שחרחורת סופרת ומשוררת
אז כמה רגעים אחרי שעלינו על סירת דייגים שעם ערב מוסבת לספינת תיירים שכזו, ספסליה המרופדים הזמינו אותי לשבת באופן מיידי, שכן אני חוטפת בחילות אם האדמה או המים רוטטים תחתיי, התפתחה שיחה חברית בין עולי הסירה. הם שאלוני, באנגלית שעוד לא התרגלתי אליה ומחצית מהמילים נפלו סתומות על רצפת הסיפון, איך זה שאני נראית מקומית בלי להבין מליאלם. אני מיד התפארתי שהוריי מכאן וסיפרתי להם שבן גוריון, המהטאמה גנדי שלנו, ציוונו על "כור ההיתוך" ודי באשמתו או באשמת המפעל הציוני הוריי לא העיזו לדבר אליי במליאלם וכך חלפו להן יותר מארבעים שנה עד ששבתי אל ארץ הקודש – הודו. הם – זוג הורים ושני בניהם ואורחיהם, משפחה אמריקאית שאירחו מתוקף קשר רומנטי (מעט מוזר, לא ממש הבנתי אותו) שנוצר בין בנם של הקרלים לביתם של האמריקאים – צחקו ושאלו לפשר כתיבתי הקדחתנית ומצלמת האייפון המקקלקת בכפייתיות. סיפרתי להם שאני סופרת, ובגלל זה אני מתעדת כל קמט גל וכל ציץ עלה וכל צליל שמש ושביב רוח ויותר מכל אשמח לשמוע סיפורים. מפה לשם, הם הזמינו אותי להצטרף אליהם לארוחת ערב בבית המרזח המקומי, שם נוהגים הגברים, בעיקר, לשתות משקה קוקוס אלכוהולי שנקרא "טודי" (את הצליל של הד' רק מקומיים מצליחים להגות, ועוד קשה מזה להניח את ההטעמה הנכונה בהגיית המילה, מה שגרם לי פעם אחר פעם לשבש לחלוטין את משמעותה) ולעיתים די רחוקות גם לאכול.
אז אלה תמונות מהארוחה הנפלאה, החריפה, ההו כה משובחת שזכיתי לאכול בחברת המשפחה המקסימה הזאת, ולשמוע על חייהם, תקצר היריעה.
בסוף הערב נבהלתי ואפילו התעצבתי לגלות שהם מתעקשים לשלם גם עליי ולא מרשים לי לשלם אפילו את הטיפ. כל הגברים המשפחה הקרלית עובדים למחייתם בנסיכויות המפרץ. כלומר, הם עובדים מאד קשה למחייתם, אבל התעקשויותיי היו בבחינת עלבון עבורם. הם אמרו שאם אשתמש בשמותיהם בספר שאט לאט קורם לו עור ודפים – ג'יה שמה של האישה, וג'ייסנם, שמו של הגבר – תהיה זו תמורה נפלאה.
אם כך, אזכור את זה ועוד איך! ועל משקל שונא מתנות יחיה, הייתי אומרת שזוכרת מתנות תחיה.
