רות בלומרט
ילידת חיפה תש"ג, מתגוררת בירושלים.
למדתי מיקרוביולוגיה וביוכימיה, עברתי לספרות עברית ולשירת ימי הביניים.
תקופה מסוימת שהיתי עם משפחתי בניו יורק ומ - 1979 מתגוררת בירושלים.
ביקורת ספרים,עריכת במה רבעון לדרמה, תרגום ספרות, עיון ושירה; עריכה לשונית עסקתי בכתבי יד [מעט],פירסומים בעיתונות. שירים, סיפורים קצרים, רומנים, ספרי ילדים, שני ספרי שירה
מוֹדָע מִזְּמָן אַחֵר כותבת, מתרגמת ועורכת
.jpg)
כבר עדיף על המלאכותיות האלה!
תודה חנוך.
נשים מתוך קטלוג מסחריות ממוסחרות בטח שהן מהוות מושא לקנאה ,הן לא אמיתיות. שירך היפה, רות ,מתאר תחושה כל כך מוכרת בעולם המודרני שלנו המוכר אשליות של יופי להמונים
לא הבחנתי בקנאה בשיר,יותר בחוסר אונים לתיקון המצב…
אולי לא בשיר, אבל לצערי הן משמשות מודל לחיקוי לצעירות רבות המתקנאות בהן (מכאן תופעת האנורקסיה)
רות, המירקע נראה מירקקה..
הכל נמכר כי הצופה קונה…
והאין תוכן באמת מעייף.
אמת תמי. תודה.
מסכימה איתך. יש איזו חברמניות מקובלת… שכל מי שלא ניחן בה, מרגיש מוקנט.
סבינה, האין-תוכן במרקע וסביב, טורד. אינו מעורר קנאה.
זה כללל כךך מדכא!
כשנשים בוחרות להתאיין, להיות דקיקות כוירוס, הן חולניות. וזה מדכא.
גם על נושא כזה, רות, שיריך תמיד מעוררים פליאה
איריס, תודה.
הפליאה היא המודעות הנפלאה בשיר לשלוש ספירות מקבילות – עולם הנשים הוירטואליות, המציאות העגומה במושבת העונשין שלנו וההוויה האישית של המשוררת/הצופה.
תודה לך תמר על האבחנות.
בתרבות שבה כל דבר מצרך, גם האדם אינו נמלט מזה, רות. אבל בכל מערכת חברתית הגשר רחב או צר ביחס ישר למידת השליטה שאדם נוטל על חייו כנגדה ואיתה.
אמיר, ודאי שאתה צודק. הכותבת מוקנטת ממצב הדברים החד ממדי, או כפי שכינית זאת בדיוק – תרבות הצריכה. גם מי שסולד ממנה, מותקף על ידה וכלוא בדלת אמותיו המתנשאים, יש לקוות, לגובה.
ועוד, אני עיפה ומוקנטת מן ההתנהגות החזירית, הריקנית, כאילו אין רע, ואין מה לתקן, וכאילו שההזדמנות לתקן אינה מצומצמת עד מאוד…
דוקא מי שרואה את החוליים צריך להרגיש עליון ומקסימום להרגיש כלפי בנות אדם ממוכנות אלה , חמלה. חבל שקורה ההיפך .
מירי, ככה חשתי למראה הנערה שפניה טושטשו ושדיה הובלטו, שצויין כי היא קטינה, ברצח הנפשע של קרפ ז"ל בתל ברוך. תרבות הלבוש וההתנהגות בין אם של דוגמניות ובין של המוניות, מזמינה זילות של האדם, גופו, משפחתו וסביבתו.
כן, הדוברת מוקנטת בשל הסביבה והערכים.אבל השיר נכתב לפני כמה שנים…
כשקראתי את השיר, יסלח לי האל, ראיתי מול עיני את הנשים מהקהילה היהודית בז'נבה.
העלית לי חיוך על שפתיי. שיר מאוד חמוד.
יפה כתבת רות את הפער בין המאופרות גם בשנתן על המרקע לפרצוף האמיתי הנבט במראה, במושבת העונשים שלנו..
