אשה היא מעין על השיר, "אדם המעין"

המשוררת חיה אסתר מתפללת בשיר "אדםהמעיין" ממעמקים. היא קוראת ממעמקים. בשיר הזה היא מייחלת להגיע אל "אחד ההרים". לאסתם הַר הוא, שהרי כך נקרא הַר המוריה בפרשת העקידה. לשָם היא רוצה להגיע. אני רואהאותה ומֵשִׂיחַ עמה ללא מילים: היא בלילה לבדה בעמקים, האש סביבה תמיד כמו מבעירהיערות, מבעירה אותה לומר שירה.

היא מתפללת אז בשיר "אדםהמעיין":

אִם תַּנִּיחֵנִי עַל אַחַד הֶהָרִים
אֶקְרָא לְאָבוֹת אֲבוֹתַיהַקְּדוֹשִׁים
אֶצְרַח צְרִיחַת יַנְשׁוּף
אֲחַבֵּק גִּזְעֵיעֵצִים
אֲטַפְטֵף שַׁדַּי עַל שֹׁרָשִׁים
נֶקְטָר יַעֲלֶהבְּאַפִּי
אֶמְהַל זַרְעֲךָ בְּדָמִי

בתוך מרחבי אין סוף היא, במסע מתמשךשאין לו קץ. מה עמוק הלילה שלה, מה עצום העֵמק שבו היא משוררת. היא כותבת ואינהיודעת אם היא אישה או אֵלה, אם היא נחרזת עם קדוֹשָה/ קְדֵשָה או עם טַלְטֵלָה. ומההיא? בָּשׂר ודם… בשׂר וגם דם. יְסוּדתהּ בנפש לוהטת והיא מאַזנת תמיד בין תָכנהוניצוֹצהּ לבין קליפּותיה. המשוררת כותבת מילים מילים מתוך האש, פְּרוּדות הוויתהּ. עכשיו היא מונחת על אחד ההרים, היא כותבת את הֵד המילים, את הֵד הסופות שהביאואליהָ את המילים. והיא שרה:

אֶקְרָא לַסּוּפוֹת הַגְּדוֹלוֹת לְפַשֵׂקיְרֵכַי
אָשִׂים שְׁאוֹן אוֹקְיָנוֹס בִּמְצוּלוֹת אָזְנַי
אֶשְׁתֹּלהַשֶּׁמֶשׁ בִּנְקִיקַי
תָּבוֹא גַּבְהוּת הַנֶּשֶׁר גְּבָהִים מוֹשֵׁךְשַׂעֲרוֹתַי
חוֹר בְּוִילוֹן רָקִיעַ אֶקְרַע
בֵּין רָקִיעַ לְרָקִיעַמַהֲלָךְ ה' מֵאוֹת שָׁנָה
אַשְׁקֶה אוֹתְךָ שִׁקּוּי אָהֲבָה

המשוררתהמיסטית היא אדם וחוה, אדם ואדמה, אדם ומעיין. אני רואה אותה נושׂאת אוקיאנוסבגופה, שמש בנקיקיה, והַשׂגתה אינה ידועה לה. היא מִתגלה לה, חוזרת ונעלמת, וכך היאנעה בין רקיע לרקיע רָצוֹא וָשוֹב. היא מתייחדת עם הגַברוּת העולָה מן הבריאה עצמה, רוקחת שיקוי אהבה. ושם בתוך הרקיעים, בתוך השחקים היאמתעבֶּרת:

בִּשְׁחָקִים
אֶתְעַבֵּר מֵעַצְמִי
הַתִּינוֹק הַבּוֹעֵרכַּף רַגְלוֹ עֲדַיִן בְּרַחְמִי
שִׁקּוּי פִּרְאוּת תִּטֹּףשִׁלְיָתִי
אֲרָיוֹת שוֹאֲגֶיךָ
עַד הִתְקַמְּטוּת הַלַּיְלָה
אַתָּהמִתְנַבֵּא עַל הֶהָרִים
קוֹל נְבוּאָתְךָ בִּמְצוּקַי
בֹּא בִּנְקִיקַיהַנָּבִיא
בְּעֲל אוֹתִי אָדָם הַמַּעְיָן
מְנַשֶּׁקֶת כַּפּוֹת רַגְלֶיךָאִישׁ הָאֱלֹהִים

בטרם כל יצור נברא, אִשה והיא מעיין מתנבּאת עם אדםהמעיין. אדם המעיין הוא המגיד לה שירים, אזַי מלך שמו נקרא. לבדו ימלוך נורא, והואאיש האלוהים, ולו העוז והמשְׂרה. בידו תַפקיד רוחהּ ללדת לו את התינוק הבוער מילים, התינוק שיאמר את נבואת הילד.

היא יודעת: לא ניתנו השירים לה, אלא לצרף בהםאת גופה ואת נפשה. ובתום העיבּור, וטרם תלד את ספר היצירה, את החוט המחבר אותהלעולם, מגיע אליה כוכב המרכבה לשׂאת אותה משם כיורדת מרכבה, אשה והיא מעין נושׂאתשיריה בַּשֵם המיוחד:

אָז יִתְגַּל
כּוֹכָב הַמֶּרְכָּבָה לָשֵׂאתאוֹתִי
עַל הֶהָרִים הַגְּבוֹהִים אֲפַזֵּר אֶפְרִי
יוֹרְדֵימֶרְכָּבָה
רוּחַ טָמַן זַרְעוֹ בִּי
"מְרְחָבִים מְרְחָבִים
אִוְּתָהלָשׁוּט נַפְשִׁי"

וַאני המתבונן בסתר ההר רואֶה כל הניסים והנפלאות, שכולםאפשריים בכוח שירתה, שהיא מגיעה עד מְקום הרצון. והיא המשוררת יוצרת מֵהבל פיה אתהדמויות ואת העיבּור. וכשהיא רואה את קולותיה אני שומע את מראותיה. והיא צומחת מןהזרע שֶבּהּ להיות עץ חיים שמֵעליו המְאוֹרים. והיא המעין מתחת לעץ החיים, והיאנובעת שִירים שִירים.