מילים מבקשות להיכתב "צלו של חלום"
אֵרוּעֵי הַיָּמִים
חוֹבְשִׁים אֶת עִקּוּלֵי גּוּפֵינוּ
הָדוּק הָדוּק.
חַדְרֵנוּ אָפֵל
כְּקַטַקוֹמְבָּה קְרִירָה,
רַק צַעֲדֵי הַשְּׁכֵנִים מְהַלְכִים
עַל הַשֶּׁקֶט שֶׁלַנּוּ.
רְאֵה אוֹתָנוּ
זֶה בְּצַד זוֹ
וּנְהָר כְּבָר זוֹרֵם סְבִיבֵנוּ
מְלָחֵךְ עַצְמוֹתֵינוּ
הַיְּבֵשׁוֹת.
החל מן הכותרת החזקה כל כך ועד סיום השיר, השורות מצמיתות, נורית יקרה
עפרה
תודה יקירתי…
מעניין התאור של האהבה כחניטה וכתזכורת למוות. צריכה עוד לחשוב על השיר הזה
תודה, נעמה, זו מחמאה גדולה כששיר מבקש חשיבה נוספת…
שירך נפלא בעיני ויותר מכך מדבר אלי עמוקות, רק זאת שאם אפשר להזמין במסעדת שירתך – בעיקר ממך הייתי מבקשת שירי זוגיות טיפה מנחמים יותר:)
תודה, ענת. התרגשתי מהדהוד השיר אצלך…
ולעניין ההזמנה – חשבתי שיש בשיר גם משהו מנחם. גם לעצמות היבשות יש במקורותינו חזון להתעוררות… 🙂
נוגע עמוק. אני חוזרת מדי פעם לקרוא שוב.
תודה, אומי, גם על המלים החמות וגם על הקריאה החוזרת…
הייתי איתך על גדת נהר כְְּבָר (לו 'נהר' לא היה מנוקד, הייתה יכולה להיות כאן יופי של דו-משמעות), נורית, עם השקט והעצמות היבשות. ועם החזון
תודה תלמה, גם על הקריאה וגם על הרעיון…
שיר נהדר נורית.
אהבתי מאד את השורות
רק צעדי השכנים מהלכים
על השקט שלנו
חנוטים באהבה מעלה אצלי גם אסוציאציה של חנק ומוות (קטקמבה קרירה) אבל גם את פוטנציאל החיים וההתחדשות – יציאה משלב הגולם…
תודה, עדנה, אכן דייקת לגמרי… תודה על הקריאה ועל התגובה…
חג שמח