תודה לכן יעל וחני.
היי רות
שם השיר: עובדה
זאת עובדה כזאת…
כני מאודאהבתי את כל ההצלבות התורניות
להתראות
טובה
הנשים במרקע, כמעט פיקציה. החי והאמיתי זה העייף כי זה הביטוי לשימוש.
תודה לכן טובה ולוסי, תגובות מעניינות ואוהדות.
רות, שיר יפה. הרעיון מוכר מאוד. שקר החן והבל היופי, כאשר הוא מלווה בפלסטיקה מלאכותית וביפוי המציאות באמצעים טכניים וכימיים: פוטושפ, איפור וכו'. אבל הביצוע שלך יפה הוא – את עושה מזה שיר ייחודי וגם המבנה מקורי. אהבתי. רני.
חן חן לך רני. לך תגיד בטלביזיה שקר החן… טונות של סמרטוטים וצבעי פני שיספיקו לכל שבטי האינדיאנים מאז בריאת העולם – יישפכו עליך!
במרקע, כמו ברחוב נוהגים כמאמר אכל ושתה כי מחר נמות. וזה מרתיח את הדם של כל אדם רגיש. הערכים ההפוכים והמסולפים גורמים לעיפות ולסלידה.
לא הנסיון חסר השחר לחיקוי. זה מה שכתוב בשיר, כמדומה.
אבל למה האשה על המרקע
וזו היוצאת ממנו
מקבלת את מצוות הזכר
הזכר הקולנוען [פסיק]
הזכר המשורר [פסיק]
הזכר המעצב אופנה [פסיק]
הזכר האומן [פסיק]
הזכר המהנדס [פסיק]
הזכר הפרובוקטור [פסיק]
הזכר הפרסומאי [פסיק]
להיות חפץ [נקודה]
להציג את היותה [פסיק]
גוף ודמות הגוף
ותמונה –
לפרסם מכונית
לפעול לכאורה לפי "דרישות התסריט"
ולא להבין את האסטרטגיה של הפרובוקטור הזכר
והיא מועדת לשקילה:
"שישים קילוגרם של אהבה טהורה"
כדבר הזכר: יהודה עמיחי
למה היא אינה מתמרדת
למה היא כמו מחלה
מתפשטת
אהבתי את שירך יוסף , וגם את שלך רות. אני אוהבת דיאלוגים בין שירים ושילוב זויות ראייה.
המסך משפיע כמעט על כל אישה, אפילו כאן בעירי בה לכאורה הוא פחות נוכח,אבל הוא בהחלט נוכח, כתבתי על זה ברשימה על לבוש נשי שמופיעה אצלי .
משום כך אני מוקנטת, יוסף ידידי. היאוש הפושה בכל עת שמישהי נכנעת לתכתיב, שהוא לא אחת הרסני גופנית ונפשית.
אבחנתך נכונה, אביטל, אבל מי נלחם בתופעה?
יוסף, שירך מקסים. שאלתך במקום. אבל עובדה שחלק ניכר מבנות העשרה ואילך מאמצות סולם ערכים מעוות שמאפשר להן לחיות תוך השפלה עצמית וחשיפת הריקנות, לא רק בשל מצוות הזכר האדון אלא בגלל חינוך לקוי ורגשי נחיתות שמאום לא ימחק. אולי זה התחיל כשגברים היו פוליגמיים ומפרנסים עיקריים.
בשיר יש כאב, כעס ומעין יאוש, וזה בא לידי ביטוי בעיקר באירוניה. כשמשוררת תכתוב על אותו נושא בחוש הומור, זאת התחלת היציאה מן המצב המביש הזה.
עקיבא
רות יקרה , הלא אנחנו הנשים משתפות פעולה עם התרבות הזו המכתיבה ומכתירה זיוף, וזה עצוב שיתוף פעולה במיגור העצמי. טרוף. הכל סחיר, גם הנפש.
כמה נחמד מצדך עקיבא ליחס למשורר כלשהו ובעיקר לאמתך, כוח השפעה.