יום הולדת

 

 

 

 

ארבעים ואחת יושב עלייך

טוב. לא רואים עלייך

ארבעים ואחת.

אולי עשרים.

עשרים וחמש

גג.

 

אפס ברצפה.

 

לא רואים עלייך.

טוב. אולי קצת

בבטן.

אולי בעיניים.

קצת בזרועות.

אולי קצת

בלב.

 

ופרק יום הולדת קצר מ"מכתוב", רומן הביכורים שלי, המתנה הכי משמחת שקיבלתי בחיים, שיצא לאור בסוף הקיץ, בהוצאת הקיבוץ המאוחד. 

"מה עם הפסיכולוגית," אריק שואל אותי מחדר הארונות הצמוד לחדר השינה שלנו. 

"מה איתה?"

"יש לנו פגישה איתה, לא?"

"כן?" אני מנמנמת את השאלה החוצה ורק אז נזכרת שאמורה להתקיים פגישת ייעוץ עם נועה, הפסיכולוגית של רותי.

"רק דיברנו על זה אתמול." הוא נוזף בי מעבר לקיר.

"כן?"

"כן נו." הוא יוצא. על פניו אני רואה שאין לו כבר סבלנות אלי. "את זוכרת באיזה שעה היא אמרה? עשר וחצי. או אחת עשרה וחצי?"

אני עדיין נעלבת מהנרגנות שלו על הבוקר. לא עונה.

"את רוצה שאני אתקשר?"

"למי?"

"לנועה, עירית! למי."

"למה אתה כועס על הבוקר?"

"לא כועס. רק לא מבין למה הראש שלך אף פעם לא במקום." שוב נכנס לחדר הארונות. "כן. אתה יכול?" אני עונה באיחור.

"יכול מה?" אריק שואל.

שיח חרשים, אני אומרת לעצמי ומנסה לגייס את הסבלנות הדרושה, "להתקשר אל נועה… אתה יכול להתקשר לנועה. עדיף שאתה תשאל… "

"כן. אני יכול."

"אין לנו איזה משהו היום?" אני נזכרת שזה יום ההולדת שלי.

"גם אם יש, זה קצת מאוחר להיזכר בזה עכשיו, לא?… ולא. אין לנו היום כלום."

אריק שכח. אני לא מזכירה לו. בעיקר כי ברור לי שבחר לשכוח. אני, בהחלטה מודעת לגמרי, לא משתפת פעולה עם ההחלטות האלה שלו. דווקא חוגגת לו, עם עוגה והכל. ודווקא קונה לו מתנה.

אם כי אני בוחרת לקנות לו מתנות מגמתיות. כאלה שיזכירו לו שאני קיימת.

ביום ההולדת האחרון קניתי לו ספר. את הביוגרפיה של בגין.

ישבנו כל המשפחה בסלון של הבית. הילדים היו כל כך מרוגשים. כל הצהריים עמלו על הכנת עוגת יום הולדת לתפארת. עם תותים. קצפת. כל מה שהוא אוהב. רותי הכריזה בעליצות, "טוב, אבא, אז קודם המתנות. אמא תיתן לך ראשונה."

מסרתי לו את הספר. הוא פתח את העטיפה בלי להניד עפעף. גם כשראה על הכריכה את בגין, עצוב, כמו שהיה בימיו האחרונים. ולא אמר כלום. רק כשפתח את הספר, ופתק ההחלפה התעופף, פלט, "טוב. הפתק הוא ליופי. לא? את בטח לא מרשה לי להחליף."

הינהנתי. חיכיתי שיקרא את הברכה. גם את זה הוא הבין. הוא הציץ בי ופתח את הכרטיס שהרבה לבבות אדומים מודפסים קישטו אותו וצעקו את מה שלא יכולתי לכתוב. הוא השהה עיניו על המילים הקצרות, השגרתיות, שכן העזתי לכתוב, והפטיר, "תודה רבה." וגם את זה נראה לי שאמר רק בגלל שרותי ואיתמר תלו בו מבטים מודאגים.  ואז רותי הכריזה, "טוב, אז עכשיו המתנות שלנו…"

תקציר הספר:

בסוף חודש פברואר 2007, בבוקר יום הולדתה השלושים ושמונה, מתעוררת עירית במיטה הזוגית, ופוגשת בגב של בעלה, אריק. כבר ארבע שנים שהוא מפנה לה אותו, מאז גילה שניהלה רומן עם אחסאן, הגנן הערבי שעבד אצלם.

הקור והריחוק, המטאפורים והפיזיים, מניעים אותה לברור ולשלות מזיכרונה את כל האירועים, ההתרחשויות והצלקות שהיא נושאת עמה מילדות: הלעג והבוז שספגה בשל צבע עורה השחור. המבוכה והבושה שליוו אותה כשנאלצה להשתמש בשפה הערבית בה נהגו לשוחח הוריה, בבית ומחוצה לו. המנהגים והאמונות של המשפחה המזרחית שלה, המצומצמת והמורחבת. המוות הפתאומי של אביה בתוכו מקופלים ההלם הצער, אך גם רגשי האשם בעקבותיו, החברות האמיצה עם רוזי וקובי, שניהם ילדים למשפחות מרוקאיות, דרך הזעם ותחושות הקיפוח שהיו נחלת שלושתם בישראל של בגין, מסוף שנות השבעים עד אמצע שנות השמונים. מאוחר יותר, באוניברסיטה בירושליים, עירית פוגשת את אריק, בן למשפחה אשכנזית מבוססת. הנישואין, כך נראה, דווקא מעצימים את התחושות שהיו מנת חלקה בילדות, ומולידים רגשי נחיתות או רצון לנקום באריק על ארוע טראומטי בראשית הזוגיות, או את המשיכה האדיפלית משהו, לאחסאן. כך או כך, במשך שנת 2000 מתפתח הרומן עם אחסאן, גם הוא נשוי. רומן שנחתם בפרוץ האינתיפאדה השנייה, באוקטובר אותה שנה.

לאריק ועירית שני ילדים. לאריק לאחסאן ולעירית, ילד אחד משותף. לא ברור מי האב, אך הילד, הסובל מאוטיזם, הוא אולי, סוג של אלגוריה מכאיבה ליחסי יהודים וערבים או מוטב, יחסי יהודים ומוסלמים בישראל של תחילת המאה העשרים ואחת.