גילגול איטי ממשש נוף , טועם אהבה, רואה חשבון, שומע זמן. יום יבוא ויריח פרחים מן השורש
זמן הרֵיחַ
בִּזְמַן הָאֶמֶת –
לֹא אָטַמְנוּ אָזְנַיִם
אֶל מוּל שַׁאֲגוֹת הָאֵשׁ
בִּזְמַן הָאֶמֶת, לֹא נִפַּצְנוּ מַקְלֵטִים
לְשֶׁמַע זַעֲקוֹת הָאֵין-אוֹנִים
(הַנֶּאֱלְמוֹת מִן הַתְּמוּנוֹת),
לֹא בָּרַחְנוּ מִמַּרְאוֹת הַתֹּפֶת
לֹא עָצַמְנוּ עֵינַיִם שׂוֹרְפוֹת
לֹא הִסְתַּתַּרְנוּ בַּמִּקְלָטִים
לא הִתְעַלַּמְנוּ מֵהָאָדֹם-הָאָדֹם הַזֶּה
שֶׁהִלְעִיטוּ בּוֹ אֶת חוּשֵׁינוּ
וְהִלְהִיט אֶת דָּמֵנוּ
אָדֹם שֶׁכִּלָּה עַשְׂרוֹת בְּנֵי-אָדָם
הָפַךְ לְאֵפֶר גַּן אֱלוֹהַּ שֶׁגִּוֵּן
בִּירוֹק עַד אֶת אֲפוֹרֵנוּ
וּמִלֵּא כִּלְשׁוֹן אֵשׁ, מִצְוַת אֵל קַנָּא:
בִּירוֹק עַד אֶת אֲפוֹרֵנוּ
וּמִלֵּא כִּלְשׁוֹן אֵשׁ, מִצְוַת אֵל קַנָּא:
קַח-נָא אֶת בְּנָם אֶת יְחִידָם
אֶת אלעַד
וְלֵךְ-לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹרִיָּה
וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעוֹלָה
עַל אַחַד הֶהָרִים ….
וְהַזְמַן עוֹשֶׂה אֶת שֶׁלוֹ –
לֹא חָלְפָה אֲפִילוּ הַשִּׁבְעָה
וְהִנֵּה מִתְחַלֵּף מִשְׁטַר הָרוּחוֹת
עַל רֶקַע רִצּוּד הַמַּרְאוֹת
הַמְשֻׁדָּרִים שׁוּב וָשׁוּב
מְבַרְכִים עַל הַנֵּרוֹת, שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְמָנוּ
וְהִגִּיעָנוּ ..זְמַן הָרֵיחַ הֶחָרוּךְ
זֶה שֶׁחוֹדֵר תַּחַת הַדְּלָתוֹת
מִסְתַּנֵּן מִבַּעַד לַחֲרַכִּים
נִכְרָךְ סְבִיב הַצַּוָּאר
חוֹפֵף עוֹר וְשֵׂעָר
מְעוֹרֵר זִכְרוֹנוֹת שְׂרוּפִים
וּבִלְהֹט גּוּפֵינוּ אֲפוּפֵי אֵשׁ-חֵשֶׁק
יָשׁוּב הַסִּרְחוֹן לְנַשֵּׁב בָּנוּ רוּחוֹת-רְפָאִים
יְלַבְלֵב מֵעָלֵינוּ חֻפַּת-עֳפָאִים מְפֻחֶמֶת
יְקַלְקֵל לִשְׁנִיָּה אֶת שִׁגְרַת חַיֵּי בְּנוֹת הַיַּעֲנָה .
נר שביעי של חנוכה תשע"א
אני מוצאת לנכון להבחין בין הפואטיקה לתוכן, למסר. כי קשה לומר זאת ב"נשימה אחת". השיר מצוין בעיני. איך אפשר לומר מצוין על נושא כה נורא? פרדוכס הקיום האנושי ממשי מציאותי כנגד האמנות. וכן עד כמה נורא שכוחנו לשרוד בקו השפיות היחסית מקורו ביכולת "המופלאה" לשכוח ולהשכיח ולהעלות באש את כל חוויות הזוועה, למען לא נלמד לעולם מספרי ההיסטוריה ומארכיוני הטלוויזיה. לא נלמד דבר, כי טבע האדם, אהוד, לא ישתנה לעולם, והאמנות היא מזור מה גם כשתוכנה זוועה.
היי אהוד אהוד, שכן קרוב. גם אני רציתי לכתוב משהו על הריח, ולא נותר בי כוח.
