חיה אסתר משוררת, סופרת, ציירת ואמנית מיצב
*
נִפְרְצוּ הַגְּבוּלוֹת
סְכָרִים נִפְתְּחוּ
הַצָּפָה
שִׁטָּפוֹן
רְעִידַת אֲדָמָה
הַנְּשָׁמָה
אוֹצֶרֶת הָאָמָּנוּת הַגְּדוֹלָה שֶׁל הַנֶּפֶשׁ
מְשַׁחְרֶרֶת אוֹצְרוֹתֶיהָ
אֹפֶל דָּמֶיהָ נִבְכֵי אֵיבָרֶיהָ
סַיִף הָאוֹר הַנּוֹגֵהַּ
עֲדָרִים עֲדָרִים שֶׁל חַיּוֹת חֲדָשׁוֹת
הָמוֹן פִּתְאוֹם
מֵיְצָבִים
מֵיצָגִים
תַּצְלוּמֵי צֶלֶם
אָמָּנוּת עַכְשָׁוִית
טְרַנְס
בִּזְמַן אֱמֶת
פְּצָצָה
בְּפַּרְק הָרוּחַ הַנִּדְהֶמֶת
אִינְסְטִינְקְט הַחַיִּים
רִכְסֵי הַגּוּף פָּרוּעַ מִשְׁתּוֹלְלִים
כַּדּוּר הָאָרֶץ מִסְתּוֹבֵב בְּחֶפְצִיּוּתוֹ
פּוֹרֵשׂ כְּנָפַיִם נְבוּאִיּוֹת
צוֹחֵק שְׁתִי וָעֵרֶב
שׁוֹאֵג שְׁאָגָה כְּחֻלָּה
וְהַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ בְּמַיִם רַבִּים
מַשְׂטִינֵנוּ מַשְׁתִּין יֹפִי
שׁוֹרֵק
אֱמֶת דּוֹהֶרֶת
שׁוֹמְעִים אֶת הַדָּם
נָגַעְתִּי בַּגּוּף הַיּוֹקֵד
הָרַגְתִּי אוֹתְךָ הֶחְיֵיתִי אוֹתְךָ
מֵאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם
בּוֹאִי הָרוּחַ וּפְחִי בִּי
צְעָקָה נוֹרָאָה קוֹרַעַת לִגְזָרִים אֶת
נְשִׁיכוֹת הָאִפּוּק
אִינְסְטִינְקְט הַחַיִּים מוֹחֵק
כָּל שֶׁנִּצְרָב בַּזִּכָּרוֹן
וְלֹא שֹׂרַפְתִּי בַּאֲצִילוּת הָעֹמֶק
וְלֹא טֻבְּעָה נַפְשִׁי
וְלֹא זוֹכֶרֶת מַה נִּשְׁבַּר כִּי
כֵּלַי מְתֻקָּנִים
שִׁחְרַרְתִּי אוֹתְךָ
רִסַּסְתִּי אוֹתְךָ
חָשַׁבְתִּי שֶׁאַתָּה מַסְרִיחַ מָוֶת
בּוּלְשִׁיט אָמְרוּ לִי צַמְּרוֹת הַחַיִּים
חַי חַי הֲכִי חַי שֶׁיֵּשׁ
מִשְׁתַּזֵּף בְּוָאדִיּוֹת עֶרְוָתִי
אֶת חַיַּי אֲנִי שׁוֹמַעַת
בְּשׂוֹא גָּלַי מַעֲלֵנִי מְחַיֵּנִי
וְשִׁבֹּלֶת מַיִם שְׁטַפְתַּנִי
הֲמוֹן שִׁירַי כְּקוֹל הֲמוֹן הַמַּיִם
עַמּוּד אֵשׁ הִתְרוֹמַמְתִּי
שְׂרָפָה קַדְמוֹנָה
עוֹפֶפֶת
וְאֵיךְ הִזְדַּעְזֵעַהַגּוּף שֶׁלִּי
רָעֲדוּ בִּי כָּל אֵיבָרַי
הַצַּד הַשְּׂמָאלִי הַצַּד הַיְּמָנִי
שְׂרָפוֹת לֹא נִשְׂרָפוֹת
עוּפוּ מַלְחִינֵי הָאֶרֶס
נִסְכוּ אֶרֶס טָהוֹר בַּנַּגָּנִים
בְּגַלְגַּל נְהָרוֹת אָדֹם גַּלְגְּלוּ צְחוֹקְכֶם
עֵדֶר מְשֻׁגָּעִים
סָפֵק חַיּוֹת סָפֵק בְּנֵי אֱנוֹשׁ
בְּרִקּוּד אֶקְסְטָטִי עַל פְּנֵי הַמַּיִם
אֲנִי הִטְמַעְתִּיךָ כִּשַּׁפְתִּיךָ קְסַמְתִיךָ
יְצַרְתִּיךָ יְלַדְתִּיךָ
לֵב מֻרְתָּח בְּעַר זְרַח
מָה עוֹשִׂים כָּאן עוֹרְבָנִים מְשֻׁגָּעִים?
תָּשׁוּט יַהֲלוֹם שְׁחֹר יֹפִי
וְלֹא תִּדּוֹם
הַתֵּז לַגּוּף צִרְחָתְךָ הַגּוּף הַמִּתְעַנֵּג
רַב עָצְמָה מִכָּל מַה שֶּׁהָיִיתָ
מִקְסַם הַקּוֹל שׁוּב מַשְׁקֶה אַהֲבָתִי
אֲנִי מוּצֶפֶת בַּגַּל הַגָּבוֹהַּ שֶׁל הַהַמְרָאָה
עַד לְהֵיכָן תּוּמַר הָרוּחַ
נִרְאוּת הַצְּעָקָה
פִּרְאוּת הָאוֹן?
"בשוא גליו מעלני מחיני
ושבולת מים שטפתני
המון שירי כקול המון המים
עמוד אש התרוממתי
שרפה קדמונה
עופפת"
בית יפהפה איזה שמוש מרתק בפסוקי תהילים
והשיר כולו באמת כולו פריצת סכרים
החיאת הגוף ברוח
יש פה קונספט שחשוב לי לגלגל בראש:
הַנְּשָׁמָה
אוֹצֶרֶת הָאָמָּנוּת הַגְּדוֹלָה שֶׁל הַנֶּפֶשׁ
אכן, נפרצו הגבולות. אפילו הנביא יחזקאל היה עומד משתאה לנוכח החזון:)
חגיגת חושים סוערת הבאת, חיה אסתר.
תודה תלמה יקרה, איזה כף שבקרת אצלי. וכן , זה קורה כשחזון העצמות היבשות מתממש, ומעיזים לחזות במעשה מרכבה
תודה לוסי יקרה. איזה כף שהמשפט בשיר שלי, "הנשמה אוצרת האמנות הגדולה של הנפש" מצא את דרכו אליך, חיה אסתר
תודה לוסי יקרה. איזה כף שהמשפט בשיר שלי, "הנשמה אוצרת האמנות הגדולה של הנפש" מצא את דרכו אליך, חיה אסתר
חנה יקרה נראה שהתגובה התעופפה לי, ולא הגיעה. כמה נפלא לקרוא את ציטוט הבית מהשיר שלי, בתגובה, והתיחסות לפסוקי התהילים המתערבלים בבלנדר שבמוח שלי ובסוף מסתדרים ומצליחים לרתק אותך. וכרגיל את תמיד מבחינה חיבוק וירטואלי