זמן הרוך אישה, אימא, מלמדת, מנחה ועובדת עם אוכלוסיות מוחלשות
Normal
0
false
false
false
MicrosoftInternetExplorer4
/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"Table Normal";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0in 5.4pt 0in 5.4pt;
mso-para-margin:0in;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}
הגעתי לעולם השירה בגיל מאוחר יחסית. בהתחלה התרגשתי מאוד כשהזמינו אותי להקריא באירועי שירה, דמיינתי קהל קוראי שירה שוקק שותה בצמא את המילים. די מהר הועם הזוהר, למדתי שעם ישראל מדיר רגליו בהמוניו ממפגשי קריאה, וערב שירה יכול להסתכם בקהל המשוררים עצמם בגיבוי אימא חדורת גאווה ודודה פנסיונרית.
מהר גיליתי שמשוררים מתבקשים להגיע על חשבון זמנם ובכוחות עצמם לאירועים שתוכננו, פרי מוח יצירתי קודח, על פיסגת גבעות רחוקות, וכל זה בכדי להקריא מיצירות אלמותיות מול קהל עצום של אדם וכלב מחטטים באף (לא הכלב מחטט, הכלב מאולף). למדתי שכשמארגני פסטיבל מוסיקה מזמינים את חברי המשוררים החברתיים ומבטיחים לנו במה מרכזית במידרחוב של זיכרון, אנחנו נקבל מרפסת אחורית של מסעדת דגים, ונקריא את שירינו חוצבי הלהבות מול יורקי זנבות דגים המומים (לא הדגים המומים, הדגים מתים). ובמקום לינה מובטחת בפנסיון בזיכרון, נקבל חדר עם עוד חמישה זרים מקריים בכפר הנוער שפיה (תודה לאל שמילטו אותי משם בשלוש בלילה).
כלומר המשורר צריך להיות עמיד ואמיד בכדי לעמוד בכל הטלטלות וההוצאות הפוקדות את חייו השבריריים, וכל זאת מכיוון שהעז לכתוב ולפרסם כמה שירים סבירים פחות או יותר.
ולא נותרה לי הברירה אלא להסיק שהחברה בישראל תופסת את המשורר כליצן החצר המודרני.
ובמחשבה שניה, מדוע שלא ינהגו כך. בתרבות בה לחנויות הספרים יש הוצאות ספרים משלהן בבעלות צולבת, ספרים נמכרים על פי משקל, ויוצר מקבל שקל לספר, מומחש למשורר היטב כמה הוא באמת שווה ומה מקומו בהיררכיית שרשרת המזון.
לפני מספר ימים פנו אלי ממכללת בית ברל, בקשו שאבוא להקריא בהפנינג המוני רב תרבותי יהודי ערבי.
הודיתי על ההזמנה ואמרתי שאין לי דרך להגיע מפתח תקוה ושאפיץ את ההודעה בין חברי היוצרים. לאחר מספר ימים פנו אלי שוב מהמכללה בקריאה נרגשת שרק יוצרים ערבים התנדבו להקריא ושמאוד מאוד עצוב שלא יישמע קולם של המשוררים הישראלים. הקריאה נגעה מאוד ללבי, שעל כתפי יוטל הכישלון בהידברות בין יוצרים יהודים-ערבים במפגש רב תרבותי בבית ברל? מיד התנדבתי, פיניתי חצי יום מעיסוקי השוטפים.
הגענו ארבעה משוררים וסופר אחד, פאנל הקריאה היהודי ערבי היה אמור להימשך כשעה. אחרינו היה אמור לדבר מוזמן אחר כשעה.
ההקראה היתה צריכה להתחיל ברבע לשתיים, ברבע לשלוש היו עדיין דיונים איך היא תתבצע מכיוון שהקצו לנו פינה בחוץ ליד הסיפרייה, אבל המוסיקה מההפנינג לא איפשרה הקראה, והמארגנים לא הסכימו להנמיך. מיותר לציין שאפילו סטודנט אחד לא הגיע למקום.
בשעה שלוש נמצא הפיתרון, המארגנת הודיעה לנו חגיגית שיאפשרו לנו, פלא פלאים, להקריא על הבמה המרכזית במשך עשר דקות. "עשר דקות לכל יוצר?" שאלתי. "עשר דקות לחמישתכם", נעניתי.
אני ויוצר נוסף ויתרנו בנחישות על הכבוד וכך הצלנו את עמיתנו שהרויחו דקה וחצי נוספות יקרות מפז.
עמדתי וצפיתי בבמה ממקום עומדי תחת עץ דקל, היה ברור שההנהלה הקצתה את עשר הדקות לחמשת היוצרים פשוט בכדי להיפטר מאיתנו. ראיתי איך המארגנים מתפתלים כשהיוצרים לקחו לעצמם עוד דקה שתיים, רחמנא ליצלן, בכדי לסיים. כשהגיע תורו של המוזמן הבא, כשלו כוחותיהם של המארגנים והללו קטעו אותו באמצע דבריו והורידו אותו אחר כבוד מהבמה. בתופעה משפילה כזאת עדיין לא חזיתי.
ואם עדיין אתם מתקשים בחידה החשבונית, ארבעה משוררים וסופר שווים בבית ברל עשר דקות כולל.
רציתי להזמין אתכם למקום חדש ומעניין ברשת: http://2nd-ops.com/
וגם אני שם: http://2nd-ops.com/?p=2770
טוב שברל כצנלסון כבר מת.
כיודע היסטוריה עלי לציין שתחילה הקים ברל את המרכז לתרבות, אחר-כך את קופת חולים, ורק לבסוף את הסתדרות העובדים.
אצלו, התרבות תפסה מקום ראשון!
התרבות נמצאת בין המקומות האחרונים, כבר מזמן, גיורא.
עצוב מאוד
חנה, היום סיפרתי את זה לבן שלי ובשלב מסויים חטפנו התקפת צחוק, כי זה הגיע לביזאריות, האירוע ההזוי.
כתוב ח ומצויין.
הייתה לי הרגשה שאיכשהו אולי קצת השתנו פני הדברים. שדווקא יש חיים גם מחוץ לתל אביב. אני הייתי בערב שירה במקום פריפרי (בטבעון) ונכון שהיו מעט מאד אנשים לעומת האולם הסמוך שם הרצה חיים באר, אבל האנשים בחנות הקטנה היו חדורי התפעלות וכולם יצאו עם ספר או שניים של של מי מארבעת המשוררים שהיו שם. למעשה, באותו יום התאהבתי בשירה הצעירה ואני חושבת שמה שעשית חלוצי, בלי להשמע צינית ואפילו לרגע.
לא הבנתי את עיניין החלוציות, איריס.
להקריא בבית ברל זה חלוצי?
להגיע אל מקומות שלכאורה אין אוזן קשבת זה חלוצי בעיני, ולקנות לך אוהד אחד או שניים, במחיר של אלף אנשים שיעדיפו לראות הופעה של נינט, זה חלוצי בעיני. להקריא שירים בפני עשרה אנשים זה חלוצי בעיני. ואגב, יחסי ציבור אינם מילה גסה. ובחינתי עשרה בפני עשרה אנשים זה גם סוג של יחסי ציבור.
צ"ל, ומבחינתי "הופעה" בפני עשרה אנשים…
המקומות החלוציים שהגעתי אליהם היום דווקא עם חברי מגרילה תרבות. בהפגנות השירה שאנחנו עושים. לזיכרון למשל הגענו לשם כך, עם להקת רוק בשם לואי שהלחינה שירים מהספר שלי.
הדבר היחיד שמזיז אותי בדרך כלל זה הפגנות, ולכן גם הגעתי לערב הרב תרבותי יהודי ערבי, כי הייתה לי מטרה. אבל המקום גם הייתה לו מטרה, להזמין אותנו ביחד אחת, ולנפנף אותנו ביד השניה.
ובכל זאת, מה בדיוק הניע אותם להזמין אתכם? אני באמת מנסה להבין. הרי אף אחד לא הכריח אותם.. הם לא קיבלו איזה תקציב בעבור זה… מה עובר על האנשים? זה פשוט לא ייאמן.
הבנתי שהיה שם מאבק בין שתי קבוצות, האחת שרצתה שההפנינג יהיה יותר עממי (הייתה שם להקת פולקלור ערבי שרקדה עם דרבוקות), היא זו שניצחה. העדיפו לחם ושעשועים על כאב הראש של המשוררים שהוזמנו על ידי הקבוצה השניה.
כמו שנאמר: משוררים לא בבית סיפרנו.
או: משוררים אאוט, דרבוקות אין.
יש בפוסט מן הפתטיות. וכמעט כל מה שתארת (או נעשה לך) נגוע בזה.
וואו, אז עמדת על במה והאולם היה חצי ריק. נוגע ללב.
