בוקר אחד התייצבה בסטודיו מיכל המיילדת, היא מיכל בונשטיין חברתי ותלמידתי, עם שקית ניילון שהתבררה כשלייה של תינוק אותו יילדה בלילה שעבר. ההורים נתנו את הסכמתם להביא אותה לאמנית המשוגעת. יש להודות שהפעם עשיתי צעד אחורה בבעתה. מיכל פרשה אותה בבטחון של אותם ידיים שהביאו את תומר לעולם, על משטח בשבילי ואני יצקתי מעליה גבס. הגבס התחמם, התקרר, והשלייה נחלצה ממנו בקלות של איבר חלק ומֶרצה.העברתי אותה בידיים עטויות כפפה לשקית ניילון אחרת ומסרתי אותה לגנן אמן שלי, אבישי. אבישי קבר אותה מתחת לגומא. הגומא משגשג בכניסה לגינה ונקרא הגומא של תומר. לתבנית הגבס יצקתי חומר יציקה פורצלני ושרפתי את השלייה מפורצלן לזכרון.
סיכום התהליך והמחשבות תומצת לשיר .
עכשיו משנקברה
סיכום התהליך והמחשבות תומצת לשיר .
הפלצנטה של תומר
נוצקה בגבס
נוצקה בגבס
אחר כך בפורצלן
אחר כך נשרפה ל 1200 מעלות.
אחר כך נשרפה ל 1200 מעלות.
כל זה כדי שמישהו יראה
שלתומר הייתה פלצנטה
שלייה בעברית
שולית
אבל מהזה חשובה
לזמנה.
שלתומר הייתה פלצנטה
שלייה בעברית
שולית
אבל מהזה חשובה
לזמנה.
עכשיו משנקברה
היא שוב פּוֹרה
מתחת לגומא
2006
מדהימים מירי, הטקסט והעבודה
תודה סמדר יקירתי .
מצטרפת לסמדר – המילים כחומר ביד היוצר והעבודה מופלאה ביותר!
חיפשתי במילון את מקור המילה שִׁלְיָה ולא מצאתי. כנראה יש קשר ל-נֶשֶל,(נשילת העור).מיוחד במילה שהיא גם של יה – של אלוהים, יצירה מושלמת!
תודה רוחה על המאמץ. שילייה נשמעת קשורה לשולי, שוליים, השלה ונשל, מתאים לא? גם אמהות הן סוג של שילייה לא?
מצטרפת לדבריה של רוחה שפירא
עפרה
תודה עפרה על הביקור
חבל שאין פה לייק כמו בפייסבוק
יו מירי מדהים , הרעיון והביצוע
אם לא היית אומרת מה זה הייתי חושבת שזה כרוב , עכשיו אניח מבינה למה יש אגדה שתינוקות נולדים מן הכרוב
https://www.google.co.il/search?q=%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%91+%D7%AA%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%A7%D7%95%D7%AA&hl=iw&biw=1920&bih=485&sei=bjBfT7–MYax0AXoyMH_Bg&tbm=isch#facrc=_&imgrc=Ky405uDCWoWkjM%3A%3BGbU2Dhl2LR0a0M%3Bhttp%253A%252F%252Fwww.babydon.com%252Fwp-content%252Fuploads%252F2009%252F03%252Fbabies_in_green_cabbage_customes.jpg%3Bhttp%253A%252F%252Fcafe.themarker.com%252Ftopic%252F2162013%252F%253Fp%253D8%3B566%3B347
תודה ריקי
מרתקת העבודה והתהליך שלה.
תודה נעמה
מצמרר לחשוב שהחיים יכולים להיכלא לסיטואצייה כזו. כלומר העבודה מקפיאה את הזמן, את החיים…
זה יוצר תחושה מוזרה שעדיין אין לי מושג מה היא…
הקפאה תמי גם הצבע הלבן. עלית על משהו שיעלה בהמשך והתובנה שלך תועיל לי תודה על התבוננות עם הנפש
מירי יקרה
גדול. אני נפעמת, מהתהליך, מהנבטת השיר, מהחיבור ללידה ולסודות החיים, העבודה יוצאת מן הכלל. שבת שלום חיה אסתר
תודה חיה אסתר. הנבטה. אהבתי
הי מירי יקרה! שמחתי והתרגשתי לקרוא שהשליה של תומר תופיע בספרך העומד להיוולד בעתיד…
כשספרי על עבודתי כמיילדת, יופיע , אספר בו על השליה של תומר ועליך חברתי,מורתי האמנית בחומר.
בעיני כל אישה בהריונה ובלידתה היא אמנית בחומר שיש בו רוח. (הרגע המצאתי את זה.. שוב אני רואה עד כמה השיחה אתך מפרה אותי..)
על השליה ברצוני לספר שדקות ארוכות אחרי לידתה, כשנשארת מחוברת ליילוד\ה כלומר, חבל הטבור אינו מנותק, קיימים בה חיים. בוורידיה זורם דם מלא חיים, חמצן, תאי גזע ועוד דברים טובים אל התינוק . התינוקת מתחילה לגשש ולנבור, מוצאת את הפטמה בזמן הנכון שאז הזרימה מהשליה פוסקת. אז אפשר לומר שכשתומר בחר בשד ניתן היה לנתק את השליה… אוהבת אותך מיכל
מיכלייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי