"קהילת האבודים"

חברים וקוראים יקרים,
אני שמחה להודיע שראה אור ספרה החשוב של אולה גרויסמן, "קהילת האבודים", שהתמזל מזלי לפגוש, והיה לי הכבוד הגדול לערוך. (ידיעות ספרים)

המלצתי אינה רק המלצת עורכת – אלא קודם כל המלצת קוראת. ערכתי את הספר כי רציתי לקרוא אותו, ורציתי שייצא לאור, ואני גאה בו לאין שיעור.

הנה טעימה, מתוך הפרולוג:

Normal
0

false
false
false

EN-US
X-NONE
HE

*

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"Table Normal";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-priority:99;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin-top:0cm;
mso-para-margin-right:0cm;
mso-para-margin-bottom:10.0pt;
mso-para-margin-left:0cm;
line-height:115%;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:11.0pt;
font-family:"Calibri","sans-serif";
mso-ascii-font-family:Calibri;
mso-ascii-theme-font:minor-latin;
mso-hansi-font-family:Calibri;
mso-hansi-theme-font:minor-latin;}

Normal
0

false
false
false

EN-US
X-NONE
HE

"תהליך המוות הוא תהליך ייחודי שאיש בעולם עוד לא עבר," אמר אלי בגאווה, "כי אני המצאתי אותו. יחד עם תהליך הלידה."

ענת הביטה במיכאל שעיניו בהו באלי בחרדה, באנה שהביטה בה, ובדימה שפניו האדימו בהתרגשות. הבעתו של ויקטור לא השתנתה.

"אני לא אהיה חלק מהתהלוכה ואל תנסו לקרב אותי," הוסיף אלי.

"איפה תהיה?" שאלה.

"את כבר תראי. אני אמצא את המקום המתאים."

"אבל למה? למה שלא תהיה קרוב?" שאלה, והוא הביט בה אז, חש את החרדה בקולה.

"ממה את פוחדת?" שאל. "למה את צריכה אותי קרוב אלייך?"

"זה לא בשבילי, זה בשביל האחרים. אני חוששת ממה שיקרה אם מישהו יישבר."

"לא," אמר. "את פוחדת על עצמך."

 

…

"מה את מרגישה?" שאל אלי.

"כעס," הודתה.

"על מי את כועסת?"

"על אמא שלי."

"מה מכעיס אותך?"

"שהיא פה."

"ומדוע היא פה?"

"כי היא מתה."

"אז מה אם היא מתה? מדוע היא פה?"

"כי היא לא מרפה ממני."

"ואיך זה גורם לך להרגיש?"

"לכודה. היא לא נותנת לי לעזוב."

"אז תגידי לה."

"מה אני יכולה להגיד לה?"

"תגידי לה מה שרצית להגיד כבר מזמן."

"אני לא יודעת מה להגיד," נשבר קולה. היא רצתה לבכות, אך הדמעות רק חנקו את גרונה.

"את יודעת," אמר אלי, וקולו היה לפתע קרוב מאוד. היא ידעה שהוא נמצא קרוב אליה ורצתה להסתובב ולאחוז בידו.

"אל תסתובבי," אמר. "אני פה. תגידי לה."

…

"תעזבי אותי," אמרה בשקט.

"למה שאני אעזוב אותך?" שמעה את אלי לוחש ממש אל תוך אוזנה.

"כי אני רוצה להיות לבד."

"ולמה לך להיות לבד?"

"כי אני רוצה להיות עצמי."

 

"אז מה יהיה כתוב על הקבר שלך?" שאל אלי.

"שהייתי עצמי," ענתה.

"ואיך זה יהיה כתוב בדיוק?" שאל.

"כאן קבורה ענת לוינסון שהיתה היא עצמה," אמרה ענת.

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"Table Normal";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-priority:99;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin-top:0cm;
mso-para-margin-right:0cm;
mso-para-margin-bottom:10.0pt;
mso-para-margin-left:0cm;
line-height:115%;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:11.0pt;
font-family:"Calibri","sans-serif";
mso-ascii-font-family:Calibri;
mso-ascii-theme-font:minor-latin;
mso-hansi-font-family:Calibri;
mso-hansi-theme-font:minor-latin;}

*

איך להתחיל? קהילת האבודים הוא ספר חשוב, ומספר סיפור חשוב שטרם נשמע, סיפור שלא תמיד קל להתמודד איתו – סיפור בו הגיבורים הראשיים אינם ניצלים במובן המלודרמטי של המילה – שבו לא היינו רוצים להזדהות איתם – כי סופם נראה לנו ידוע, אלא שאין לנו ברירה – כי הם אנחנו.

