חיה אסתר משוררת, סופרת, ציירת ואמנית מיצב
הָאֱמֶת עַל אִיקָרוֹס שֶׁלֹּא טָבַע לֹא מֵת
חֲשַׁבְתֶּם שֶׁכָּכָה
פִּתְאוֹם
נוֹלְדוּ כְּנָפַיִם אַדִּירוֹת כָּאֵלֶּה
גּוֹמְעוֹת קוֹל אֱלֹהַּ בִּשְׁקִיקָה
לְלֹא חוֹפִים
לְלֹא גְּבוּלוֹת?
סְתָם כָּכָה
פִּתְאוֹם
הִתְפַּשְּׁטוּ מִלִּבִּי
חָבְטוּ בְּרַחְמִי
מִלְּאוּ אֶת אֵיבָרַי
עֲשׂוּיוֹת מֵאֱמֶת מֵחַיִּים מִטֹּהַר מִלּוּז מִסַּעֲרוֹת נֶפֶשׁ
מֵאֹמֶץ מֵעָצְמָה מֵאַהֲבָה אֵינְסוֹפִית?
חֲשַׁבְתֶּם שֶׁדֶּרֶךְ אַגַּב בְּמִקְרֶה כִּלְאַחַר יָד
תָּקְעוּ שִׁנּוּנֵיהֶם הַחַדִּים בְּאֵיבָרַי פָּתְחוּ אוֹתָם פָּרְשׂוּ אוֹתָם לַשָּׁמַיִם
צוֹמְחוֹת מֵרֹאשִׁי מַדְהִימוֹת בְּיָפְיָן צוֹרְחוֹת אָ אָ
מְנֵצּוֹת מֵרַחֲמִי
מַטְרִיפוֹת
מְלַבְלְבוֹת מֵרְקָמוֹת?
חֲשַׁבְתֶּם שֶׁדָּבָר כָּזֶה פָּשׁוּט קוֹרֶה?
כַּנְפֵי שְׁחוֹר
כְּנַף מֶתֶק מֵעֹמֶק טוֹרֶפֶת מַלְאָךְ
אֲדֻמָּה נוֹהֶמֶת תַּאֲוָה
כְּתֻמָּה תַּשְׁמִישִׁית תּוֹסֶסֶת יֵינִית
כְּחֻלָּה גּוֹמְאָה אֶת הַצָּרִי הַמִּשְׁתַּלֵּחַ בַּנֶּפֶשׁ
כְּנָפַיִם מַמְתִּינוֹת טוּרְקִיז
הָמוֹן
חֲשַׁבְתֶּם שֶׁבְּלִי לְהַרְגִּישׁ שֶׁמֶשׁ חֲדָשָׁה שָׁלְחָה אֶת אִשָּׁהּ לְתוֹךְ בִּטְנִי
חוֹרֶטֶת חֲלוֹמוֹת מוֹשֶׁכֶת תְּהוֹמוֹת
שְׁזוּרֵי אוֹר
מְרֻבָּדֵי עֶלְיוֹן?
חֲשַׁבְתֶּם שֶׁמִּתָּמִיד אֲנִי עָפָה
וְשָׂרָה שָׁרָה שָׂרָה:
"אַי כְּנָפַי
עֲשׂוּיוֹת מִלַּיְלָה מִיּוֹם מֵחֲלוֹמַי מֵהֵיכָלַי
מִיְקּוּמִים מֵאֹפֶל שְׁזוּר מִילְיַארְדֵי כּוֹכָבִים"?
חֲשַׁבְתֶּם שֶׁהֵנֵצּוּ
כָּכָה פָּשׁוּט?
שָׁנִים עָבַדְתִּי
לְהוֹצִיא אוֹתָם
מֵהַכֹּחַ לַפֹּעַל
מִנְּבָכִים לְמָעוֹף
מִפְּלוּמָה לְאֶבְרָה
אִישׁ לֹא הִצְלִיחַ לִרְצֹחַ אֶת נִשְׁמָתִי
אֲפִלּוּ לֹא אַתֶּם
פַּגֵּי נֶפֶשׁ
זְבָלִים וִירְטוּאָלִיִּים
אִי אֶפְשָׁר לִרְצֹחַ נְשָׁמָה
נְשָׁמָה לֹא רוֹצְחִים
חֲשַׁבְתֶּם כָּכָה סְתָם
נֶעֶלְמוּ כַּנְפֵי פִסְפוּס כַּנְפֵי בִּזְבּוּז כַּנְפֵי זִיּוּף?
