כשהייתי בת 16 הצטלמתי לתמונת פספורט .
כשהתחתנתי ואני בת 25 היגרו הורי לגרמניה .הרגישו שסיימו את חובותיהם למשפחה. נסעו לעבוד בבתי אבות יהודיים על אדמת גרמניה כזוג ישראלים דוברי גרמנית.
עם השנים נדדו בין בתי אבות , אף פעם לא שרתו יותר מקדנציה אחת כי אבי נטה להסתכסך עם הממונים עליו , גם בארץ. איכשהו הם הגיעו לגיל הפנסיה בעיר קטנה בשם דטמולד . בשנים האלה באירופה, טיילו ונהנו לא מעט למרות שאימי נשאה בנטל ניהול בתי האבות. היא הייתה חרוצה וחביבה על אנשים. אבל לא עליהם רציתי לכתוב.
רציתי לכתוב על תמונת הפספורט הקטנה שלי שכנראה הייתה עימם בדרכים.
יום אחד רצה אבי להכין העתקים ממנה ועוד תמונות משפחתיות, כדי שיהיה לו עמוד שמכיל את כל הרכוש האנושי שלו: 2 בנות ,3 נכדים ו4 נינים.
לקח את תמונתי הקטנה עם אחרות לצלם בעיר הקטנה ובא אחרי כמה ימים לקחת את הדף המשפחתי המאוחד(לפחות הדף). את פניו קיבלה תמונת ענק שכיסתה את כל חלון הראווה, של..י נכון . הצלם אמר לו שהרגיש דחף בלתי ניתן לריסון לנוכח היופי הזה.
את הסיפור הזה סיפר לי אבי אחרי שהתיישב בבית אבות בישראל. אימי כבר נפטרה בגרמניה עקב מחלות,תשישות וגעגועים , וחברתו – אישתו השנייה בת דודתי נטשה אותו, לא לפני שדאגה לקבל דיור מוגן על חשבונו כאישתו אחרי נישואין של שנה. אבל זה כבר סיפור אחר,או נאמר סיפורים אחרים.
בת 50 הגעתי לשגרירות גרמניה בישראל, לחדש דרכון מגיל 16 , רק כיוון שרציתי שלילדיי תהיה אזרחות גרמנית . כמוני , בת לאזרח גרמני מגורש ומיותם מהוריו עקב הוראת הפיהרר ומבצעי תוכניותיו . שומר השגרירות, לנוכח תמונת הפספורט בדרכון מאז , אמר לי "כמה שהיית יפה". נדהמתי.כל חיי הרגשתי מכוערת. "הייתי יפה????????"
רציתי לספר לכם את סיפור תמונת הפספורט הקטנה , אחרי ששמעתי לתדהמתי מישהו קרוב לי אומר שהוא/היא מרגיש/ה מכוער/ת , אז את המכתב הזה כתבתי לך. אבל רציתי גם להעביר לאנשים צעירים אחרים מנסיוני. כשאתם/ן צעירים/ות התבוננו היטב במראה בעיניים אוהבות , ואל תתעסקו בהשוואות למודל כלשהו. כשאני מתבוננת בתמונות שלי אפילו לפני כמה שנים , מפליא אותי היופי שהיה.
היום כשאני בת 62 אני מרגישה יפה לזמני. נדמה לי שנרגעתי מהשאלה הזו. אבל אני מצטערת על השנים ההן, במיוחד שנות ההתבגרות, כשהרגשתי כל כך רע לגבי מראי. חבל על השנים היפות ההן.
*
אני לא מתכוונת להביא לכם את התמונה.
נדמה לי שטכסט שמפעיל את הדמיון ללא תמונה מדריכה מעשיר אותו יותר. אתם יכולים אפילו למלא את החסר עם תמונה מהעבר שלכם.
וכשמציגים משהו ויזואלי, מוטב שהטכסט יהיה מצומצם שוב כדי שה"קורא" יקרא מהרהורי ליבו .
מחשבה זו עלתה בי לאחרונה עם הכלים שהתחלתי ליצור, הכלים הריקים שמחכים למילוי. להשאיר מקום ל"קורא" למלא את הכלי.
מחשבה זו עלתה בי לאחרונה עם הכלים שהתחלתי ליצור, הכלים הריקים שמחכים למילוי. להשאיר מקום ל"קורא" למלא את הכלי.
כמו למשל כוסית זו….
אחחח מירי.
אילו מילים. דורבנות.
היית יפה, היית יפה.
והיום לא ? למה ?
יופי הוא משהו שחייב להיות בן עשרים ?
אני מזדהה מאד עם החוכמה שלך.
את חכמה אמיתית.
