תרגיל בהתבוננות פנימה
כשהייתי …מאז ומתמיד שאלו אותי אנשים אחרים, מה את חוקרת כל כך הרבה פנימה . תהיי, תחיי וזהו.אחר כך פגשתי אנשים יקרים שדוקא הגיבו באהדה ובעניין לחקירות האלה, מורים חכמים,פסיכולוגים טובים,חברים מעטים וגם ידידים פסימיסטיים יותר ופחות בספרות , בפילוסופיה.
חקרתי רבות. הייתי שם עשרות שנים ,עוד לא סיימתי .החקירה הזו נדבקה בקשר בל ינותק ליצירתי בחומר , בצילום , בעבודי מחשב , בנייר, במילים.
עושה ושואלת למה? למה כך ? למה זה? למה החומר הזה? למה הנושא הזה? למה ההתגשמות הזו לנושא הזה ולצורך הזה? לא לפני שזה נוצר , לא לפני שנתתי לתת הכרה היצירתית להוביל אותי. לשמחתי , כי היא ידידתי ומקור חיוניותי כיום.
רק אחר כך באות השאלות, הניסוח המילולי,תובנות , סגירה של מגירות ופתיחה של אחרות.
פתאום היום מצאתי תמונה זו שצילמתי לפני כשנה בעין כרם אהובתי ,הוצאתי אותה לתמונת השולחן-מחשב ואני מתבוננת בה ושואלת.
למה צילמתי אותה? אין לי תשובה ברורה
.
מה זה אומר לי? המון דברים . כל כך הרבה שתקצר היריעה מלהביאם . אז כמה הרהרורים ומלים שמנסות לתפוס אותם כאן, כי לא יפה להבטיח ולא לקיים אפילו לעצמי , ואני עושה פה תרגיל בהתבוננות פנימה אז…
תאור?
מרתף סגור על ידי רשת שמבחוץ לפחות אינו עביר ,וצמחים שגדלו על פתחו כדרכם של צמחים לגדול במקום שהתנאים נוחים ואף אחד לא דורס אותם ומפריע את התפשטותם.
מרתף או מערה מסתוריים.
עכשיו באומץ : מה זה אומר לך?
פות? רחם? קיבה? בטן? זכרונות? לב? ראש? חיים?
ועכשיו הצמחים מתחילים לכסות,צמחים עונתיים אולי ואולי ל100 שנה של יפייפיות נרדמת?
הם נראים רעננים ומלאים את צמיחתם , ללא אשמה של כיסוי והסתרה , ללא מודעות של מי שמודעותו הפכה לו למקור כאב או לכוח. צומחים וב מ ק ר ה מכסים. צומחים כי ככה נוח להם וגם טוב להם
ב ד י ו ק שם וכך.
מי יתנני צמח על פי מרתף סגור ומסוגר שאדי הזכרון המבעבעים מתוכו לא מפריעים לו לחפש את המים אדמה והשמש שהוא מוצא גם שם על פי מרתף חסום כמעט. ללא הרהורי חרטה , ללא ספקות מכרסמים.
ואשר לרשת שאיננה אוטמת לחלוטין,טוב שייצאו האדים ויחלחלו בין חורי הרשת החוצה כי מי יודע…
האם במסע שעשיתי בעקבות התמונה גיליתי משהו ? נדמה לי שלא הרבה.
אולי בפעם אחרת, במשך הזמן…. הגעתי כנראה רק לרמה 2 למטה . כמה רמות עוד מחכות לי?
לאלוהי הזמן שנותר לי פתרונים.בגלל זה יש אלוהים רבים ולא רק אל אחד.זה כבר בשמו בחיי.
מקווה שברגע ההוא חיוך של תובנה יתפשט על פניי ואומר לי בשקט פנימה אההההההה.
מאחלת לעצמי אז את חסדי המבט פנימה .
זה מדהים איך שאת מסוגלת לצלם את הדברים שכתבת — הכמיהה להיכנס עוד יותר בפנים. משהו.
תודה אומי יקרה חשבתי עלייך איך את עם הילדים וההצטננויות צריכה משהו להתבונן בו . והנה עשית זאת.