גם אלן גינסברג שהריץ מופעי קברט ושילב בהם שירה ופריטה על גיטרה נאלץ להתמודד עם מיני תופעות שונות ומשונות אז בשנות השישים "הפריחה התרבותית" וכל הבלבולשכל הזה. גם יונה (ירום הודה) וולך. עוד רבים וטובים. זמרים ומוסיקאים בתחילת (ולפעמים אמצע) הדרך נאלצים לשיר לקהל במסעדה/חתונה לשחר לתשומת לב, תחת כפת השמים או חופת זרדים. אם אין לך תשוקה לעשות את מה שאת עושה – אל תעשי.
ואולי כאן נכנס הגיל המאוחר כפקטור. כי את נשמעת עייפה, מאוד עייפה. ואת לא כותבת כאן, בעיקר נאנחת.
אין בעיה, אבל למה אנחנו צריכים את כל האנחות האלה? נשמעת כמו מורה ללשון על סף הפנסיה.
די. בחיי. די עם זה. את כותבת פיסקה שלמה מלאה ביקורת, שהייתה יכולה להיות לגיטימית אם הייתה נאמרת בצורה יותר נעימה. מה כל כך קשה להבין, לעזאזל.
תקראי עוד פעם בעצמך ותחשבי איך היית מגיבה אם היו כותבים לך את הדברים האלה.
אקראית לאוקראינה לתקוע שם באוקארינה
איריס עיזבי, זה בננות. יש כאן אנשים שכותבים תגובות בכדי להוציא את מררתם. מסכנים. שיהיו בריאים.
אני חושב שהגיע הרגע לספר סיפור שקרה באמת, בלי להזכיר יותר מדי שמות.
אחד מן המשוררים החשובים ביותר פנה אלי לפני שנים אחדות וסיפר לי שביקשו ממנו להופיע בערב יחד עם ריטה. הוא ביקש ממני הערכה בדבר השכר שעליו לבקש.
אמרתי לו שכדאי לו לבקש 5% משכרה של ריטה, והוא הסכים וביקש.
כמה שילמו לו, בסופו של דבר?
1,000 דולר!
קראתם היטב? 1,000 דולר!
ועכשיו, צאו וחִשבו כמה כסף קיבלה ריטה באותו הערב.
ומכאן, צאו וחִשבו כמה שווה משורר שקורא משירתו ב"בית ברל"!
מוזר לא? מדוע משורר שווה כל כך מעט. דמיין לך שהיה ההיפך?
יהודית, הסיפור אמת לאמיתה.
המציאות הישראלית כבר אינה מאפשרת לאיש לדמות לעצמו שיקרה ההיפך.
שום דבר לא ישתנה לטובה עד שלא יכניסו 120 פוליטיקאים למאסר עולם כדי ללמד את הבאים אחריהם לקח!
לאקראית,
את כותבת שטויות מפני שאינך יודעת דבר.
ב-1960 היה אלן גינזברג משורר ידוע בעולם כולו. ב-1962 ביקר בארץ עם חברו פיטר אורלובסקי וקרא במקומות אחדים לפני קהל של מאות מאזינים.
בטרקלין "עקד" הקטן נדחסו באחד הערבים ב-1962 כ-100 מאזינים שישבו כמעט זה על ראשו של זה, על המדרגות ומחוץ לדלת. הייתי שם. ראיתי.
בשנות השישים הספיק אלן גינזברג למכור מקובץ שיריו "ילל" רבע מיליון עותקים!
עד היום נמכרו כ-600 אלף עותקים מן הקובץ ההוא.
גיורא, אתה אנציקלופדיה מהלכת של עולם השירה. כמה ידע.
מרבית המשתתפים באותו הערב ב"עקד", לרבות אלן גינזברג, חתמו את שמותיהם על דלת הכניסה למרתף.
דומני שהחתימות מתנוססות שם עד עצם היום הזה.
זה כל כך ככה, בטקס ספרותי, לקבלת פרס ברנר וברגשטיין, עמדו ונאמו הנואמים העסקנים, לסופרים עצמם ניתן רק לעלות לבמה להעיף מבט חטוף ולרדת, בני שהיה נוכח לא הבין את הענין, אבל זה לא אתם שקבלתם את הפרס? הוא שאל, לא, בני אלו העסקנונים שלוקחים טרמפ
בהחלט מביך.
כל זמן שאת כותבת כל כך טוב כמו כאן, מה זה משנה כמה אנשים באו לבית ברל?? ולי את לא נשמעת עייפה. נהפוך הוא, מלאת אנרגיות יצירתיות ולוחמניות-חברתיות. וכל כך לא לעניין התגובה המגעילה שנכתבה לך.
