יודית שחר
נולדתי על גבול שכ' התקווה, אני חיה בפתח תקווה עם שני ילדי.
תקווה היא מילה משמעותית בסיפור החיים שלי.
למדתי היסטוריה באונ' תל אביב וחינוך מיוחד בסמינר הקיבוצים. אני מלמדת ומנחה אוכלוסיות מוחלשות.
כותבת שירה מגיל שבע, מפרסמת שירה פוליטית חברתית בכתבי עת:
"קשת החדשה", "מטעם", "משיב הרוח", "מעין", "עמדה", "הכיוון מזרח", "אתגר", "הליקון", "עיתון 77" ועוד.
באנתולוגיות: "אדומה", "עקלקלות", "לאחותי, כתיבה פמיניסטית" ועוד.
ספר שירי הראשון, "זו אני מדברת", יצא בימים אלה בהוצאת "בבל" ובתמיכת קרן "קסת"
זמן הרוך אישה, אימא, מלמדת, מנחה ועובדת עם אוכלוסיות מוחלשות
.jpg)
בהצלחה יודית
היום וביום ההשקה.
גם אני אהיה בהשקה אבל כיוון שאני ביישן, אסתתר במטבח (אשתדל להעלות את הרמה שלהם).
אהלן, למה שלא תבוא להגיד שלום ותקבל נשיקה על הלחיים? להתחבא זה יכול לשעמם בסופו של דבר.
כשהייתי ילדה היינו משחקים הרבה במחבואים, ואני הייתי ילדה רחפנית, אז הייתי מוצאת מקומות מחבוא מצויינים. כל כך מצויינים שאף פעם לא היו מוצאים אותי, וזה היה בסדר גמור מבחינתי.
המשחק היה מתחיל ואני הייתי מתחבאה באיזו שוחה הזויה, בשכ' ביד אליהו, כולם היו מוצאים ונמצאים, ואחרי שכולם היו הולכים הביתה לארוחת הערב אני הייתי יוצאת.
נדמה לי שטוב לך המשחק של ילדותי.
שמת לב שהתחלת לכתוב שיר חדש?
כשיהיה מוכן, אני מבקש שתקדישי אותו לי.
עוד שיר ילדות, מה?
אם תבוא להקראה שלי, (בהשקה לא כל כך אקריא, היום אקריא יותר ובשיתוף מוסיקה אינסטרומנטאלית) אתה תגלה שהשירים שנקראים פרוזאית ובצורה כבדה, כשאני מקריאה אותם הם מתנגנים ויש להם גם חריזה פנימית בהרבה מקרים. וכאן זה לא שיר.
רינו צרור הפתיע אותי ואמר לי שהשירים שלי מתנגנים כמו פיוטים ספרדים, אבא שלי היה חזן, אולי הוא צודק, אולי משהו מזה נדבק לשירים.
אבל בעצם תתחבא, למה לא, צריך לשחק. בזמן האחרון אולי אני לא משחקת מספיק, אולי אני צריכה לשחק יותר. אני קצת התעייפתי מהקצב, גם העבודות שאני עושה, גם האירועים שמתפתחים בעקבות הספר, וגם דברים אישיים שגורמים לי לישון מקסימום ארבע שעות בלילה. אני מקווה שמתישהו הנשמה שלי תוכל לנוח. אם כי הדברים שקורים ברובם טובים, אבל הייתי רוצה לישון לילה אחד בשלווה. ולהרגיש בטוחה.
ויום אחד אקדיש לך שיר, בטח.
אתה המגיב היחיד שלי בבננות בלוגס, אולי אבשל לך ממולאים, אולי אכבס לך אפילו. השמיים הם לא הגבול בשום פנים ואופן!
אל לך להלין שיש לך מעט מגיבים כאן, גם את מאז חזרתך לא מרבה להגיב לאחרים
אתה צודק, פעם הגבתי בבננות הרבה, והרבה הגיבו לי. ועכשיו אין לי זמן להגיב אפילו למגיבים, בימים האחרונים. אבל גם משהו השתנה לי כאן ומונע ממני להגיב, משהו באווירה, זה לא בננות שהכרתי. ואולי זה הטרולים שעושים לי גועל נפש וחשק לעמוד מהצד, ואולי זה מילים כמו של גיורא שאני מוצאת כאן. אז זה מה שיש, שלא יגיבו, זו גם דרך.
ה"בננות" גם אינן אלה שהובטחו לי כאשר הסכמתי להצטרף לבלוגייה.
מכיוון שזה המקום היחיד כיום שבו אפשר באמת להגיב על תופעות שונות בעולם הספרות, אני אומר בדיוק את אשר עולה על דעתי. אינני מורח את המציאות כדי שתמצא חן בעיני מאן דהו וגם אני אינני מחפש את הפוזה של למצוא חן.
