גילגול איטי ממשש נוף , טועם אהבה, רואה חשבון, שומע זמן. יום יבוא ויריח פרחים מן השורש
צוות, שתי דקות לנחיתה .
אמא'לה! – נפלטת צעקה מהמושב המועדף שליד יציאת החירום, בקול שיכול היה להיות שלי, לו שילמתי תוספת של 39 $ כדי לְהִסָּפוֹת ביתר נוחות , וקוטעת את קריאתי בספרו של ברטולט ברכט 'גלות המשוררים' במחזור השירים :
תהילים ראשון *
1. כַּמָּה מַפְחִיד בַּלַּיְלָה הַפַּרְצוּף הַקָּעוּר שֶׁל הָאֲדָמָה הַשְׁחוֹרָה!
2. מֵעַל לָעוֹלָם הָעֲנָנִים, הֵם שַׁיָּכִים לָעוֹלָם. מֵעַל לָעֲנָנִים אֵין שׁוּם דָּבָר
3………
המטוס מטלטל בחוזקה והשלט, נא להדק חגורות, נדלק! הספר נסגר בחבטה ונתחב בכיס המושב , שמאלי נלפתת ביד החרד העבדקן ועב הבשר הגולש לתחום מושבי וממלמל אף הוא פרקי תהילים , ימיני נאחזת במסעד מושב 47 c הסמוך למעבר ומול עיני הנעצמות בניסיון הימלטות נואָל מה'מעל לעננים אין שום דבר' , עולות תמונות מהאזכרה שנערכה במלאת שנה למותה של אמא'לה שלי ואני נזכר בבעלה של שִׁפרה שאת שמו איני מצליח לדלות מאפֵלת השכחה וזה מרגיז אותי עד מוות שכן אני בטוח שחיי התלויים מעל לעננים גם תלויים בכך. כלומר שאזכר בשמו.
שמה של שִׁפרה שַׂרְאֵל כתוב בכתב ידו של אבי בסִפרון תפילות ומנהגי אבלות שדפיו מרוטים מרוב שימוש . מרוטים מתחרז עם מרודים וזה מתקשר לסונטות ולרגע קופץ מול עיני המשורר מאיר ויזלטיר כשהוא מטגן קציצות בדירתו במאז"ה 69. לעזאזל, לעולם לא אדע מי זה מאז"ה , מתלוננת תודעתי המוטרדת וחוזרת לעסוק באופן בלתי נשלט בסערה השוררת סביב המטוס הנאנק בכאבי תופת ובפִּינֵי הגזִירה החלולים, המרוטים, השחוקים מִלְבַר ומשותכים מלגֵו ומחזיקים בשארית כוחם את המנוע הבודד המרותך לכנף הרוחפת בחוץ במינוס 59 מעלות, שביני לבינה חוצצים רק משמנים רוטטים של יהודי בודד וחרד הנודד ממאה שערים לגולדרס גרין ושתי פיסות זכוכית דקיקות עד שקיפות. פּינים הדומים עד אימה לתאומם שקרס מעייפות וגרם להתרסקות מטוס אל-על בתוך בנין בעיר אמסטרדם. מפזם: 'הכל בגלל מסמר קטן, הכל בגלל מסמר….' ועל נפשי משתלטת עייפות החומר ממנו נוצר גופי לפני כשישה עשורים וגוזרת עליה גזֵרה להתקרב קרבה מפחידה לעולם המתים.
ספרון התפילות ומנהגי האבלות רך הכריכה, עטוף בנייר עבה , לבן ומבריק, כך שהשָׁנים החליקו על פניו ונשאר חדיש למראה ואדיש לתוכן התפילות הכרוכות בו כבתכריך וכן לרשימת השמות והתאריכים העבריים הרשומים לצידם, המודבקת בסופו . את ספרון התפילות הביא לבית העלמין שדה יהושע , שער תמר, חלקה נ"ג שורה 3 ביום השנה למות אימי , אחי , ומסרו לידי בעומדנו כתף אל כתף למראשות מרבצם הזוגי של הורינו, שעונים על כרית המצבה המוגבהת (אמנו העדיפה לישון כשהיא כמעט ישובה וראשה תמוך בשלוש כריות) . לפני קריאת קדיש יתום בדואט, אני מעיין בספרון שהיה שייך לאבי שמינה עצמו בזמנו כסגולה לאריכות ימים, אחראי לאזכרת תאריכי הפטירה העבריים ולניהול טכסי האזכרה של בני ובנות המשפחה וחברים וחברות קרובים ולשם כך הדביק בסוף ספרון התפילות ומנהגי האבלות דפים חלקים ולבנים בהם כתב בכתב יד השָׁכוב על יְמִינוֹ, שמות ותאריכים עבריים.