תודה תלמה, ולמעשה אני מרגישה הרבה יותר אנרגטית משהייתי בגיל עשרים ושלושים, שזה אפילו מפתיע אותי. היצור שהגיב כאן בסך הכל חיפש מרקקה להטיל את מררתו. אנחנו נרחם עליו ונסלח לו.
שיו, יודית זה נשמע זוועה…אלו דברים שמכאיבים, ולפעמים אני מצטערת שאני יודעת שכך מתנהלים הדברים.
נדמה לי שיש הסלמה, לא חושבת שהתנהגו פעם כך בבית ברל.
היי יודית
בטוח שיש גם מיפגשים מופלאים של משוררים. בית ברל זה מקום מקסים, רק שמשהו באמת לא היה מתאים, וחבל כי הם היפסידו.
וזה מה שחשוב לספר- הם היפסידו.
איזה שירים בסוף הקראת?
להתראות טובה
תודה טובה, קטונתי.
לא הקראתי. במקום שבו דוחקים חמישה יוצרים בעשר דקות בכדי שלא להפריע לדרבוקות, אני חושבת שלא באמת רוצים להקשיב למשוררים. ואני מקריאה רק במקומות בהם אני רצויה.
שירינו חוצבי הלהבות מול יורקי זנבות דגים המומים …
בזה מיצית את מצב הספרות העברית, יודית. לא צריך יותר מזה. אבל אנחנו נמשיך בשלנו, והם בשלהם, כך בנוי העולם.
כן יעל, מי שצריך לומר משהו הוא יאמר, זו באמת דרך העולם. הרבה פעמים אני חושבת על ואן גוך, על הבדידות המטורפת שלו, על הבידוד. ולחשוב שהיום הציורים שלו נמכרים במיליונים כשהוא מת אומלל ורעב. הוא לא ויתר על האמת שלו.
יודית , את תגובתי הבאתי בפוסט נפרד
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=15597&blogID=253
להשוות את עצמך לואן גוך זה באמת כבר מוגזם.
תרדי קצת מעץ החשיבות העצמית שעליו טיפסת כל כך גבוה. קצת ענווה לא מזיקה לאף אחד. להפך.
אני מציעה לקרוא ולנסות להבין את הנאמר לפני שלוחצים על 'הגב'.
יכול להיות שהמשוררים כותבים נהדר לחבריהם המשוררים אבל כותבים שירים שלא מדברים אל אפאחד וכללית גם כשירה , זו לא שירה שכדאי להתאבד בלהמר על מופע שירה.לספר שלך עשו יחסית הרבה יחסי ציבור אבל
האמת , הוא לא מצליח לטפס לגבהים שיוצרים התרגשות אצל האדם שמקשיב נניח לדילן או קורא את גינסברג או מישהו.
הבעיה היא בעיקר ההערכה העצמית הגבוהה, גבוהה בהרבה מזו שקורא ממוצא עשוי להעריך.
אולי המשוררים הם לא משוררים טובים. אולי הם לא "שרים" כפי שהם מעריכים שהם עושים.
אני קורא שירה וחוץ מהשיר של ר חלפי
שהביא פה רן יגיל לא קראתי בשיר טוב מזמן.
זה רק עניין של מתי יקום משורר אחד באמת טוב, שיחזיר לשירה את כבודה התרבותי.
משורר ממוצע בישראל , הרבה יותר עסוק בלפסול אחר או להעתיק בלי שירגישו ולמקם את עצמו במצעד משוררים מטעם עצמו מאשר בלכתוב שיר או במילים אחרות לא משורר כי אם סוחר נבלות.
מי שחף מכל זה , עדיין לא מצליח להלהיב
כי לרוב מדובר בטקסטים משעממים.
העצה שלי היא ליצור שירה שניתן להלחין או למצוא דרך לכתוב, שהקריאה תיהיה קולחת
ופחות להשתפך או לבחור דרכי ביטוי אניגמטיות וסתומות .
שירה בכלל צריכה להיות דיבור, דיבור שמחזק.
תלמדו מ"רוברט ג'ונסון",כמו גינסברג, במקום להעתיק את גינסברג ולבשתבח בידידות עם שירתו.
המחשבה והדעה שמדובר ב "תרבות גבוהה", שכל פעם באות יחד עם דיבור על מצב השירה, היא כשלעצמה מלמדת משהו די נמוך על משוררים.
אם היום מעלים מחזה של חנוך לוין הוא בטח ירוץ 1000 פעם כי זו שירה שהיא בעיקר לא סוחבת איתה "רשית" את הביטוי תרבות גבוהה, אלא יוצרת אותה בשפה הכי פשוטה.
