שיחות כותבת
אתה נעלם.
איני יודעת לאן אתה הולך.
אם הייתי פחות מיומנת
הייתי שולחת אחריך צוותי חיפוש,
משלחות חילוץ והצלה.
אולי טבעתָּ. אולי נדרסת. אולי ינשוף נגס בצווארך.
אולי נדבקת בכלבת או בשחפת ואתה בבידוד, שלא מרצונך.
שכן ודאי אתה יודע שהיעלמות אינה טבעית.
אינה מוסרית. כן, היעלמות היא מזיקה.
ודאי למדת זאת בבית הספר, בצבא, באוניברסיטה.
האם לא אמרו לך זאת לפני השינה?
ואחזור ואדגיש בגלל חשיבות העניין,
היעלמות היא מזיקה.
היעלמות היא מזיקה.
לצערי, למזלך, אני מיומנת. אשת חיל ממולחת, יעילה
(גם אם לא ידענית גדולה).
(גם אם לא ידענית גדולה).
ותוכל לסמוך עליי שאחרי מספר שעות/ימים של חרדה,
אעשה את הטלפונים הנחוצים (למוחי, אז לליבי)
ואת הסידורים ההכרחיים (אעטוף אותך בניירות עיתון האתמול,
אקשור אותך בחבלים, אפנה הגופה, אטאטא את הטינופת שהשאירה גווייתך)
ולא אעשה דברים מביכים כמו להתקשר למשטרה
או לבתי חולים
או לשים תמונתך על קופסאות דגנים
או על עצים.
אהיה ממוקדת, תכליתית, מכוונת מטרה.
לאסוף את עצמי. שיירים של תקווה על גבי המדרכה.
יש לי עשר נשמות לבני בליעל שכמותך
(אם כי אני סמוכה ובטוחה שכאן אני סתם מעלילה
והיעלמותך מוצדקת, מנומקת, ראויה)
(נשמה) אחת כבר רוסקה, לא, שתיים,
כן, אתם כבר שלושה.
ואיך מעולם לא אמרו לכם שהיעלמות היא מזיקה