ספרות חיפאית חדשה סופר ומשורר
היא אישה מטורפת
מכשפה מתבוננת בעולם
מזווית אחת בלבד
זווית חדה
כמו דרך הנפקחת בעיניים צרות
בעלת האוב רואה ברוע לב
את החיים מנסה להכשיל את כל מי שעומד בדרכה
גם בנה החלוש המסכן חסר האונים
עומד בדרכה
להשיג את מטרתה
אשפוזו המיידי
הרי כך תוכל להצליח שוב
לשים יד על שיריו
ולעשות בהם מטעמים.
טירוף כזה
לא נברא מעולם
על שירים היא מכשפת
מוסיפה לבה רותחת
שום שמן זית והרבה חריף
את כל זה מערבבת
ומזה יוצקת
את שנאתה לעולם
כך שאול יצא אשם
כך יצא בנה התמים
לעולם
בלי כלים בסיסיים
להבחין
בין טוב לרע
בין אהבה לחושך.
ושוב חוזר מעגל החיים
ושוב חוזר הבן לחיק אימו
והשירים ממשיכים להיכתב
והאישה יורקת את לבת האש
כדרקון פצוע
והילד מבין אז באופן חסר תכלית
כי אין אפשרות
לפחות בגלגול הזה
לשנות את הכישוף
הוא נשאר חסר אונים
מול אמא מפלצת
עליו לקבל את גזר גורלו
או לברוח לארץ אחרת.
נו, והנה הוא בורח לארץ השירים ושם מולך לבדו, מטורף או לא, לא משנה, שם מותר הכול.
נכון שרה. בארץ השירים מותר הכל.
יש כאלה שיחלקו עלינו. ובצדק.
אבל אנחנו מתכוונים לכך שבשירה קיטע יכול ללכת, עיוור לראות וחולה נפש מוכתר למלך.
לזה קראנו "מותר הכול"
אני מסכים שרה.
לנועם,
אתה חייב לעבוד על הכתיבה שלך. השיר ארוך מידי והאמירה מטשטשת. הכתיבה חייבת להיות בהירה, זורמת ומכה בקורא
זוהי סוג של תיאוריה שלא אפרט כעת.
חוה
חוה, שלום,
אני מבין למה את מתכוונת,
אבל חשבת אולי שהשיר ארוך והאמירה מטשטשת כדי להכהות על הכאב ?!
זה גם סוג של אמצעי.
שלום נועם
דמות האם המניפולטיבית, ה"מפלצתית" עוברת בשיר.
אבל אני חושב שיש אמת בדברים שחוה כתבה לך. ותעיד על כך תשובתך:"אבל חשבת אולי שהשיר ארוך והאמירה מטשטשת כדי להכהות על הכאב ?!
זה גם סוג של אמצעי"
אם מטרת השיר היא לצייר את דמותה של האם ואת יחסה של בנה אליו -הרי שחוה צודקת, עדיף להשמיט כינויים כ: מטורפת, מפלצת, דרכי החיים וכו.. ולהשאיר לנו להסיק את המסקנות מתיאור מעשיה. וכמובן להדק ולצמצם ,כל זאת כדי להשיג את האפקט הרצוי שחוה הצביעה עליו.
אך נדמה לי שבתשובתך הצבעת על מקום הבעיה הפואטית בשיר.
כי אם המטרה שלך היא להכהות את הכאב של הכותב, זה עניין אחר לגמרי. בכך אתה שם את השיר בנישה אחרת לגמרי והיא "הכתיבה התרפויטית" שעיקר מטרתה לשקם את נפש הכותב ,ולא "לעשות משהו" לנפש הקורא.
אם לשם מכוונת כתיבתך, אז "הצדק הפואטי אתך"
ברכה
גיורא
שלום נועם,
יכלתי להחמיא לך, כי אני חושבת שיש לך פוטנציאל. אבל, לדעתי אתה חייב לעבוד על הכתיבה שלך.
גם דליה רביקוביץ כתבה על כאב, למשל בשיר גאווה, שהוא אחד השירים הכואבים ביותר שלה ואחד הטובים והנלמדים, אבל כל שורה אצלה היא מדוייקת ולזה אני מתכוונת. גם בסיפור שלך יש מקום לליטוש.
מעבר לזה לא כל כתיבה חייבת לדבר על כאב, להיפך כדאי קצת להשתחרר מן הכאב כדי שהוא לא יהיה הדבר היחיד שיעבור דרך הכתיבה שלך. בעצם אתה גם מתייחס למרדנות במוסכמות בסיפור על האישה הזקנה למשל, מה פתאום שבחור צעיר יתאהב באישה זקנה, זה לא רק כאב, יש בסיפור הזה יותר – כהות החושים של החברה למשל, ועל כל אלו צריך לעבוד.