הנה שיר של ר. ג'ונסון(תתחילו מפה)
mm… you better come on in my kitchen babe, its goin to be rainin outdoors
The woman I love, took from my best friend
Some joker got lucky, stole her back again
You better come on in my kitchen babe, it's goin' to be rainin' outdoors
Oh, she's gone, I know she won't come back
I've taken the last nickel out of her nation sack
You better come on in my kitchen, baby, it's goin' to be rainin' outdoors
(Spoken: Oh, can't you hear that wind howl?)
Can't you hear that wind howl?
You better come on in my kitchen, baby, it's goin' to be rainin' outdoors
When a woman gets in trouble, everybody throws her down
Lookin' for her good friend, none can't be found
You better come on in my kitchen, baby, it's goin' to be rainin' outdoors
Winter time's comin', it's goin' to be slow
You can make the winter, babe, that's dry long so
You better come on in my kitchen, ’cause it's goin' to be rainin' outdoors
אקראי, אתה היית גם אקראית? אני יודעת מי אתה, לא תעזור לך ההיסתתרות, ולא יעזור לך הספלר.
השיר שהבאת לפה בנאלי, אבל אני מכירה את הטעם שלך ולא מופתעת.
ועוד משהו, כשאתה תתחיל לכתוב שירה ראויה אולי תפסיק לרדת לחייהם של יוצרים ברשת. עד אז כל טוב ושתהיה בריא.
וכמה זמן יכאב לך עדיין על פרסום הספר שלי??
א. אני לא האקראית
ב. נדמה לי שהבעייה העיקרית של השירה מתחילה בכך שכל נוד שכותב שיר , ראשית
קורא לעצמו משורר. את דוגמה קלאסית למי שממש אוהבת את המחשבה על עצמה שהיא משוררת ולעוד כמה רקיחות שהתבשלו בדמיונך שלא בהכרח קשורים לשירה אם כי יתכן שקשורים לעובדה המצערת שגם לך קוראים משוררת.
ג.בהבאת השיר הזה, בין השאר, היתה כוונה לבדוק איזו תגובה אנטלגנטית תביאי,וכשלת בגדול.
ד. בקשר אליי, יודעת מי אני או לא, זה ממש לא חשוב. אם אי פעם היתה לי כוונה(לא זכור לי שהיתה) להרשים מישהו במה שאני כותב,את, מעולם לא היית ברשימה.
ה. חג שמח לך ולכל משוררי ישראל.
אסף, לפי כמות הסתירות הפנימיות אולי אקראית אתה לא, אבל שיכור אתה כן.
שמור על עצמך, הרס עצמי הוא הרס. ומשנאה מקבלים רק שנאה.
יש ויש. נכחתי באולם גדוש קהל שבא לערב של בן ציון יהושוע, וכן ערב לישי אורציון, ושמעתי על ערב (ב"תמול שלשום", שאמנם הוא מקום קטן) עם 5 איש בקהל עם אהרון שבתאי, ועוד.
הבעיה היא כנראה שפעם לפני הרבה שנים היה משורר או שנים באומה והם היו לפלא וכולם סגדו להם סביב – היום עם ישראל הוכה בהשראה וכולם כותבים – ראו את עיתוני הספרות, כל יום צצים שמות חדשים, שאמנם רק מעטים מהם שורדים אך כולם מבקשים לפרסם ולהתפרסם וששמם ייצא בארץ ולהישמע במודפס או באינטרנט ותופסים אולמות וכל אחד עם הכבוד שלו וכולנו נאלצים להוציא כסף למען ההוצאה (תרתי משמע): ועולה תמונת מושבה צפופה של יצורים. נעים ומתנועעים, כל אחד מבורך בכוח רב של קשב לעצמו ומעט מזעיר קשב לזולת, וגם כן איש את רעהו חיים יבלעו. אבל נכון הוא כי בכל זאת מגיע למשורר מעט יותר כבוד מהמתואר בכתבתה של יהודית, וגם יותר כבוד משבא לה מהאקראי.
משה, גם אני הייתי באולמות מלאים, אבל אני נותנת חתך כללי.
אני בעצמי הקמתי הפגנת שירה המונית בתל אביב, כך שאני יודעת שיש לכאן ולכאן.
אבל שנה לאחר מכן המוסד שנתן לנו במה כבר לא הסכים.
אין הערכה לשירה ולמשוררים בישראל, זה המצב.