אצלי ההורים תמיד דיברו על מראה חיצוני וזה היה נורא אישיו אצלנו בבית, ויש לי רגשי נחיתות בזה עוד מילדות.
תמיד הרגשתי שהוריי ה"שאפים" ציפו שתהיה להם בת יפה יותר.
ואכזבתי. תמיד היה נראה במבטם שאני ממש ממש לא מספיק יפה.
זה משפיע לכל החיים.
אבל את יודעת מה הנחמה ?
מי שלא מובן לה מאליו מהילדות שהיא יפה, תמיד יכולה להיות סקסית. מאד מאד סקסית. וזה מפצה מאד.
רונית ההורים שלך ואנוכי מאותו דור מחורבן
לא ידענו להגיד לעצמינו ולילדים אתם יפים פשוט יפים,הכי יפים,מקסימים,נהדרים.
תעזבי אותך מסקסיים זה מצויין
אבל פשוט יפים
אח יפים.
רק בשביל זה הייתי רוצה להיות שוב הורה או לפחות להעביר לאנשים כמוך מסרים כאלה.
את יפה!
את יפה, מקסימה, נהדרת,
ולא נוותר לך על התמונה 🙂
אמירוש תן לי להיות קצת סופיסטיקייטד כמוכם שכותבים שירים ונותנים למילים לדבר בלי תמונות קונקרטיות….
::::::::)))))))))
Hey Miri
It was so good for me to read our family's history through your eyes. So true and simple. As you know there is no one day passing without me telling my kid how beautiful and perfect he is. That's my way to start healing in this German family where NOTHING is good enough…
With love,
Eitan.
P.S. to me sexy is great, as long as it doesn't come to cover up on childhood wounds…
איתנצ'יק
הדור הבא של ההורים
מי שלא פגש אותך ואת רווה לא יודע
איזה פוטנציאל הורות יש.
תודה על השעור
ודש לכלי הצד השני של הCREATORS
מירוש,
צריך לתת לילד את התחושה שהוא מקסים ושווה ויפה.
אבל לגבי יפה חיצונית, מה יעזור להגיד לו שהוא יפה, אם הוא… מכוער ?
טוב, האמת היא שאני מניחה שזה כן יעזור.
מצד שני, חשוב גם להכיר במציאות,
כי אחד הדברים שאנשים קולטים הכי מהר מהסביבה, בגן, בבית הספר, היא איפה הם ממוקמים עם סולם היופי.
כי יופי הוא גם דבר אבסולוטי שנקבע על פי כלל הזהב של יחסים בפנים.
מצד שני, את צודקת 🙂
בטח שאני צודקת!!!!!
די לטרור של הברביות הקנים וכוכבות הקולנוע של פעם
תמיד יש את נקמת היורמיות,
שפתאם מגיל 30 הופכות פצצות …
שיקנאו הקנאים/יות.
אם הן יודעות את זה,ניצלו!
פצצות פצצות … 🙂
איזה פוסט יפה של אשה יפה שלא ידעה…אני למען האמת התאהבתי בך כשראיתיך לראשונה כי ראיתי את השרש.
שולמית????????
הפתעת אותי………….
מפתיע לאן מתפתח סיפור המשפחה שלך, וכמה יופי מתוך אינספור בתי אבות וחיי המאבק של הוריך. "המסקנה האמנותית" כה נבונה. מרגשת. את הריק תמיד שומה עלינו למלא, ולא תעזור שום הוכחה חיצונית.
לאה
את אומרת שנולדנו כאלה עם ריק ?
טענה מקסימה ומעניינת
הו מירי את כל כך צודקת והעצה כה טובה. המון שבילים בחיים היו נבחרים באופן שונה לו יכולנו להבין את ה"נפח" האמיתי שלנו, בזמן המתאים.
מרימה כוסית של סקי, עימך- ליופי מבפנים ומחוץ!( למרות שלא שותה)
טקסט אנושי וחכם ,מירי ,כמה נכון מה שכתבת. עלינו לראות את היופי הקיים בנו ולהכיר בו ולא לכלות ימינו ונעורינו בשנאה עצמית. כמה נכון וכמה חבל, שאת האמת הזאת לומדים מאוחר. מזדהה מאוד עם מה שכתבת, ותמונת הכלי שצרפת -ענוגה ויפה, שיתמלא הכלי מכל טוב אמן!
חנהלה תודה
כילינו ימינו בשנאה לעצמי שבתוך הקנקן ומחוצה לו. יפה תארת. הסיפור שלך על האישה כחולת העיניים….אני חושבת שהישרה עלי כאן. תודה!
תמי
להבין את הנפח האמיתי שלנו בזמן אמת. זה התפקיד של ההורים לשקף.
