אחוז בקולמוס כותב
אימי, מנוחתה עדן, סיפרה לנו שנולדה בירושלים בפורים. אסתר שמה. היא הייתה מלכה. אינני יכול לשכוח כיצד הייתה מנהגת את עולמה.
כשנהייתי צמחוני היא אמרה לי, אל תדאג בני, אני אעשה לך קובה צמחוני. וכך היה. שנים היא הייתה מכינה בימי שישי קובה לכולם, ובסיר נפרד – קובה צמחוני עבורי. הייתי מביט בה ורואה איך מכינה היא את העיסה, את המילוי ובצד הייתה מניחה כוס מים וטובלת כל פעם ידה בה. ובאורח נס משתי ידיה הפעלתניות היו יוצאים כדורים כדורים של קובה.
בזמן שהייתה יושבת ומכינה את הקובה, היה אבי, מנוחתו עדן, יושב על הרצפה וכותב ספרי תורה, מזוזות ומגילות אסתר. עשרות עשרות. לימים, אמי פקדה עליו לכתוב מגילת אסתר לכל אחד מילדיו, וכך עשה. כמצוותה, כי ידוע ידע כי היא מלכה שיודעת להנהיג את עולמם.
אני זוכר שכאשר הייתי רואה כך את שניהם – היא מכינה את הקובה והוא ישוב על הרצפה וכותב – והם מצויים בתוך עולמם, הייתי חש כיצד העולם כולו נהפך להיות עולמם. ועתה, שניהם הלכו לעולמם.
עם השנים החלטתי ללמוד לעשות קובה צמחוני (רק צמחוני!). מובן שמעולם לא הגעתי לטעם של הקובה של אמי – שטעמו היה מרווה את הנפש (ביני לבין עצמי לא יכולתי לחשוב שמעשי ידיה נועדו לצורכי הגוף). ובכל זאת, טעמו של הקובה שלי היה משתפר מפעם לפעם. כשהייתי מכין את הקובה לא היה לי צורך בכוס המים לטבילת ידי לפני כל קובה, והייתי תוהה מדוע אימי הייתה נזקקת לטבילה זו.
היום, פורים תשע"ה, בעשותי את הקובה הצמחוני, נזכרתי באימי, שהלכה לעולמה לפני כחודשיים וחצי, וזכרתי כיצד אהבה את שמה אסתר, שניתן לה כי נולדה בפורים. מטעמים לא ברורים מילאתי כוס מים והחלטתי לטבול ידי לפני כל קובה, כמעשה אימי.
אני עוצר כאן; אני מניח כי אתם מבינים מה היה טעמו של הקובה.
צדוק
