נעמי

יַלְדָּתִי נפקחת אֶל הַבֹּקֶר בְּעֵינֶיהָ פליאת הַחֲלוֹם שֶׁעָזְבָה וְאֵיפֹה סוּסֵי הַפֶּרֶא, צניפתם רוֹקַעַת שָׁמַיִם וּמָה עַל הַפֵּיוֹת ששערן כּוֹכָבִים וְאֵיךְ זָהֲרוּ הָעֲנָנִים בָּאוֹר וּמֵעֲגָלִים שֶׁל אֲרָיוֹת מְכַרְסְמִים דֻּבְדְּבָנִים מִן הָעֵץ וּפֶטֶל וּפְרָחִים גְּבוֹהִים שֶׁצָּמְחוּ עַל הֶהָרִים שנמסו מְתוּקִים כְּמוֹ גְּלִידָה בִּשְׁנֵי טְעַמִים עַד שֶׁהַלַּיְלָה נִטְרק מִן הַמִּזְרָח וְלָמָּה בָּרַח גַּם הוּא.