שָׁנִים נִסִּיתִי לְהַגִּיעַ טְעוּנַת תּוֹלָדוֹת
צְמוּדַת כַּנְפֵי הַכְּלוּם שֶׁהִצְמִידָה לִי הַבִּיוֹגְרַפְיָה
בְּמָעוֹף אַחֲרוֹן אֶל הַשֶּׁמֶשׁ הַשִּׁקְרִית
דַּי קָרוֹב לַשֶּׁמֶשׁ הַשּׂוֹרֶפֶת
בִּנְסִיקָה אַחֲרוֹנָה שֶׁל גַּאֲוָה נָמַסּוּ תּוֹלָדוֹת
נָשְׁרָה הַבִּיוֹגְרַפְיָה
נָמַסּוּ כַּנְפֵי הַשֶּׁקֶר הַגַּאֲוָה הָרַאֲוָה
נָשְׁרוּ הַפּוֹזוֹת הַכְּאִילוּ הַסְּתָם
פוּ הִתְפּוֹצֵץ כְּמוֹ בָּלוֹן הַכְּלוּם
שׁוּם קֶרַע לֹא הָיָה
לֹא פֶּצַע לֹא גֶּדֶם
אֲפִלּוּ לֹא כָּאַב
אֲפִלּוּ לֹא הָיִיתִי בְּהֶלֶם
צְנִיחָה אַדִּירָה
נְסִיקַת נְשִׁיָּה
תְּהוֹם מְכֻנֶּפֶת
זֶה מַה שֶּׁקָּרָה
וְעוֹד בָּאֲוִיר
"יוּ הוּ וּ וּ וּ וּ וּוּ
אֵיזוֹ הֲקָלָה אֵיזֶה שִׁחְרוּר"
עָצְמוֹת הִתְפָּרְעוּ שָׁלְחוּ כַּנְפֵי כּוּס
בְּתַאֲוָה פּוֹרַחַת
לִילִיּוֹת זַכּוֹת הִשְׁתּוֹלְלוּ
סוּפוֹת הֶעֱלוּ לְכִרְכְּרוֹת הַשֶּׁמַע שָׁאוֹן
שְׁפָעִים גָּחֲנוּ בְּפֹתִי צָחֲקוּ נוֹרָא
שַׁדַּי הִשְׁפִּיעוּ שְׂטָנִים לְבָנִים
מִבֵּיצַת מַעֲמַקִּים
מִסֶּדֶק מְּצוּלָה
בָּקַעְתִּי
אֶפְרוֹחַ נְשִׁיָּה
בִּילָלָה בִּצְרָחָה
הִתְבַּקְּעָה
פְּלוּמַת רֶגֶשׁ רַכָּה
מָתוֹק מַרְגִּישׁ
מַהֵר וְנֶהְדָּר צִמַּח נוֹצָה
גַּרְעִין הַפֶּלֶא מְהַבְהֵב
הַצְּבָעִים הַמַּדְהִימִים מְקַנְּנִים
מִתְבּוֹנְנִים בִּנְדִידַת עֲרוּצֵי הַדָּם
עֲטוּפֵי קְרוּמֵי תְּעוּפָה
רַקּוֹת כָּל כָּךְ רַכּוֹת
קְלוּעוֹת חֲבַצְּלוֹת אֵשׁ לְבָנָה
מִקְלַעַת מַלְאָכִים מְשׁוֹרְרִים
נוֹשֶׁמֶת אֶת הַיְכֹלֶת הַקְּסוּמָה לִהְיוֹת טְהוֹרָה כָּאֲוִיר
אֶת הַקַּלּוּת הַהֲקָלָה הָרְוָחָה הָרֶוַח הַהַצָּלָה
הָאֲוִיר הַצַּח הַזַּךְ
שֶׁל נוֹצוֹת אֱמֶת
תִּרְאוּ אוֹתִי
פְּלוּחַת תְּהוֹם
בְּעֵרָה מְעוֹפֶפֶת
כַּנְפֵי הִיּוּלִי
חֲלָלִית מַזְרִיחָה
בְּאוֹרְגְיַת הַגָּלַקְסְיוֹת
בְּנִפְלָאוֹת הַשֶּׁמֶשׁ הַפְּנִימִית
הִמְנוֹן לֶעָפִים שֶׁיָּלְדוּ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ
ׁ
וְלֹא יָמוּשׁ שֶׁמֶשׁ
שכחתי לציין שהשיר מתוך הספר, "שרפה" (שני קמצים)כרמל 2006
פרוש שירי מקורי למיתולוגיה על איקרוס ודדלוס ,הכנפיים לא נמסו נוכח השמש רק צמחו להיות כנפיים אמיתיות , בוערות יצירה ותשוקה ,השילו מעליהן את הזיוף והפספוס
והנה לך ציטטה נפלאה מספרו של ארי דה לוקה "הר אדוני" ספר עליו המלצתי בעכבר ספרים של העיר:
" הכנפיים טובות למלאכים, לבן אדם הן כבדות. למי שרוצה לעוף מספיקה תפילה, היא עולה מעל לעננים ולגשמים, מעל לתקרות ולעצים , תנועת התעופה שלנו היא התעופה"
ויש תנועת תעופה די מואצת ומשלהבת בשירך חיה אסתר
יקרה, תודה, יפה הפרוש שלך, וגם ההפניה אל ארי דה לוקה. בשיר הבהרתי שהיכולת הפנימית לעוף באה בעבודה המשילה את הזיוף, את השריטות. כשהאדם מתחבר לגרעין העצמי, עם השלת הביוגרפיה, הוא מתחיל להצמיח כנפיים חדשות עמידות בשמש השקרית. אין דבר שיעצור אותו מלעוף, אין דבר שירצח את נשמתו. והרי התחושה בנשמה היא המעיפה אותנו. לפעמים אנחנו נעולים על המיתולוגיה בלי יכולת לפרוץ אותה, לפרש פרוש משלנו את עצמנו ואת העולם, וזה מה שעושה השיר. תודה לך יקרה. חיבוק ענק חיה אסתר
שיר מאוד יפה ומרשים .
נכחתי בזמנו באירוע לכבודך בגלריה בתל אביב .
שגיא יקר. תודה לך מעומק הלב, איזה כף שככה אתה חושב ומפרגן. אני זוכרת אותך מאירוע בתערוכה שלי, חיבוק חיה אסתר
"יוּ הוּ וּ וּ וּ וּ וּוּ
אֵיזוֹ הֲקָלָה אֵיזֶה שִׁחְרוּר"- השיר עצמו…
וכן…אי אפשר לרצוח את הנפש..