גַּם כְּשֶׁתִזְכִּי בִּתְהִילַת עוֹלָם
וְתַעֲמְדִי עַל בָּמָה מוּקֶפֶת מַעֲרִיצִים
וְתִקְרְאִי שִׁיר שֶׁיִצְבַּע אֶת יַלְדוּתֵךְ
בַּמֶּרְחָק הַנָּכוֹן,
גַּם אָז, בֵּין מְחִיאוֹת הַכַּפַּיִם
וְאֵדֵי הַהַעֲרָצָה
עֲדַיִן תִּשְׁמְעִי אֶת קוֹלָהּ שֶׁל אִמֵּךְ
מַזְכִּיר לָךְ
אֶת הַתּוֹדוֹת שֶׁשָּׁכַחְתְּ לוֹמַר
יפה ומדויק. אגב אצלי אמי היתה פטורה היתה מישהי אחרת במקומה שהזכירה לי חמורות ולא אסגיר מי…
תודה, ענת. כנראה שתמיד יש מישהי במקום… 🙂
מצטרפת לדבריה של ענת לויט. שיר חד ומדוייק
עפרה
תודה, עפרה, על הקריאה ועל התגובה…
קראתי. חייכתי. למרות שמדובר בכאב טהור ומדויק.
על כריכת ספר הפרוזה שלי, שעוד מעט יצא לאור, יש תצלום של אימי, בת תשע. ילדה יפיפיה…
אני בטוח שלא יהיו לה טענות… כלומר מקווה …אפילו מהעולם הבא, בו היא נמצאת.
תודה, שמעון, על הקריאה והתגובה. אני חושבת שזה מזלנו שבשלב מסויים הדברים אפילו מעלים אצלנו חיוך… סוג של השלמה או קבלה, לא?
איך יקראו לספר שלך?
מחלפי זכרון.
זה שם הספר.