חזרתי

הלכתי מפה בקיץ, הרגשתי שנכון ללכת, עכשיו אני מרגישה שנכון לחזור.

אבל יש לי בקשה, וזו דומה לבקשתי הקודמת, במידה ומישהו יוטרד בבננות, ואיכשהו זה יתקשר אלי, אנא, אנא פנו ודברו אתי. והנה אני מסבירה מדוע.

אני כותבת שנים, בגיל עשרים התחלתי לפרסם, קבוצת שירה שנקראה 'הזרם החדש'.

מה שגיליתי על 'עולם הרוח' בתל אביב בשנות השמונים, גרם לי לברוח מהרוח והצלצולים לעבור לירושלים ולהחליט שמילים לא אומרות מאום. אבל השירים התעקשו לצאת. רובם, אגב, אבדו במעמקי המחשב הישן שהיה לי, לא שמרתי. בכלל לא חשבתי שהם ראויים או ידברו למישהו.

לפני כשבע שנים החלטתי שאני פותחת צוהר לעולם, בליל הסדר הראשון שהייתי ללא ילדי עשיתי אקט סימבולי ופתחתי דף יוצר בבמה חדשה. והתגובות הגיעו, היו לי מאות מנויים בבמה חדשה, ושירים עם עשרות תגובות. וכך גם הגיע אלי סמי שלום שיטרית שהפציר בי לשלוח לכתבי עת, ורק אחרי שנה העזתי לשלוח ל'קשת החדשה', ואהרן אמיר, זכרו לברכה, פרסם שישה שידים בבת אחת, להפתעתי.

במקביל מאסתי בבמה חדשה ועברתי לפורומי כתיבה ברשת, שם הכרתי כל מני אנשים, חלקם חברי הטובים עד היום הזה, חלקם רודפים אחרי עד היום הזה.

זו טיבה של הרשת, שהיא תת עולם שזורם בו הכל, מביוב ועד פוטונים של אור מזוקק. בדיוק כמו בעולם החיצוני.

בשלב מסויים, די מהר, מאסתי בפורמי הכתיבה, הבנתי את הקונספט והוא היה צר עלי, גם לא הייתי צריכה אותו משום שהתחלתי לפרסם בכתבי עת ובאנתולוגיות.

מכיוון שצברתי זמן רשת ארוך, נוצרו ריאקציות, גם עם טרולים, על טרול שרדף אחרי כאן בקיץ שעבר יש כרגע משפט מתוקשר. אני חושבת שמה שהכי מפריע לאותן דמויות רשתיות הוא שאני כנראה צמחתי, יש לי ספר למשל, וכנראה שזה כואב ליוצרים מסויימים שצמחו אתי בפורומי כתיבה וקשה להם לקבל שאני כן והם לא.

לכן מובן לי שכשאעלה בלוג תגענה התגובות הגועליות, וזה בסדר, אני רגילה לזה עוד מבמה, וגם בבלוג שלי ברשימות, ומוחקת, יודע כל בלוגר מתחיל שזו מנת חלקו. אבל אם יתחולל משהו יותר מורכב, וזוהי הסיבה העיקרית שנטשתי בזמנו, משום שלבננות אין זיהוי IP, במידה ואנשים ידברו בשמי, או יציפו, או ישלחו מיילים מכוערים שנכתבו כביכול בשמי, יתחזו לי, אנא אנא פנו אלי, ידעו אותי, כי האנשים האלה שברשת, שרדפו ורודפים יש להם יצר הרס עצום, והם מתוחכמים, והם ינסו לעשות כל דבר בכדי להזיק לי.

נראה לכם שאני מגזימה? שאני פרנואידית? אספר לכם חוויה  קטנה מני רבות שחוויתי ברשת. לפני כשש שנים הייתי בפורום כתיבה שנראה 'זה מה ש..'. לפורום הזה היה צ'ט שהיו מתאספים ומדברים בו בשעות הקטנות של הלילה.

חברים ספרו לי שבלילות נכנס יצור שקורא לעצמו יודית, הוא מציג את עצמו כאישה שתויה שמספרת פרטים אינטימיים חושפניים על חייה. נכנסתי לפורום ואכן היתה שם דמות בשם יודית, שחקתה את סיגנון דיבורי והייתה כל כך שיכורה ואומללה שאנשי הצ'ט ניסו להרגיע אותה. התערבתי ואמרתי שהדמות הזאת היא לא יודית.. שאני יודית.. בתגובה אנשי הצ'ט גדפו אותי והתעקשו שאני המתחזה ליודית האמיתית.. אתם מבינים את זה? זה הרעל של הרשת.

כנראה שיש צדק בסוף, משום שכרגע יש תביעת ענק נגד אותו טרול בבית המשפט, אבל הטרול הזה הוא מאפיין להרס ולהפקרות שיש ברשת, ומזה חששתי בקיץ, ומזה אני חוששת במידת מה עכשיו, כשאני חוזרת לכאן.

אז למה חזרתי? כי יש כאן דברים שאני מתגעגעת שאין ברשימות. מצד אחד ברשימות נוח לי להיות בין ערב רב של דמויות שמדברות על דברים שונים ומשונים, האוויר על המדרכות מאוורר וחופשי. מצד שני כאן יש קפה וירטואלי של יוצרים, ואני מתה על בתי קפה ועל יוצרים, ומכיוון שבדרך כלל אין לי זמן לחברותא כזאת ממשית, כאן בבננות אנקה את הראש מיום עבודה ארוך בכוסית קברנה סוביניון, אקרא דברים על שירה וסיפרות, אדמיין שאני בבית קפה הומה דמויות סיפרותיות, וכל זה ממסך המחשב בחדר השינה הקטן שלי בפתח תקווה.

פעם, אף אחד לא היה מאמין שזה אפשרי.