השם האחרון ברשימה הוא נֹעַם ושנת מותהּ תשנ"א, והבא בתור – שמו נפקד מהספרון עקב הסתלקותו הפתאומית של מזכיר המתים – אבי שנפטר בתשנ"ג ופטירתו הלא צפויה הכעיסה אותי שכן במותו הלא מתוכנן ציווה עלי במשתמע את מילוי מקומו בדאגה לאימי שטענה כל עוד אבי היה בסביבה :
– אל תדאגו ילדים, אני אמות לפני אבא ! (מה שנשמע סביר, לאור התלונות הבלתי פוסקות אודות בריאותה הרופפת) וגם אחרי שהסתלק סופית ממיטתם הזוגית, לא זזה מעמדתה הנחרצת שהיתה צריכה למות לפניו.
נֹעַם היתה נינתם הבכורה , נכדתם הבכורה של אחותי הבכורה וגיסי (שנפטר אף הוא שלא בהתאם לסדר הלידות ) שנולדה לבנם הבכור ולרעיתו. נעם, נוחה עדן, נפטרה בת ארבע ממחלה תורשתית ומותה הֵפר הֲפָרָה גסה את סדר המיתות הצודק במשפחה ובכלל. ופתאום יש אלוהים! – נראה שאנצל ! – נזכרתי בשם בעלה של שִׁפרה ששמה ותאריך מותה מופיעים בספרון התפילות ומנהגי האבלות בתוקף היותה אחיניתו של אבי שהיו לו המון קרובים-רחוקים (תחילה חיים ואחר כך מתים) שכן היה אמנם בן יחיד להוריו, אך ילד סנדוויץ' לאימו שהיתה לפי ההלכה, אישה קטלנית , מעוך מתחת ומעל בשתי אחיות שנולדו לאימו משני בעלים שונים , ובן זקונים לאביו שהביאו לעולם כשהיה בן שישים ונולדו לו לסבי, לפני אבי, עשרה ילדים וילדות (משפרה אשתו הראשונה שנפטרה לפני שנישא לסבתי) שמבחינת גילם יכלו, חלקם, להיות הוריו. לפני רגע חשבתי שאו-טו-טו אפגוש בכל החבורה, אבל נראה שהפגישה נידונה להידחות שכן ממש ברגע האחרון נזכרתי….
– שם בעלה של שפרה היה יהושע.
סדרת טלטלות ונפילה לתהום בת עשרות מטרים ושוב הפגישה נראית כעומדת להתממש – מעלי, באדום, נדלק שלט : 'שדה יהושע' – לצד הסימן המורה להדק חגורות.
יהושע שָׂראל מת לפני למעלה מארבעים שנה ובעת מותו עסק בפעילות גופנית נמרצת . בחורף ובקיץ היה יהושע רץ בשפת הים ואחר כך נכנס לשחות בגוף מחומם. אבי שהיה ירושלמי, לא ידע לשחות ורוב ימיו לא היה לו זמן לרוץ בשפת הים או לעסוק בפעילות ספורטיבית אחרת שכן עבד כמו חמור. כך בכל אופן נהגה אימי לומר ואני נעלבתי בשמו שכן לאבי היו אוזניים גדולות ובעצם גם לי – עד עצם היום הזה שעלול להתברר כיומי האחרון והמחשבה אודות אוזני כמחשבתי האחרונה. אבי מת מדום לב במיטתו ב-5.6.1993 בהיותו בן שבעים ותשע בקרוב . יהושע מת משבץ לב בהיותו בסוף שנות הארבעים לחייו, אי אז בשנות השישים של המאה שעברה. את תאריך מותו העברי של יהושע איני יודע כי הוא לא מופיע בספרון התפילות ומנהגי האבלות .