סקי תה ירוק תה יסמין מה שהולך…
משום מה גם לי כבת לתפוצה הזו שאת מדברת בה… ואולי גם לתקופה ההיא נראה לי שלהורים שלנו קשה לפרגן על כול דבר..
אחרי שנים הבנתי שהם אנשים כאנשים אחרים וכנראה הטוב ביותר שהם הצליחו איך שהוא להעניק לנו היתה נקודת התחלה ליותר מזה לא היו להם כלים.
פרט לכך אני חוששת שאני מבינה מה שכתבת .. אות לאות..למרות שבשבילי לפחות ההבנה שלא לבקש הכרה/סיוע משם הגיעה בגיל צעיר יחסית ופתח לי אפשרות להבין שאם אין אני לי מי לי ואם לא עכשיו אמתי..
ואולי תחושת הכיעור הפנימית הזו, היא זו המחדדת את הצמא ליופי.(ביחוד זה המתבטא בכלי שלך..
לחפש יופי. אכן דוט מפירות הצמאון.
מירי יקרה,
יש לי המון מה להגיב על הפוסט הזה, יותר ממה שראוי לתגובה קצרה. הוא נוגע בכל כך הרבה זיכרונות מרים, שאינני בטוחה אפילו שאני רוצה לפתוח אותם.
אבל אני כן רוצה לומר שכשקראתי אותו חשבתי כל הזמן כמה את יפה בעיניי, ואני מכירה אותך רק תקופה קצרה, רק בשיער שיבה ובגדים פשוטים, ואת מאד יפה בעיניי, וגם כל מה שסביבך יפה להפליא, את יפה ומוקפת יופי, ואי אפשר לפגוש אותך בלי לחשוב על יופי. את זה אני מרגישה צורך לומר.
כנ"ל
מירי אני כה מזדהה , לדעתי יופי נשי הוא מוקד למניפולציות נוראיות מן הסביבה( הרבה פעמים) שנותנת לך את התחושה שאת מה שאת בגלל יופייך או החוסר ביפייך.
ועל כן נאמר: שקר החן והבל היופי. כי באמת היופי מעלים את האמת .
כתבתי על זה ררבות אז אדביק לך כמה קישורים.
אני מתעסקת המון במחשבות על מה שעברתי עם זה ועל מה שזה בעצם מעלים.
יש לי קרובת משפחה שמפמפמת בת יפה שלה בעודף חשיבות לנושא הזה ועוד חברה שתמיד אמרה לביתה, את יפה, את יפה וכאם לבנות יפות מאד התפלצתי כאילו מה עם השאר, תפסיקי להפוך אותה לפלאקט.
כלומר אפשר לעבור תיקון לא פשוט בצורה הנגדית.
ופעם היה לי ידיד במאי שאמר לי שאכשאישה יפה מידי זה גם סוג של בעיה כשמאבדים את זה, אז עלי להודות לה' על כך שנטע במראי גם מגרעות.
בקיצור יש לי המון מילים ואדביק גם קישורים.
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3240&blogID=16
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=6966&blogID=161
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2912&blogID=161
אביטל
אני מבינה ובכל זאת דובקת בגירסתי.
יופים של הצעירים והצעירות הוא משל לאהבת הוריהם,נקייה וישירה. כך אני חוויתי את זה פה בחברה שלנו, בישראל, בימים של קשיים חברתיים כלכליים ואישיים,ימים של מהגרים ועוד.
לפמפם-יש לו צליל וקונוטציה שליליים.
להעריץ להעריך ולאהוב. יותר טוב.
אולי היא באמת מעריצה ואני הטועה.
אני לא יודעת קשה לי עם זה מזויות אחרות.
נשים יפות יכולות ממש לסבול.
למשל ביתי השנייה שבנות כיתתה כינו אותה' מכוערת' מתוך קנאה ונאלצנו להעביר אותה בית- ספר.
אני מתעסקת רבות במה שמתחת לחיצוני.
אבל זה הביא גם להזנחת החיצוני.
מסקנתי היא שיופי הוא לא לחלוטין מתנה.
כמו שכסף הוא גם סוג של שליחות לעולם.זה לא עבורנו נט.
כלומר אנחנו שליחים של כל מתנה.
שלא נהיה רק יפים או יפות ונסתפק בכך.
ועוד. דברתי המון.
נראה לי שחיי המשתנים גורמים לי לברבר.
אביטל דחילק לא מדובר ביפות כמוך וכמו ביתך מדובר בכאלה שצריך קצת להתאמץ כדי לראות את יופיים ויש להם יופי פנימי ואור והם לא יודעים מזה ומשווים את עצמם ליפים המולדים וההרמוניים. אל תרגישי רע , פשוט קצת עירבבת. כן יש מקום להערתך על הצורך בתוכן פנימי , אבל לא ניראה לי שמי מפה חסר אותו.