והמציאות היחצ"נית מרגיזה אותי להפליא משום שהיא מזיקה לשירה ולתרבות העברית, בין השאר, משום שהיא נותנת צידוק ליחצ"נים (כולל לבעלי העתונים) לא לאפשר דיון אמיתי וממשי באמנות הספרות.
אין לי מושג על איזו יחצנות אתה מדבר, וגם לא מעניין אותי כל כך לדבר על זה.
בינתיים את היחצנות היחידה שיש לי בבננות עשית אתה.
אז שתהיה בריא גיורא, בחיי, בוא נרד מהנושא.
אני זוכרת, פעם, לפני שנים, כשעוד לא הכרתי ממש את עולם השירה התלאביבי, הקמנו שי אריה מזרחי ואנוכי ערב שירה בשם "אביב פרא". חפשנו "אמירה חדשה". המליצו לי עליך והזמנתי אותך להקריא, אז לא עלה בדעתי שיום אחד תגיד עלי דברים כל כך מגעילים בפומבי.
אני מעדיפה לזכור את רגעי החסד של "אביב פרא", ובנימה חיובית זו לסיים את המונולוג העקר הזה.
ליודית.
ערב ההשקה היה מוצלח ביותר. על השירים דִּברו חכמים ממני לכן אציין שאת נראית נהדר. היין היה מצוין ואני עמדתי בצד (ליד הכלים במטבח) ושמחתי בשמחתך.
אבל, להבטחה שלך על ממולאים שתכיני לי אני כבר לא מאמין. את יודעת כמה זמן חיכיתי לעוגה שהובטחה?
בסוף התייאשתי והלכתי.
לא חשוב, בהשקה של הספר הבא.
אוי, היית? למה לא באת להגיד שלום?
והעוגה חולקה בסוף, בטח שחולקה, רק שלי יש שתי ידיים שמאליות, ואני אף פעם לא מצליחה לחתוך עוגה בשלום. אז שחר, הסולן של לואי, הציל אותי ואת העוגה ממני, הוא חתך ואני שמתי במפיות, ורוני בתי התרוצצה בין האורחים.
למה לא באת להגיד שלום, בחייך.
תבטיח לי שבפעם הבאה תבוא להגיד שלום, כי יש לפני לפחות עוד ארבעה אירועים קרובים.
ואני שמחה שאהבת את החצאית האדומה שלי.
מי מדבר על השמלה?
אני בחור רציני. לא מסתכל על הקנקן.
בודאי שעוד נפגש.
צ.ל כמובן:
החצאית
אמרת שנראיתי נהדר אז הסטתי את זה לחצאית.
שמע, אני לא מצליחה להרדם, וזה לא רק בגלל האדרנלין, זה היתושים הארורים בפתח תקווה.
הלילה הם אוכלים אותי ממש, משאירים בי ביסים נפוחים וצורבים. אתה יכול להציל אותי? דוחה יתושים לא דוחה אותם בכלל.
בקצב הזה בבוקר אצטרך ערוי דם.
ליודית. זה האדרנלין ,אל תחפשי תירוצים.
ובקשר ליתושים, אני רק יכול לנחם אותך כמו שאני מנסה לנחם את אשתי המתלוננת שהיתושים עוקצים אותה ולא אותי:
גם היתושים בורחים ממני
בגלל שאני מסריח כמו הפועל הזר עם חולצתת הפלאנל מהשיר של יודית
ואת -מתוקה
תשמע, עצה ממשוררת אכולת יתושים מפתח תקוה.
תוריד את הפלנל, תתקלח, ותעשה אהבה עם אשתך.
ככה גם יברחו היתושים והיא לא תתלונן יותר, ואתה תעשה משהו מועיל יותר מהקלדה לילית.
למה אתה לא ישן? אני אנסה להרדם קצת, כי מחר אני מלמדת, ויש לי גם השתלמות עד חמש, אז כדאי לי לעצום את העיניים לשעתיים, אם היתושים ירשו לי.
לילה טוב נחבא, לפי הציטוטים באמת הגעת, בחיי, כמה חבל שלא באת להגיד שלום.
בפעם הבאה.
ואם היית אומר שלום הייתי מכירה לך את גיורא פישר, שחר מריו, סיגל בן יאיר ושירה ארד.
שהם חברים בבלוגיה הזאת.
אמן. אין כמו שינה בטוחה.
יהונתן גפן אמר שהילדות בשבילו היא "להרדם במושב האחורי של האוטו ולהתעורר בבוקר במיטה לבוש בפיג'מה".
שלשום ישנתי שעה וחצי, לפני שלשום שעתיים, הלילה אני מושחתת, ישנתי ארבע שעות.
נתראה בהשקה, תבוא להגיד שלום, אני אשמח.
ברכות. ספר נהדר
תודה רבה לאה.
לאה איני?
