מילה ארוכה כותבת
ליעקב ביטון
הילדות המאמינות
שיכור צלילות
על חוף החולי
חפון בקונכיות של כלום,
אתה בוהה אל תוך ראשך,
ומתהפנט מן המאום
עגון אל המקום בו לא זבים הרגשות
נעול כפיך הכמוסות בסנדלי ההתעקשות
אתה קוטם בדלי רצון
על סף ההתלקחות
וכל גלי הארגמן המפכים חיים תחת העור
נעצרים במרבצם
בעוד אתה מביט מוקסם,
בציפיה ריקה מאישונים,
לעצירת החומרים,
לפירוק האחדויות.
מה טוב ומה נעים שבת אח בגפו?
מה טוב ומה נעים אח גונז את גופו?
קהוי בשר, אילם ידיים,
מתנזר מן המחול,
נבחל מהתייחמות החתולים
מהתרחבות האמהות
מרכין את פיו לאט
לבלוע בשקיקה את מזון ההתאפקות
ובחובו נחבטת שוב ושוב,
משאלת ביטול המשאלות
והחלום להיות חסר חלום
משתולל בחלומו.
מה חיצוני לאנושי?
וכמה תרחיק עוד
במופע הראווה של היעדר העצמי?
ראה ראה
במקום למדוט
באמצע החלון
רוקדות הילדות המאמינות
תחת גג שספג עבורן את הגשם
את שירת הגוף
היא שירת המחשבות.
קראתי פעם ראשונה והוצפתי בדימויים,
קראתי פעם שנייה ונשאבתי לתמונות המלאות, השואבות, המרגשות.
את מרגשת יקירתי