מדובר בעיקר באלה שהאור הפנימי עושה את המנגינה יותר יפה.קצת אמפטיה…:)
בטוח שיש לי:) אבל זה אתר של יפיפיות, אני רואה תמונות ונדהמת, דווקא מכסה הכל עם הכובע וזהו.
די נוח למען האמת.
הי רותה תודה!
פוווווווו ענת אני צריכה מניפה.
תודה!
מרתק מירי
כמה עוצמה לתמונה הקטנה גדולה הזו!
התמונה הזו המייצגת שאביך בחר
המרחק שנפער ביניכם אחרי שהתחתנת
הדימוי העצמי, הקולות מבית ומפנים,
ההווכחות בדיעבד, ועוד ועוד
חשבת לשלב צילומים עם עבודות
החומר שלך? יכול להיות מרתק.
תודה סמדר על תגובתך המתייחסת.
הפער שנפער מאבי ואימי היה שם הרבה קודם, כשהתחלתי להתבגר. הם דאגו להנמיך ולבקר אותי היטב, לגובה רגשי הנחיתות שלהם עצמם.
מירי, מה זו ההתעללות הזו? לעורר סקרנות לגבי צילום, ולמנוע אותו מאיתנו?
הנעורים יפים, אבל נטולי פרספקטיבה, אז איך נבין זמן אמת שאנו יפים? הכל מתבהר בדיעבד.
לא יודע לגבי אז, אבל כבר יצא לי לראות את היופי קורן ממך בגיל 62. ואת הפספורט את יכולה לשלוח לי בפרטי…
🙂
שחר מריו מרדכי
מי שמדבר על יופי . אתה המצאת אותו.
תודה …..
וכל כך היטב סיפרת שוררת על סבתא שלך , לא יכולת להביא תמונה?
כן, זה הפספוס הגדול. אנחנו לא מבינים כמה יפים היינו, רק מאוחר מדי.
הסיפור המשפחתי על ההורים מעניין מאוד. אולי תרחיבי עליו בהזדמנות.
אמרה האישה היפה בתמונה…
יעלה הסיפורים בדרך.
מירי כמה את צודקת וכמה היטבת לבטא את זה, וההשארה לדמיון הקורא היא שנותנת את הגוף לאומנות גם בענין התמונה שתעלה בראשנו והכלים שלך ומה שימלא אותם, את הכלי הזה צריך למלא במשהו עדין כמו אויר זך או חיוך
חני
אני בוחרת בחיוך מרפא ואוהד למושאי הדיכוי ההורי שמנעו אותו מהם. רק ביקורת התקבלה באהדה. מקווה שהימים ההם חלפו!בונה על הדורות הבאים.
מירי יקרה
יפה המשל וחכם הנמשל
ואל נסתכל בקנקן אלא נקח ונהנה ממנו
🙂
בזמן אמת ונאמר אמן-ריקי
יפה מירי, את יפה מבפנים ומבחוץ ומכל כיוון.אני מסכימה עם התובנות ששחררת כאן.
שלום מירי!
המלצת לצעירים להתבונן במראה בעיניים אוהבות יותר. אפשר אולי גם להרחיב את זה להמלצה שלפיה אם מישהו מחמיא לך, מצא אהבה בלבך להקשיב לו ולהאמין לו שאתה יפה. לקבל אהבה גם צריך ללמוד.
לאחר שילדתי את בתי השניה, התגלגלה לידי כתבה של דנה ספקטור, בה היא מספרת בשנינות העוקצנית הרגילה על כל ההערות שאותן היא קיבלה מאנשים זרים בסוף ההריון שלה. מבחינתה, כולם חדרו לפרטיותה ולאיש לא היה שום דבר בעל ערך לומר לה. רציתי לכתוב לה עד כמה היא טועה ואיך, עם כל השכל שלה, או אולי בגללו, היא לא ראתה את האהבה הגדולה ותחושת שותפות הגורל ששאר העולם מנסה לחלוק עמה.
נו, ובגלל שאביך היה יקה הוא יכול היה לומר לך שאת יפה רק מכלי שני. ואם היה אומר לך את זה בפשטות, היית מאמינה לו?
עלעלית זא יעל. אמון ותקשורת לא בונים ביום אחד. הכל עניין של בנייה איטית.
אני כל כך מזדהה. שאלה אם זה אפשרי עד שכבר מאוחר מדי :). תודה על דברייך בכל זאת. O
אומי לדעתי אין מאוחר מידי לא לגבינו ולא לגבי ילדינו ואהובינו.