סהרורית סופרת, מחזאית, מרצה וקצת מטורללת.
ילדה ועכברוש
חשבו על התוכנית –
לדחוף את העולם כולו
לתוך הקרקעית.
השמש, כוכבים
שמיים, תכלת, אור –
כל הדברים העליונים
ירדו לזבל השחור.
הכול ילדה ועכברוש
לבור משכו בכוח
ורק האלוהים חמק,
הצליח שוב לברוח.
שיר גנוז מתוך הנוסח המקורי של הרומן "צחוק של עכברוש" (הוצאת ידיעות אחרונות, 2001).
אמא שלי שמרה מצוות כשנלקחה לאושוויץ. ביום הכיפורים 1944 עברה בת קול בין האסירים במחנה והם צמו. בכוונה תחבו הגרמנים נתחי בשר לתוך המרק הדל כדי לפתותם ולהדיחם, אך מזי הרעב בחרו במפגיע, לציית לצו "ועיניתם את נפשותיכם ביום ההוא".
את זה סיפרה לי אמא רק בהיותי אשה צעירה, מבוגרת אפילו ממנה אז. על השואה לא דיברנו בבית בילדותי, וגם אלוהים נשאר מסתורי וחבוי, כמו ימי האימה שאותם בחרה אמא לשתוק. אולי התפלמסה בחשאי עם בורא עולם, ואולי באה איתו חשבון כאשר עברה "בני עקיבא" ל"הנוער הציוני", בעקבות אבא שהיה אחד ממנהיגי תנועת הנוער החילונית.
ואילו סבתא רחל ששרדה את גיטאות טרנסניסטריה, דבקה באמונתה, וכשחילקנו חדר בנעורי, הייתי משכימה קום להמייה חרישית של תפילת "שחרית" שעלתה ממיטתה מולי, שמעליה התנוססה תמונתו של האדמו"ר מלובלין מאיר שפירא – אחיה הבכור.
אף כי סבתא מעולם לא השתמשה בנימוק "נסתרות דרכי האל" כדי להצדיק פורענויות וזוועות, היא מעולם לא פקפקה בו. בשבילה, אַדוֹנַי היה חבר נפש שאיתו חילקה גם את הרהוריה הכמוסים ותקוותה להיפגש עם סבא דב-ברל שהסתלק בטרם עת. ואילו אני – ילדה ישראלית חצופה – ביקשתי הוכחה לקיומו של האל, וסבתא אמרה: "תקשיבי לו מתוכך", וחרף דרכה השונה, כיבדה את החיפוש שלי – הכל כך ישראלי, כה ספקני ומתריס. אולי מפני שידעה שאני אומרת "שמע ישראל" מדי לילה, ושברגעי האימה והחושך, כמו ילדת הבור מ"צחוק של עכברוש", אני מנסה לזנב באל החמקמק הזה ולשמוע את הצחוק שלו, ובעיקר את בכיו על מה שעוללו ברואיו לברואיו ועל זרועו שלא הייתה נטויה.
העכברוש בספר, היצור היחיד בעל צלם אנוש בעולמה של הילדה המוחבאת בבור, זועם על הבטחת האל שמופרת והוא וצאצאיו מורדים בו ומחפשים אל אחר, אבל לא מוצאים עוד אחד.
בחיפוש הנואש הזה אני נזכרת כשאני מדליקה נרות בפמוטים שנלקחו עם סבתא לטרנסניסטריה וחזרו משם. חבוטים, מעוקמים, מצולקים, אבל שורדים ועדיין מסוגלים להכיל אור. אמא העבירה לי אותם בירושה.
ואת "שמע ישראל" אני ממשיכה למלמל לפני השינה, ובדבקות מיוחדת ביום השואה והגבורה. רוצה להאמין שגם אלוהים – היכן שלא יהיה ומי שלא יהיה – מחפש לעצמו איזה מלאך הגואל אותו מכל רע.
פורסם באתר "מעריב" NRG ערב יום השואה, 30 במאי 2008
תודה נאווה
כתוב ברגישות ובמורא גדול.
אני מודה לך מיכל.
תודה על תשומת הלב והתגובה.
"מסוגלים להכיל אור…" וכך מה שכתבת כאן, מכיל אור בתוך התהום הזו. תודה. אקנה את הספר.
איריס
תודה מכל הלב איריס.
קראתי את הספר המטלטל, ולא שכחתיו.
נאוה. שנה בדיוק ואנו שבים לזכור ולהזכיר את
השואה. כדבריך רק האלוהים חמק.זרועו המושיעה לא היתה נטויה.מרגש שחלקת חדר משותף עם סבתא
וגם ברורה מכאן רגישותך וכתיבתך המעמיקה בנושא
סבתך הפליאה לתת לך עצה להקשיב לאלוהים מתוכך.
קראתי את ספרך בו לא קלים יחסי הסבתא והנכדה שהיא עדה מספרת וגם צפיתי נרגשת ומסויטת במחזה "צחוק של עכברוש" בעיבוד המוסיקאלי אופראי של אלה שריף. נאוה,בורכתם בכשרון כתיבה,את ושלמה
חשבתם אולי על יצירה משותפת?
ולו באיחור- מילות תודתי.
שלמה ואני בורכנו איש איש במעשה היצירה שלו. האם פעם יצטלבו דרכינו ליצירה משותפת? אולי. מי יודע.
חן חן