יודית שחר, זה בלוג של יוצרים, לזבל שלך אין פה מקום.
אפילו מו"ל ויוצר שקול כמו גיורא לשם טוען שאת שתן: " אולם אני סבור שיודית היא מקרה אורולוגי: השתן עלה לה לראש."
את יכולה למחוק אותי שוב, אבל המקור נמצא בבלוג של אליענה.
זבל שאלה ועניין של טעם. יש כאלה שיודעים לעשות מזבל זהב.
זאת דרך אגב אחת הבעיות של הספרות העברית היום, מרוב עצים לא רואים ת'יער, ומרוב מתחזים לסופרים ומשוררים לא רואים ת'יהלום.
לא טענתי דבר ביחס לשירתה של יודית שחר. כל מה שטענתי הוא ש"הצלחתה" היחצ"נית עלתה לראשה.
על כן, אבקש להבחין בין הערכה ספרותית שביחס אליה לא אמרתי דבר, לבין גינוי של התנהגות אישית, שעליה אמרתי הכל.
בהתחשב באי-הבנתו של "רואה כל", אני מתחיל להצטער שהתבטאתי בצורה קיצונית כל-כך.
אני מודה לך גיורא, על כל המילים הטובות שהרעפת עלי בבננות.
קראתי באיחור את תגובתך.
כל טענותי מסתכמות בעיסוק הבלתי פוסק שלך ביחצ"נות.
האמיני לי, מסע היחצ"נות בהווה עשוי לגרום לך נזקים בלתי משוערים בעתיד.
התקשורת המיחצ"נת היא כמו עלוקה — היא תמצוץ את טיפת דמך האחרונה ואחר-כך תשליך אותך לכל הרוחות.
יודית יקרה,
אני מאחלת לערב הזה הרבה הצלחה 🙂
לצערי לא תהיה לי אפשרות להגיע כי אני עובדת…
ושוב, הרבה הצלחה
בברכת שבת שלום,
גלית
תודה רבה גלית.
17 במאי, יודית. תאריך של מהפכים פוליטיים (1977, 1999). אולי סימן למהפך (פוליטי? פואטי?) דרך שירתך?
מזל טוב, יודית. ובהצלחה!
תודה רבה שחרמריו, על המילים הטובות.
אני לא יודעת על תאריכי מהפיכה, אני יודעת שיש לי משהו להגיד וחשוב לי להגיד אותו.
ואני יכולה לספר לך שהתאריך הזה הוא גם תאריך הולדתי החמישים, ושאני מרגישה בצומת בחיים.
שנתראה בשמחות שחר.
בהצלחה יודית מכל הלב, ילינו המלינים, ילעיזו המלעיזים ואת המשיכי לעשות שירים
תודה רבה משה, ושיהיה בהצלחה גם לך עם הספר החדש. אני חושבת שנתראה בפסטיבל מטולה, היום פתחתי את התוכניה וראיתי את זיו פניך.
יודית יקרה, שיהיה בהצלחה והרבה מזל טוב! מחר לא אספיק להביא מתנה אז בפעם הבאה 🙂
נשיקות
תודה איוש חברה שלי.
ליודית שלום
מצטערת שלא באתי להשקה.
זוכרת שטרחת והגעת לתערוכה שלי
שמתי לה שאינך מגיבה לי כשאני מגיבה לשירייך
אולי נפגעת ממני. אם כן אבקש את סליחתך
וכמובן פעם אחרת אתייצב לארוע במקום קרוב-לא מטולה,לשמוע אותך כי אני אוהבת את שירייך.
אני גם חושבת שאת אישה חזקה ושמחה שאת עומדת בפני ההלעזות השונות והמשונות.
להתראות
מירי
שלום מירי, לא שמתי לב שאני לא עונה לך, נדמה לי שעניתי לך בבלוג הקודם. די בטוחה בכך. אם לא עניתי סימן שהייתי באיזה לחץ, גם עבודה רבה, וגם דברים שקשורים לספר שבולעים את מעט הזמן הפנוי שהיה לי.
ממש לא כועסת שלא באת, קורה, אנשים עסוקים, ואני ממש לא מהמתחשבנות. אם אתחיל להתחשבן בדברים כאלה, או אתעסק איתם אפילו במחשבה, חבל על האנרגיות. באים אם רוצים ואם יכולים וזה הכל.
אשמח מאוד אם תבואי לאירוע שיתקיים במרכז, אחלה יום שיהיה לך. הנה את רואה, גם עכשיו לקח לי זמן לענות לך, ופשוט משום שלא הייתי על המחשב אתמול, ועכשיו רק במקרה התפנתה לי שעה ריקה.
ברור שענית לי בבלוג הקודם ואף הגעת לתערוכתי כמו שהזכרתי.
תודיעי על הארוע. אני רוצה להגיע בתנאי שאיננו ביום שלישי בערב.