אם לא הייתי חושבת שאתה יכול לכתוב טוב, אפילו לא הייתי מגיבה. התגובה שלי אמורה לעודד אותך להשתפר, לשייף את העיפרון ולחשוב שוב על כל מילה, ולדייק באמירה.
מקווה שאתה לא כועס עלי
חוה
ועוד משהו
גם מאמא מטורפת אפשר לברוח.
איך, להדגיש שוב ושוב כמה היא מטורפת ולהפסיק להיות חסר אונים, זה תהליך, אבל אם לא תלך בו נידונות להתקפל.
אחת שיודעת!!!!
חוה
כל מילה, פנינה בסלע.
אבל, אני נועם, ולא דליה רביקוביץ'.
נועם, חווה צודקת. כדאי לך להקשיב לה. זה יעשה רק טוב לשירייך.
לשרה ולחנה,
לא כל שיר או סיפור הוא פסגת יצירתו של היוצר. ישנם שירים או סיפורים שהם כל כך גרועים שאפילו לא שווה לתקן אותם, וישנם שירים או סיפורים שהם כל כך טובים שהם יוצאים טובים במכה ראשונה.
אני בטוח שגם לדליה רביקוביץ', גדולה ככל שהייתה, היו שירים או סיפורים קצרים גרועים.
אני חושב שזה נתון אך ורק לשיקול דעתו של היוצר להחליט איזה שיר או סיפור הוא טוב, ולכן שווה לשלוח לפרסום (אני מדגיש : לפרסום, לא לבלוג !) ואיזה שיר או סיפור הוא פשוט לא מוצלח, אבל מספיק נותן לנפש מקום להביע את עצמה.
אני חס וחלילה לא מזלזל באף אחת, לא בחווה ובטח שלא בשרה. אין לי גאווה עצמית ולא כלום. אני רק חושב שיש לי את חוש הביקורת הזה. אבל אני פתוח לתגובות, ואני שמח על ריבוי התגובות בבלוג.
שנה טובה לכולם/ן.
לשרה ולחנה,
לא כל שיר או סיפור הוא פסגת יצירתו של היוצר. ישנם שירים או סיפורים שהם כל כך גרועים שאפילו לא שווה לתקן אותם, וישנם שירים או סיפורים שהם כל כך טובים שהם יוצאים טובים במכה ראשונה.
אני בטוח שגם לדליה רביקוביץ', גדולה ככל שהייתה, היו שירים או סיפורים קצרים גרועים.
אני חושב שזה נתון אך ורק לשיקול דעתו של היוצר להחליט איזה שיר או סיפור הוא טוב, ולכן שווה לשלוח לפרסום (אני מדגיש : לפרסום, לא לבלוג !) ואיזה שיר או סיפור הוא פשוט לא מוצלח, אבל מספיק נותן לנפש מקום להביע את עצמה.
אני חס וחלילה לא מזלזל באף אחת, לא בחווה ובטח שלא בשרה. אין לי גאווה עצמית ולא כלום. אני רק חושב שיש לי את חוש הביקורת הזה. אבל אני פתוח לתגובות, ואני שמח על ריבוי התגובות בבלוג.
שנה טובה לכולם/ן.
חווה לא חנה
אלף סליחות, חנה.
כמובן שהתכוונתי לחווה.
שנה טובה.
הייי נעם
גם בארץ אחרת יש נשים מטורפות הן באות דרף הסדקים דרך השירים הן ווירוס, בחיי הפרטיים אני ניחמת בהם, שהם ילכו לארץ אחרת.
האורך של השיר נותן לו עומה, ואובסיסיות
להתראות טובה
תודה טובה.
שמחתי על תמיכתך.
לכל המגיבים והמגיבות,
חשבתי הרבה על מה שכתבתם לי,
במיוחד על הרגש שמניע שיר,
ועל שיר שמניע רגש.
אני חושב שלמדתי משהו מהרב-שיח הזה.
אני מודה לכולם/ן על התגובות.
אני מקווה שתמשיכו להגיב לי גם בעתיד באם משהו יראה לכם/ן לא במקום, או לא מתאים להיקרא שירה/סיפורת.
מאחל לכולם, המשך יום נעים ולילה טוב, ושנה טובה.
