הן מתגלגלות מצחוק.

לי לא איכפת . עשיתי ילד ואני מוגנת. אי אפשר להרע לי.

עד שהשייח בא ולקח אותי לכפר שלו הייתי אומללה. עבדתי בשוק אצל משה שהיה מוכר עשבי מרפא, פטרוזליה, קוסברה, פטריות ועוד כאלה עלים שלא הכרתי. הייתי מאגדת אותן בגומיות. כל היום יושבת על ארגז מאגדת ומנקה.

יום אחד הוא, השייח, עבר בשוק, הסתכל לתוך עיניי הכחולות נעצר לחש משהו לאיש שבא איתו והאיש בא ודיבר עם משה, זה מהפטרוזיליה. ידעתי שהוא ערבי. בשכונה שגדלתי היו הרבה ערבים. הוא לבש איזה בגד ארוך שחור. תיארתי לי שהוא בטח איש חשוב. אחריו הלכו עוד כמה גברים.

הוא הקרין כזה כח. יש לו שפם ארוך ועיניים שחורות גדולות. ראיתי שהוא נתן לו כסף ולא קנה כלום ואז משה בא אלי ואמר לי שהאיש הזה הוא איש טוב כדאי לי ללכת איתו ויהיה לי רק טוב "כמו בסרטים בטלויזיה" .

קצת שמחתי וגם פחדתי. כל חיי רציתי לברוח מחיי, לא מאמינה לאנשים. האיש הזר החשוב הזה חייך אלי, הרגשתי שאולי אני יכולה להיות בטוחה איתו. אז בין רגע החלטתי ללכת עם האיש החשוב. לא אכפת לי. אין לי מה להפסיד. לא היה לי כלום. כלום. אני ריקה.

אני, חושבת שאני לא נחשבת כבן אדם.כי כולם חושבים שאם אני אילמת אז אני גם לא שומעת. אבל אני שומעת, מבינה ויודעת.

אני לא תמיד רוצה להרגיש כי זה כואב, אז אני מכניסה את הכאב בפנים, בפנים והוא שוכב שם בשקט ולא יוצא. אם יום אחד יקרה משהו והוא יצא אני אשרף וגם כל הדוכן של משה יעלה באש.

הם לקחו אותי לכפר והושיבו אותי באיזה אוהל בפינה. ישבתי על שטיח מסריח.

באהל, על השטיחים ישבו נשים עם תינוקות. כשהן ראו אותי התחילו להתלחש וכל הזמן הסתכלו עלי. התינוקות שלהן זחלו אלי ונגעו בי. איזה מתוקים.

ישבתי בפינה ושיחקתי בשערות שלי. קלעתי צמות ופרמתי אותן.הייתי צמאה ורעבה והן הנשים יושבות ואוכלות ושותות ולא מציעות לי אוכל.

אחר כך שמעתי שהנשים צועקות ורבות עם האיש שהביא אותי, הן בכו וצווחו. היה מלא אבק ופחדתי.

שכחו אותי. קמתי, יצאתי מהאוהל פגשתי ילדה ושאלתי איפוא יש מים. היא הראתה לי את הברז ושתיתי ושתיתי. ועכשיו הייתי רעבה. נכנסתי לאיזה אוהל ומצאתי פיתה יבשה. חטפתי ואכלתי. חזרתי לאוהל. האוהל היה ריק. בחוץ צעקות. נשכבתי על השטיח עצמתי עיניים ונרדמתי.

כשהתעוררתי הרגשתי שמישהו צופה בי מעליי. החזרתי לו מבט וקצת חייכתי. בחור צעיר. נראה לי כל כך מוכר ואני לא מכירה בחורים בכלל.

הוא אמר לי משהו בערבית שלא הבנתי ואחר כך דיבר איתי עברית ואמר לי שאני אהיה אשתו. הוא אמר לי שקוראים לו ראמזי והוא עובד בשוק ומנקה דגים. זהו, בטח שאני הכרתי אותו. ראיתי אותו בשוק, לפעמים בערבים שנשארתי לעבוד עד מאוחר. הוא היה כל הזמן עם הגברים שנשארים לישון בשוק.

עכשיו הייתי יותר בטוחה ושקטה.