אנה גומרת ברבע שעה

המבואה הייתה קפואה, למרות שכבר בשלב חתימת החוזה ביקשו מבעל האולם, גבר בגיל העמידה בעל חריצי חן עמוקים משני צידי הפה וסיגר מגודל אחד בתווך, לדאוג לחמם את החלל הגבוה כראוי. "אני צריך חום." הסבירה, "אני סובל בקור." בעל האולם, – אנה לא הצליחה לקלוט את שמו ובוודאי שלא את שם משפחתו, כי היה עתיר עיצורים גרוניים – הישיר מבט אל מפתח חולצתה וצחק, "את סובלת כשקר לך? זה התפקיד של חבר שלך. הוא צריך לחמם אותך!" אנה לא ממש הבינה את הנאמר. עיניו פטפטו בשדיה, והביכו אותה. אמו של שי, שהפכה, בשלושת השבועות מאז הגיעו לישראל, לצלע השלישית, שלא לומר הקודקוד בכל הקשור לסידורי החתונה, לא אהבה את ההערה. גביניה הדקיקים התייצבו במהירות להגנת כלתה לעתיד, והיא משכה את דפי החוזה תחת ידיו בזריזות, "מה זה השטויות האלה?" גערה בו ונטלה את העט לידיה, "בעל האולם מתחייב להפעיל מזגנים או תנורים," כתבה והקריאה בקול החלטי וחד, "כך שהטמפרטורה באולם תהיה עשרים ושלוש מעלות." אחר הטילה את הדפים על לוח האירועים שתחת ידיו, ודפקה עליהם בכף ידה, "תחתום. תחתום. תפסיק לעשות מכל דבר בדיחה."

בעל האולם גיחך, והסיגר בפיו פרפר לרגע. "עשרים ושלוש מעלות בדיוק?" פלט, אך למראה החמות לעתיד, ששוב זקפה את גביניה הדקיקים במורת רוח, נתרצה וקשקש חתימתו בתחתית הדף. "מה, עשרים וארבע לא טוב?" המשיך להתבדח בכל זאת, "ואם יהיה עשרים ושתיים, תיקחי אותי לבית משפט?"

"די, נו. תפסיק לעשות מכל דבר בדיחה אני אומרת לך. מאז שהיא הגיעה לארץ היא לא מורידה את הסוודר הזה…" הצביעה על אנה ופנתה אל בנה כשהיא שבה ואוחזת בתפריטים, "שייקה, יאללה מתוק שלי. אז מה קבענו? הולכים על מושט בשום שמיר, או על פרגיות במרינדה?"

אנה לא הבינה למה כבר הולכים, אבל הזדרזה לקום.

"מושט, אני חושב." 

"כן. כן. בחירה טובה." בעל האולם שוב לכסן אל אנה מבט מעושן, "נראה לי שפרגיות יש לכם עד מעל לראש." אצבעותיו פגעו במצחו בתנועת הצדעה שגרמה לנוכחים לפרוץ בצחוק ולאנה לשוב ולהתיישב במקומה.  

כעת פסעה אנה אל תוך האולם. בשבועות האחרונים איבדה שניים או שלושה קילוגרמים לטובת הכיור. דומה כי אפילו צעדיה נעשו רזים. שמלת הכלולות זלגה על גופה. שולי הבד טיאטאו את השטיחים במבואה, כמו גם את המדרכה בכניסה לאולם, כמו את רצפת המספרה אותה עזבו שלושתם לפני כמחצית השעה. פירורי שיער גזוז דבקו לאמרה, ואנה ניסתה לסלקם עד שהתייאשה. חבל שקנתה נעליים שטוחות עקב. "שלא יצחקו שהכלה יותר גבוהה מהחתן." לחשה לה חמותה לעתיד בחנות, והיא השתכנעה. 
רק שלא תסתבך לה השמלה ברגלים. 
עודה נזהרת שלא למעוד, שטף את גופה גל קור נוסף. 

שתי ילדות מרוגשות, בסרטי פרפר לבנים שדילגו מעל עורפן בעליצות, רצו לקראתה והשליכו לעברה עלי וורדים. העלים המשיכו לרחף סביבה, כנגד כל חוקי הכבידה. אנה חשבה שהיא חולמת. שתי נשים, היא הניחה שאלו האמהות של הילדות, עמדו לצידן, מחאו כפיים, וצעקו לעברה כמה משפטים בעברית. כשהבחינו במבטה המשתומם, ניסו כוחן באנגלית, אלא שהאנגלית בפיהן דמתה לעברית שבפיה. 
ועדיין חגו סביבה עלי הוורדים. ועוד הלכו וצברו תאוצה והלכו והסתחררו כאילו כיוונו לעברה צינור רוח.

אחרי דקות ארוכות שנדמו לאנה כנצח, האטו העלים את מעופם, ובשבריר שנייה, אנה לא הספיקה למצמץ, צנחו כמושים ארצה. והתפוררו.   

שי נבלע בתוך מאות החברים והקרובים שהקיפו אותו. היא לא הכירה איש מהם. גם לא את אלה ששבו ונישקו אותה על לחייה או אימצו אותה אל ליבם או לחצו את ידיה בכוח רב כל כך עד שאצבעות כף ידה הימנית איימו להיסדק. האדם היחידי שזיהתה, היה בעל האולם. הוא עמד לא רחוק ממנה, בכניסה למטבח – ריח חזק של דגים מטוגנים עמד באוויר – וחילק פקודות לכמה מלצרים. אנה שוב לא הבינה את ההוראות, אבל טון דיבורו הזכיר לה סרטי קונג פו ישנים שאחיה ראה בילדותם. 
בעל האולם התקרב אליה עד שחשה בחום שהפיץ הסיגר, "בואנה." אולי השאיר לה כוויה על הלחי? "את הכלה הכי כוסית שראיתי. ותאמיני לי שראיתי הרבה כלות בחיים שלי." מבטו התיישב על מחוך השמלה. "תודה." ענתה, "גם אצלך."