כיוון שכבר כמה לילות לא ישנתי, נראה לי שאתעמק בספר שירה ולא אנסה את כוחי ביצירה (או גם בתיקון שירים, למי שחשב שאיני מתקן) ואתפלל לאלוהים שישרה עלי את השינה הלילה.
אז שוב, תודה ולילה טוב.
הי נעם, חושבת שכשיש אישה מטורפת שכזו בתמונה חשוב לכתוב וחשוב לבטא ולא כזה משנה אם השיר הוא שיר הכי משוררותי בעולם. מאמינה שלפני הכתיבה לשם היצירה, צריכה לבוא הכתיבה לשם השיחרור.
אם בסוף הכתיבה מרגישים קל יותר בבטן, זה יותר מפרס אקו"ם ודומיו.
תודה סיגל,
גם אני מסכים איתך.
יש מצבים בהם הכתיבה היא פשוט כלי לשחרר את הטירוף הסובב אותך, ולא צריך לחשוב אם תהיה אלתרמן או דליה רביקוביץ', פשוט לשחרר את הכעס.
תודה רבה.
בכיף. בסך הכל הכל נכתב וביום מן הימים במרחק הזמן מהכתוב, הרבה יותר פשוט להתקרב למה שבער, ולבחון אותו גם מהבחינה מקצועית.
לי קרה שפעם שיתפתי בשיר שרגשית הייתי מאוד רגישה ופגיעה בגלל סיטואציה מסויימת ונאמר לי על השיר:"נו באמת, זה שיר אידיוטי" , נכון שיכולתי לבלוע את זה כי ידעתי שיש לי גם שירים יותר מוצחים אבל זה היה השיר הכי קרוב אלי רגשית שבטא את הכאב הכי גדול שלי לאותה תקופה ואין לי יכולת לתאר לך את תחושת העלבון. במרחק הזמן אני יכולה לבד לראות שהשיר מתאים לתינוקת בכיינית בגן, אבל יודעת שכשכתבתי אותו הרגשתי מינימום היוצרת הכי ענקית בעולם כי מבחינתי הצלחתי לבטא כאב עמוק במילים וזה כמו שמרגיש מי שמצליח לחולל ניסים.
סיגל, אני מרגיש בדיוק כמוך.
ולפעמים דווקא משיר "בכייני" כזה כמו שאת מתארת, כי אני בטוח שהוא לא כזה, יכולה להיווצר יצירה גדולה.
נועם,
חבל שנתפסת לדליה רביקוביץ, היא כדוגמא היתה. אגב, דימוי המכשפה יש בו הרבה שימוש בספרות, ודווקא לטובתה של האישה.
רחל חלפי כתבה מחזור שלם על שירי המכשפות, כאשר בימי הביניים היו מעלים נשים על המוקד בתואנה של עשיית כישוף לצורך תקשור עם השטן, כמובן שלא מיני ולא מקצתי, המחזה על העיר סילם באמריקה הועלה כפר שלם על המוקד בטענה של עיסוק בכשפים.
מכאן שתמונת המכשפה באישה מצטיירת דווקא לטובת האישה, ולא לבנה, רק בהמשך אתה מזכיר שהיא גונבת מבנה.
נכון לגבי שאול המלך מופיע בעלת האוב, אבל אין ליחס לה כל תכונות מעבר ליכולת להעלות את את שמואל באוב, המבשר לו על קריאת המלוכה.
אז ככה, אם אתה כותב, כי הכתיבה היא תהליך טיפולי, הרי מה שעולה מן השיר שלך הוא הדומיננטיות של האישה שרוקחת שוב ושוב
אגב, בשביל מה שמן זית ושום, או שאולי במקרה הגענו לתכנית מסטר שיף, מכשפות בדרך רוקחות צפרדעים, דם מתים וכו', אצלך בשיר הכל מתבלבל.
הניגוד אמא בולענית/ילד מוכה, אצלי אינו מעלה סימפטיה, הוא מרגיז, אני לא אוהבת כל קרבניות שנובעת מחולשה.(אני אגב, איני מזהה בכך כאב, אלא אם כן אתה בוחר להיות הילד המוכה כל החיים) אם ככה אתה רוצה להציג את עצמך יבושם לך ויערב לך – כל קריאה אישית, חברתית מתערערת כאן לחלוטין. מה עוד שלחברה יש נטייה בדרך כלל להזדהות עם התוקפן דווקא.
אבל, באמת, תראה, מי אני ומה אני.
אני באמת מציעה לך לשלוח את השיר לפרסום בדיוק כמו שהוא, ותספר לנו אז מה יקרה. אבל תבטיח לספר לנו מה עלה בגורלו.
חוה