הי מירי, הצילום יפהפה, מענין, כשעולים מן המרתף מתחילה צמיחה,
ואפשר שזו הפסדה שמסתירה את המרתף, ואפשר שזו אדנית עתיקה לתבלינים לצרכי הבית,
כל הכבוד לך על קשת הרעיונות שאפשר לפתח בעומק
תודה אורה :)!
הוי מירי כמה שזה יפה.
תיארת את העבודה העצמית שלך בצורה מפורטת עם עוצמה רב וכוח.
לגבי השאלות: למה החומר הזה…? המוח בוחר את מה שאת, החומרים שעושים אותך, על פי האופי, על פי מה שאת מעניקה לאנשים מסביבך. כי זו את ולא אחרת.
כאשר ראיתי את התמונה המדהימה ומקורית – ראיתי לרגע כמו תת-מודע של האדם עם דרכי חרכי החלון, שמהם יוצאים הזכרונות. להעביר את מה שחבוי בתת- המודע אל המודעות שהם סבך צמחים ירוקים ובריאים, להרגיש יותר טוב בתוך עצמנו.
וכפי שאני תמיד אומרת כשיש דלת סגורה בחיים, נותר רק לפתוח אותה. התמונה מרגשת אותי כי היא דומה לתרגיל שאני עושה עם הפציינטים שלי.
כל הכבוד מירי ותודה רבה.
תודה יעל-רואה-טוב כמו שהיו קוראים האינדיאנים לאנשים ונשים עפי"י תכונותיהם,כך קראתי בספרי הילדות-וינטו ויד הנפץ או האש.
דוקא אני כחפרנית ותיקה חשבתי שישאר לו המרתף סגור כמעט,רק כמעט, כמו שהוא ,וכן שמה שיש שם יהיה ברקע של צמיחה חדשה ורעננה.
ז"א מי בכלל רוצה לפתוח את כל הדלת ?
לא אני לא אני…
תודה יקירה על ההתייחסות
היי מירי
את עשויה מהחומר של אלה ששואלים שאלות… יש לי בראש כבר הרבה זמן את הסריגה שעשית, ההגדלה הזאת, וחולף לי בראש מה יש שם בן החורים…
חולף לי בראש החוט הלא מדויק שהסריגה אינה מושלמת, זה כל כך יפה, והצילום פה, מוביל אל המבט פנימה.
טוב שנפגשנו
להתראות טובה
הי זמרת- הנפש תודה!
טובה נתת לי רעיון לקבץ את התרגילים האלה בהתבוננות-פנימה באמצעות ויג"ואל-שאני בחרתי בבחינת מראה של התת מודע.תודה על העידודים.
היי מירי יש בכולם את הפיוט, את הנחמה, אל תשאלע למה אני אומרת נחמה… מן תחושה, ואת חסדי המבט פנימה.
להתראות טובה
שוב תודה טובה על הנחמה והפיוט.
תענוג
יעל ג. גם לי שאת
יפה התמונה ומבטאת את הטקסט הצמוד לה.
תודה איציק איציק
מוצא חן בעיניי הרעיון של הצמחים שעומדים לכסות את הפתח כמו אצל היפיפייה הנרדמת.
יש בזה פסימיות מבהילה, וגם אופטימיות עתידנית.
מעניין לקרוא את הניתוח של היוצר על יצירתו
בדיעבד הדס בדיעבד וזה לא סופי שהרי ליצירה חיים משלה. אני נאחזתי בה להתבונן פנימה אבל היא – היא עכשיו חופשית אני מקווה כי המילים שלי קצת רישתו אותה , אני מקווה שלא לגמרי…
תודה
תמונה מעניינת.
כזה ירוק רענן בפתח של כזו סגירות.
תראי איזה אוקסימורון: נדמה שבירושלים
גם כשיש פתח, הוא של סגירות…. וזה גם מה שיפה.
אני מתהההה על עין כרם, כמעט כל שבוע-שבועיים יורדת לשם,
ובכל פעם שבאים חברים מהשפלה מראה להם את המקום, שייווכחו עד כמה יפה ירושלים ואיזה מקומות אפשר למצוא בה.
תודה רוניתוש ידעתי שתביני,עוד מימי המעין שלא הוא לא בעין כרם,אבל יש בה גם מעיין ויש בה ויש בה…