היטבת לכתוב במקומי.
היי אהוד
מילותיך כדורבנות, לא הייתי שם, אבל התחושה מגיעה עד פה.
להתראות טובה
שלום אהוד
השורות הבאות מהוות לדעתי שיר נפלא על התכונה האנושית המזויעה להמשך ולצפות ביופי הזוועה.
שורות אלו יעמדו במבחן הזמן והזוועות המשתנות.
השורות שלאחריהן זולגות לכיוון העכשווי וועדת החקירה. ובכך הן רלוונטיות (לתחושתי) רק זמן הקרוב.
בברכה
גיורא
זמן הרֵיחַ
בִּזְמַן הָאֶמֶת –
לֹא אָטַמְנוּ אָזְנַיִם
אֶל מוּל שַׁאֲגוֹת הָאֵשׁ
בִּזְמַן הָאֶמֶת, לֹא נִפַּצְנוּ מַקְלֵטִים
לְשֶׁמַע זַעֲקוֹת הָאֵין-אוֹנִים
(שֶׁנֶּאֱלְמוּ מִן הַתְּמוּנוֹת),
לֹא בָּרַחְנוּ מִמַּרְאוֹת הַתֹּפֶת
לֹא עָצַמְנוּ עֵינַיִם שׂוֹרְפוֹת
לֹא הִסְתַּתַּרְנוּ בַּמִּקְלָטִים
לא הִתְעַלַּמְנוּ מֵהָאָדֹם-הָאָדֹם הַזֶּה
שֶׁהִלְעִיט אֶת חוּשֵׁינוּ
וְהִלְהִיט אֶת דָּמֵנוּ
יש מן הטעם בדברי העורך גיורא, אבל לתחושתי הוא היה קצב אכזרי מדי. אולי ברבות הימים ולמצער למען שלמות הפואטיקה "על חשבון" ויתור האקטואליה היה אכן מן הראוי לוותר על הזיקה לכאן ולעכשיו הנורא, אך גיורא שפכת טיפה יותר מדי תינוק עם מים. יש שורות מצוינות שיש להשאיר כמו
וּבִלְהֹט גּוּפֵינוּ אֲפוּפֵי אֵשׁ-חֵשֶׁק
יָשׁוּב הַסִּרְחוֹן לְנַשֵּׁב בָּנוּ רוּחוֹת-רְפָאִים
יְלַבְלֵב מֵעָלֵינוּ חֻפַּת-עֳפָאִים מְפֻחֶמֶת
יְקַלְקֵל לִשְׁנִיָּה אֶת שִׁגְרַת חַיֵּי בְּנוֹת הַיַּעֲנָה .
את צודקת ענת.
גיורא
אני לוקחת מהשיר שלך שני דברים, שאגות האש ואלעד ריבן, ומסתתרת בין זרועותיי. יש לי בן בגילו, והנשמה משותקת על היחיד שהפך לאפר. משטר הרוחות אמר, שלא יכול שבקטסטרופה הגלובלית ישראל תצא נקייה. נסדר לה משהו קטן. הקטן הזה גדול למידותיה, וזמן הריח ייכנס מתחת לעור. השיר משקף הכול.
הי אהוד
הקטסטרופה גדולה אבל למי יש זמן לזה כשמתחיל שוב "האח הגדול "
(אני כמובן אירונית ,שלא תבין אותי לא נכון)
השיר חזק נותן ביטוי עז לאסון הנורא הזה
חושבת שיש מקום לעבוד עליו , לדוגמא לא רואה את הצורך ב"אדום – אדום הזה"
שבוע טוב אהוד וד"ש חמה
תודה למגיבות ולמגיב, די לי בכך שאל כל אחת ואחד דיבר חלק אחר של השיר ואוסיף גם את תגובתו כלשונה של חבר למסך ומקלדת שהוא הלום קרב : "לריח יש כוח נורא לעורר זכרונות, ומדי פעם גם אני שב ומריח את ריח הגופות השרופות בסיני, במלחמת יום-הכיפורים."
עקרונית אני שלם עם כל חלקי השיר הן לשונית והן תוכנית שכן יש בו התפתחות בזמנים (בית ראשון בעבר, בית שני בהווה ובית שלישי בעתיד)ובהקשרים היסטוריים תנ"כיים, אך ההערות הביאו אותי לתיקוני נוסח שנועדו להרחיק במקצת את השיר מפרטי הארוע הספיציפי שהיה השראה לכתיבתו ואיני רואה סיבה להעלימו כפי שחושב גיורא