עוד לפני שהבינה לאן היא בדיוק אמורה ללכת ומה היא אמורה בדיוק לעשות, מצאה עצמה פוסעת אחר חמותה לעתיד. "שבי. שבי. אני הולכת להביא לך את ההינומה." הורתה לה החמות כשהגיעו שתיהן אל כורסא מרופדת תחרים. את שתי המילים הראשונות אנה הבינה. את המילה האחרונה טעתה לפרש כסוג של מאכל. "לא תודה. יש לי בחילה." הפטירה ומיד התחרטה. חמותה לעתיד הביטה בה בעיניים צפופות מכעס וגביניה הדקיקים, שלכבוד האירוע צובעו בצהוב בהיר כל כך עד שקשה היה להבחין בהם, צנחו עד לריסיה, "אל תגידי את זה בקול! אנשים יתחילו לדבר."

ועדיין היה לה קר. במשיכה קלה הסירה את אחד הכיסויים של הכורסא והתעטפה בה. נער מלצר שחלף לידה, בידיו מגש כסף עמוס תקרובת, חייך אליה "את בסדר? צריכה משהו?" 
היא נדה בראשה לשלילה.
"אז אחלה. שיהיה לכם מזל טוב." 

הקור המשיך להציק לה גם בדרכה לשירותים. כשנכנסה, פגשה בשתי נערות בסינורים כחולים. כנראה מלצריות. הן רכנו אל הראי הקבוע בקיר והתאפרו. היה משהו מוזר בשילובי הצבעים שבחרו. שפתיהן נמשכו בכחול עז. עפעפיהן פודרו בכתום זהב ולחייהן, אנה לא הייתה בטוחה שהיא רואה נכון, נשאו גוון ירקרק. כמעט חייזרי. כשראו אותה מיהרו לזוז הצידה. "זה בסדר." מלמלה אליהן, "אני צריך כיור."

"אה." נאנחה אחת מהן, ונותרה על מקומה, מעיינת בה בפליאה. "אבל יש שירותים של החתן והכלה… ליד המשרד." חברתה מרפקה אותה "טוב, שירי. בואי. אנחנו צריכות לעוף. לפני שרחמים יתחיל לצרוח." אבל שתיהן נותרו במקום בלי לעשות סימני תזוזה. אנה כבר נואשה מלהבין את הנאמר, ופתחה את הברז. ידיה קיערו את המים והיא שטפה את פניה. ומיהרה לסגור את הברז. 
מי קרח.
ידה השמאלית גרפה את ידית מתקן הנייר. זה השמיע רחש קל, אבל סרב לשחרר נייר. היא סובבה ראשה אל הנערות. אלו עמדו מולה באותה תנוחה בדיוק, פניהן נקיות מאיפור.  כבמטה קסם. 
היא הוזה. אין ספק בזה. הקור העביר אותה על דעתה.

בתקווה לייבש את פניה בחתיכת נייר טואלט, פנתה אל אחד מחדרי השירותים. הגליל, שמן וכבד, עמד במקום, ואנה הצליחה לגרד בקושי כמה פירורים. ידיה נותרו רטובות. כמו גם פניה, שטפטפו מים ואיפור. "בואי אלי לחדר." בעל האולם הציץ מעבר למפתן הדלת, "יש לי מגבת לתת לך." אנה התקרבה לכיוונו. הסיגר בפיו הלך והתקצר במהירות. התכלה בהינד עפעף כאילו היה חלול. עוד רגע ישרוף את פניו. היא משכה את הסיגר מפיו, והשליכה את הבדל על הרצפה. זה הבהב כמה רגעים, וכבה. 

היא פסעה בעקבותיו, אם כי לא הייתה בטוחה שהוא מוביל אותה למשרד. כשנכנסו לחדר שזיהתה משלבי חתימת החוזה, נרגעה. ובכל זאת החדר נראה מעט שונה, אולי כי  היה מסודר כמוכן לשטיפה. השולחן היה דחוק לקיר והכיסאות מונחים זה על גבי זה בערימה מטה ליפול.

בעל האולם החל מפשפש בארון, זורק ממנו כל מיני בגדים ומפיות ותמונות ממוסגרות של כלות ביום חופתן. כלה אחת חייכה אליה, יפה ומאושרת. אנה אספה אליה את זרועותיה בניסיון לחמם את עצמה. מוזיקה צוהלת הרקידה את הקירות והופסקה כשהתקליטן הכריז: "הכלה מתבקשת לסור אל החופה" בעברית ובאנגלית משובשת לסירוגין. "תודה מאד הרבה" אמרה כשהושיט לעברה את המגבת, אלא שזה החל מנגב את פניה בעצמו. במתינות. כאילו היה זה מעשה של יום ביומו. ושוב, כמו בהילוך מהיר, אנה לא הספיקה להחליף מחשבה אחת באחרת, הן כולן התנגשו זו בזו כמו במרוץ מכוניות תזזיתי, מצאה עצמה שרועה על הרצפה כשאיברו בפיה. בהתחלה גנח. אחר כך אמר משהו בשפה שלא זיהתה. את הצרחות, שהיו חנוקות ומבועתות, כבר לא ניסתה להבין. היא התעשתה לפניו, וקמה מתנדנדת. שארית הבשר האחרונה בפיה נמסה במהירות. לכמה שניות שוב התעוררה בה בחילה. אבל יותר מהכל היה לה קר.