תשמעו סיפור על דובר ומיקרופון

תשמעו סיפור על דובר ומיקרופון

חמישה דוברים בממוצע בכל אירוע; וחמשתם (בממוצע…) מכווננים את המיקרופון – זה מרים; זה מוריד; זה מוציאו מנדנו; וזה מקיש ושואל אם שומעים וזה שואל אם אי אפשר לדבר בלי המיקרופון ובתוך כך נוטלו.

יש כאלה שהמיקרופון מייד הופך להיות כאיבר מאיבריהם, ויש כאלה שכגוף זר הוא להם והם מנסים לדחותו כל אימת שהם מדברים.
יש כאלה שהמיקרופון מיטיב עם קולם, ויש כאלה – אללה יסטור.

השתתפתי לאחרונה באירוע וכך התרחשו הדברים:
הדובר הראשון אחז במיקרופון כדרך בה הוא היה אוחז באבן טובה; השני דמה בעיני כמי שגילה זה עתה את סודות האהבה והוא כאוחז בחרדת קודש את גוף נערתו; השלישי – הייתי משוכנע כי עוד רגע יעשן את המיקרופון; הרביעי שומר על המיקרופון מכל משמר (הוא אוחז בו בשתי ידיו וקרוב לליבו והוא ממקד מבטו רק במיקרופון שבידיו ואינו רואה אלא אותו).

אבל אני רוצה להתרכז בדובר החמישי. הוא עולה בביטחון ובקפיצה קלה את המדרגות. הוא ניגש למיקרופון, מסתבך שעה וכשדומה שהוא שבע רצון מהיחס בין פיו למיקרופון הוא פותח ואומר, "ערב טוב", אלא שלא שומעים כלום כי המרחק הוא כמטר (וזה אחרי שהוא סידר הכול…). מייד ועוד בטרם הוא מצליח להמשיך נשמעים קולות מהקהל "לא שומעים"; "תדבר למיקרופון"; "תתקרב למיקרופון".

הדובר מופתע מכך שקולו לא נשמע (אולי הוא מופתע מעצמו על שלא צלחה בידו המלאכה?), ואז הוא שולף את המיקרופון ומקרבו לפיו ושואל, "עכשיו שומעים?" הקהל מהנהן בשביעות רצון, ואז הדובר החמישי ממשיך ושואל, "לא שמעו מה שאמרתי? אז לחזור על מה שאמרתי?"

לאחר שנייה של התעשתות מן השאלה (המפתיעה…) ולאחר שאני מביט ימינה ושמאלה ורואה קהל אחוז בשרעפים (מי יודע על מה כל אחד חושב…) אני מהנהן לו בראשי ואומר לו, "כדאי, כדאי שתחזור כי לא שמעו." ואז הוא מושך שרווליו כמתכונן לאגור כוחותיו כדי לחזור על מה שכבר אמר ואומר בחשיבות רבה, "אני חוזר על דבריי שלא נשמעו, ערב טוב… טוב מכאן אני ממשיך במה שעוד לא אמרתי".
אני מביט (בזהירות…) ימינה ושמאלה; הקהל נראה בשלו ושוב אני מוצא כי אני שואל את עצמי נסתרות, מי יודע על מה כל אחד חושב…

ולפני שאאחל לכולנו ערב טוב אני חייב לציין כי רק מטעמי נוחות דיברתי על דוברים ממין זכר; כל הנאמר כאן על דוברים ממין זכר מתייחס גם לדוברות (בהתאמות הנדרשות…).

ערב טוב — צדוק