זה דבר העורכת שכתבתי על "קהילת האבודים", על אף שהוא מדבר רהוטות בעד עצמו: 

על קהילת האבודים לאולה גרויסמן

קהילת האבודים הוא סיפורה של קבוצת מהגרים צעירים, עולים בעלייה הגדולה של שנות התשעים מברית המועצות, ושל מנהיג כריזמטי האוסף אותם סביבו, מהגר גם הוא. אבל למעשה קהילת האבודים הוא סיפורה של ההגירה עצמה.

הספרות היא עצמה מעשה של הגירה. הצורך להעיד ולהשמיע קול כרוך בהזרה, בהתקת הקול ובידודו מרעשי הרקע. ברומן כבחיים, ההגירה של הגוף היא המטאפורה, והגירת הנפש היא הקונקרטית, והיא גיבורת הספר.

דמותו השטנית של אלי אורקין מציעה את הפנטסיה (שאי אפשר לסרב לה) שבהגירה: את האפשרות להיראות באמת, להיות מובן – להמיר את השפה וההקשר ולמשמע את האני מחדש; אם נרצה, את הדרך המהירה לגאולה (שהיא הסיכוי הנצחי הקורץ בכל אפשרות של הגירה). הוא מציע אותה לקבוצת צעירים שההגירה הפיסית שלהם מאפשרת להם להחצין את זרותם המנטלית, לא רק בארץ המוצא (שאליה הם כמובן "עולים", על התכלית הקדושה הטוענת את עקירתם במשמעות, ולא סתם מהגרים), אלא גם במשפחתם, לימודיהם, עיסוקם ואף גופם. וההצעה (גאולה בתמורה להעתקת המיקום והפקדתה של חירות המחשבה) מוצעת להם בשפתם. לכאורה, אין מפתה מזה, אלא שהפנטסיה היא גם הסיוט, כי אורקין אינו מסוגל לשאת את האפשרות שיראו אותו עצמו: לא רק על השימוש הציני שהוא עושה בתלישותו ובדידותו של הזולת, אלא גם על בדידותו שלו, הגורמת לו שלא יוכל לסרב לאהבה ולכוח שבהזדקקותו של הזולת. הוא נאלץ לצמצם את גבולות העולם הפנטסטי שהוא מציע עד שזה מתגלה כגיהנום (וככזה, מאורגן ומתוכנן מתחילתו ועד סופו).

ענת, שעלתה לארץ בשנות השבעים, היא לכאורה מהגרת ש"הצליחה". ככזו, היא נבחרת על ידי אורקין לתפקיד ביאטריצ'ה. הוא מנצל את תמימותה ואת בדידותה וכורך אותה בתכניותיו כמעט לבלתי התר – עד שהיא עצמה אינה מצליחה לראות את הגבול ביניהן. בעוד שחברי הקבוצה השאירו את משפחתם ושפת אמם מאחור – ענת יתומה מאמה, ולכן המהגרת האולטימטיבית בחיי הנפש, והבחירה האולטימטיבית של אלי אורקין לתפקיד התיווך בין חזונו לבין הנשמות האבודות שהוא מחפש. מיכאל התם וטוב הלב, הלהוט לרצות, נשבה בקסמה של ענת, ודרכו סלולה להסתבך ברשתו של אורקין, אלא שהוא טוב לב מכדי להסתבך בה עד הסוף, וסופו שהוא זה שמממש ואף מגלם את אפשרות המילוט.

מעגלי הזרות בספר הם מבוך מראות: לא רק ישראל של שנות התשעים נראית בהם, דרך עיניהם של מי שחלמו אותה, לא רק "מפעל" העלייה או העולים, ולא רק הדינמיקה הסבוכה, ההיררכיות הכפולות שביסודה של קבוצה, חברה או כת, אלא גם כל-אדם באשר הוא, בעולם ובחברה המציעים ומחייבים את מימוש החירות האינדיווידואלית, שעה שהם משעבדים אותה באמצעות הבטחות חסרות שחר.

אולה גרויסמן היא ציירת מופלאה. כל אחד מהדיוקנאות שהיא משרטטת הוא ממשי, מורכב ושובה לב, והקומפוזיציה מיטיבה להאיר הן את "התמונה הגדולה", הן את היחידים שהם אבני הבניין שלה וגיבוריה. לכן גם ה"רקע" והעלילה אינם אלא דיוקנאות וירטואוזיים בעצמם – זה של החברה והמקום וזה של הנפש.

Normal
0

false
false
false

EN-US
X-NONE
HE

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"Table Normal";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-priority:99;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin-top:0cm;
mso-para-margin-right:0cm;
mso-para-margin-bottom:8.0pt;
mso-para-margin-left:0cm;
line-height:107%;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:11.0pt;
font-family:"Calibri","sans-serif";
mso-ascii-font-family:Calibri;
mso-ascii-theme-font:minor-latin;
mso-hansi-font-family:Calibri;
mso-hansi-theme-font:minor-latin;}