מוֹדָע מִזְּמָן אַחֵר כותבת, מתרגמת ועורכת
כתיבה תמה
עַתָּה שֶׁכְּתַב יָדִי תוֹעֶה לְכָל עֵבֶר
אוֹתִיּוֹת נְפוֹצוֹת מִמִּלִּים מֻכָּרוֹת
וְהַזִּכָּרוֹן חֲמַקְמָק
וּמִתְיַהֵר
כְּמִין אֲנִי אַחֵר –
מוּטָב לְהַנִּיחַ לָהֵם לְשַׁטֹּות בִּי
הֵם יִכְלוּ עִמִּי.
7.10.12
7.10.12
רות שלום!
אכן כתיבה תמה ודווקא לא מתיהרת.
לזיכרון דרכים משלו להתחמק, לשוב לזכור ולהתחבר ל"מוֹדָע מִזְּמָן אַחֵר".
שבת שלום ומבורך! רוחה
"הזיכרון חמקמק ומתיהר" – אבחנה מדהימה, אמיצה.
רות, עצם הידיעה דוחה את האפשרות שישטו…
יפה הפיצול בין "אני" לבין "הזכרון המתעתע שלי". והאירוניה בכך שהוא ואותיותיו הנפוצות לכל עבר יכלו כש"האני" יכלה. כמו טפיל המחסל את עצמו כשהוא מחסל את מעניק החסות.
רות כתבת את השיר בדיוק ביום הולדתי
תודה 🙂
שיר חכם וכותרת דו משמעית ואירונית
יש משהו תמים ונפלא באיבוד שליטה – אם מתמסרים לה ללא פחד מכל המתכלה ושהיה בחזקתנו המדומה בעת שנדמה היה לנו כי הננו שולטים בחיינו ועל כתב ידינו להתפאר.
אמת צרופה כתבת במילים מועטות. שורות שמביעות באופן אמיץ ומפוכח את ישותנו
שבת שלום
עפרה
שלום רות
שיר קצר ויפה כתבת
איני מבין למה הקפיץ אותי השיר למה שכתבתי בסדנא של יקיר השבוע ככתיבת רצף לפי שורה שנתן
כך שלוש דקות של כתיבת רצף וזה מה שיצא
לָמָּה אַתָּה לֹא מִשְׁתָּדֵל, בֶּן-אָדָם?
וְאִם אֶשְׁתַּדֵּל, לְאָן אוּכַל לְהַגִּיעַ? הָרֵי לֹא אֲנִי הוּא שֶׁיִּקְבַּע סִדְּרֵי עוֹלָם; וְאִם רָצִיתִי צֶדֶק חֶבְרָתִי – וּלְכָךְ הִשְׁתַּדַּלְתִּי – הַאִם קִיבַּלְתִּי? וְאִם רָצִיתִי עוֹד אֲהָבוֹת, הַאִם יָכוֹלְתִּי? וְאִם רָצִיתִי לְהִתְעַשֵּׁר, כַּמָּה יָכוֹלְתִּי?
זְמַנֵּנוּ קָצָר בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאֵיךְ נוּכָל לְהַסְפִּיק?
וְאֵיךְ נוּכָל לְמַמֵּשׁ אֶת כָּל תְּשׁוּקוֹתֵינוּ אִם נַעֲסוֹק רֹב הַזְּמַן בְּהִשְׁתַּדְּלוּת,
הַרֵי בַּיּוֹם שֶׁכְּבָר לֹא נוּכָל יוֹתֵר לְהִשְׁתַּדֵּל, יִסְתַּיְּמוּ חַיֵּינוּ…
אָז לָמָּה בְּעֶצֶם צָרִיךְ לְהִשְׁתַּדֵּל כָּל כָּךְ ?!
מרגישה את זה כל יום וזה מוזר. האם לתת לדברים לקרות? או שאני בכלל לא נשאלת. החרדה שקטה ומלווה תמידית. כל מילה שמוצאים פנינה. גם זה משהו. תודה לך רות על שירייך.
כתיבה כלל לא תמה. אירונית בדיאלוג עם הכותרת ומהפכת קרביים ואמיתות. שבוע טוב, רות.
שבוע טוב לכולם,
תודה על התגובות הנוגעות שגם נגעו בכותרת. כמעט מחזקות.
רות
אכן תום ושלמות שאבדו והכותרת כפי שכתבו חברי מתעתעת ואירונית
שיר חזק וצורב
תודה חנה יקרה על דבריך הטובים
רות