אני מתגעגע לכלבתי; היא לא חרצה לשונה

אני מתגעגע לכלבתי.
היה לה משהו טוב להגיד לי בימים אלה.

אם הייתי מטייל איתה בימים האחרונים, היא הייתה נושאת עיניה אליי ואומרת לי בשקט (תמיד דיברה איתי בשקט), תראה את האנשים חדורי השנאה, אם הם היו אוהבים בעלי חיים היו מגלים שיש בליבם אהבה, ואז זו הייתה דוחקת את השנאה. כמה נואלת היא השנאה.

כן, כלבתי מכירה את המילה "נואל"; היא יודעת את השפה על בורייה. אם הייתי עושה טעות בעברית היא הייתה מביטה בי בתמיהה, ואם הטעות הייתה גסה מדי לטעמה היא הייתה בלא היסוס גוערת בי בנביחות.

כלבתי גם יודעת דקדוק מצויין; היא בטח מכירה את ויטגנשטיין ומסכימה עימו שמבנה השפה הוא כמבנה המציאות. מי שיודע את השפה יודע את המציאות כי שפה אחת משותפת לשתיהן. וטוב, הייתה ממשיכה כלבתי ואומרת לי, טוב שכולם ידעו כי דבר אחד משותף לשפה ולמציאות – כך יגלו כי אהבה בליבם וזו תדחק את השנאה.

כלבתי הייתה אוהבת מוזיקה מזרחית ומוזיקה מערבית; כשהייתי מפסיק לשמוע את זו או את זו היא הייתה מרימה מבטה אליי בשאלה. פעם, כשהרגישה שאני עומד להפסיק את המוזיקה, היא התחככה ברגלי כדי להניאיני מכך. היא גם הייתה יודעת לנזוף בי כששיחותיי בנייד בטיילנו התארכו והתארכו לבלי די.

כשהייתה רוצה לומר לי משהו מהותי, למשל על הרצון הטוב שדי בו כדי ללמדנו שאין חשיבות לכמות הרוע בעולם, היא הייתה נמתחת בתנוחת הכלב, ורק אז ההינה לדבר איתי, בהיותה חיונית בכול איבריה וגידיה; רוצה שדבריה יהיו ברורים וצלולים ונאמרים לא מתוך חולשה אלא מתוך עוצמה.

אני מתגעגע לכלבתי כי מפעם לפעם בטיילנו היא הייתה עוצרת, נמתחת בתנוחת הכלב, מביטה בכוכבי השמים ומוצאת לנכון להשתחוות לכבוד הבריאה. והיא הייתה מצפה – לא מתוך שהיה רע לה חלילה אלא מתוך שהיה טוב לה.

כך היא כלבתי.

כלבתי הייתה אוהבת את כולם, בין יהודים בין שאינם יהודים – אני אוהבת את עצמי אוהבת, הייתה אומרת לי, אז למה לי לתת למישהו לגרום לי לשנוא אותו.

וכאשר הייתה עומדת על כך שיש כאלה שאי אפשר לשנות את דעתם ושאי אפשר להוציא את השנאה מקרבם, היא לא הייתה מתלהמת ורוגזת; היא לא הייתה חושפת שיניה; היא לא הייתה מסתמררת; היא הייתה אז שותקת ונושאת את עיניה אליי, ועיניה היו אלה שמדברות. אל תחשוב, הייתה אומרת לי אז, אל תחשוב שאינני יודעת כי דל כוחי במיגור הרוע. אני יודעת זאת ועל כן לפעמים אני מתכנסת לי ויושבת בפינה בשקט. לפעמים היא הייתה באה אליי ומניחה ראשה על ברכיי. בשקט, הכול בשקט.

אני מתגעגע לכלבתי; היא לא חרצה לשונה, גם לא בימים כאלה בהם נשלפים סכינים.