(נפילה נוספת של המטוס בכיס אויר מעלָה מקיבתי סברת כרס שגורלו של יהושע הוא זה שגרם לי כל חיי [שפרטים טפלים מתוכם עוברים בסך לפני] להימנע הימנעות אדוקה מפעילות גופנית שאינה הכרחית [ נושא שאפשר לפתח בהספד אודותי]).
כדי להיזכר בתאריך מותם העברי של אבי ואימי, אני צריך לעיין בתעודות הפטירה שלהם, או לעלות לקברם שזה בעצם לרדת אליו שכן לפני הטיסה הגורלית גרתי זמנית בבית הנמצא בראש הר הכרמל ובית העלמין שדה יהושע, ביתם לעולמי עולמיא של אמי ואבי, נמצא סמוך לשפת הים בפתחו של נחל שׂיח כך שניתן לשער שביום שהים יתעורר מריבצו עקב רעידת אדמה ויתנחשל עליה כצונאמי צמא דם , לא יהיה להורי לאן לברוח. (סליחה דיילת , איפה אמרת מונחים המצנחים ? מה רצוני האחרון, את שואלת? – באמת ובתמים? להתרסק בעודי אחוז בחיקך הרך והחמים!)
אבי נפטר ב- 5.6.93
שישה ימים לפני הטיסה שעומדת להסתיים בעוד כמה דקות בחבטה שרק עוצמתה לא ברורה, מצאתי מונחת על השטיח בחדר עבודתי את תעודת הזהות שלו שהונפקה ב 30.05.93 לאחר שקודמתה נגנבה יחד עם ארנקו. לו ידע אבי לקרא עתידות בתמונות, היה רואה שתמונתו האחרונה היא תמונת מוות והיה נמנע בחסכנותו מהטירחה הכרוכה בהוצאת תעודת זהות חדשה (לרדת בחמסין למטה המשטרה הישן שאין בו מזגן השוכן מאז ימי המנדט ברחוב יפו, למצוא חניה, לחכות בתור, למלא הצהרה לגבי הגניבה, לקבל חותמת אישור מסירה, לחזור לחניה, לגלות שחטף דו"ח חניה, לעלות למשרד הפנים הישן שליד גן הזכרון , למצוא חניה, לחפש דוכן פיס לקנות בו כרטיס חניה, לחזור למכונית ולמצוא את הפקח באמצע כתיבת הדו"ח, להתווכח איתו באיפוק ויכוח עקר ולקלל בלב את האימ-אמא שלו ושל הגנב ושל המזל הדפוק , להצטלם בפוטו רצח, לקחת מספר, למלא טפסים, לחכות שעתיים בתור [נו, מה לעשות, זו עונה בוערת] , לשלם, לחזור לחניה, לגלות שריטה חדשה בדלת הסובארו הצהובה – בבת עינו), שלא לדבר על כך שמישהו טרח להביא את הארנק הגנוב לבית אימי ביום האחרון של השבעה כשבתוכו תעודת הזהות הישנה (בה מודבקת תמונה מלאת חיים) וגם כרטיס קופת חולים מיותם.
לו חי אבי באותה עת חסד, סביר שהיה אומר לאמי :
– את רואה , יש אנשים ישרים שעושים דברים שלא על מנת לקבל פרס.
ואמי ודאי היתה עונה :
– זה בטח הגנב עצמו שראה את מודעות האבל בכניסה לבית, הרי את הכסף שהיה בארנק הוא לא החזיר ואני עוד נתתי לו עשרים שקלים עבור טרחתו .
אך אבי כהרגלו לא אמר דבר ולאימי כבר לא היה למי לענות ולי נותר רק להצטער שהתעלמתי מהאזהרה שהניח אבי על השטיח בחדר עבודתי שישה ימים לפני טיסת הדמים – תעודת זהות שהונפקה שישה ימים לפני תאריך המוות הלא צפוי.
הקברניט מודיע במערכת הכריזה : צוות, שתי דקות לנחיתה!
אם יצליח להנחית את המטוס בשלום בערפל השורר מעל שדה התעופה לוּטוֹן, אני נודר נדר להרשם למועדון הנוסע המתמיד של אל-על, לחדש את מנוי אמונתי באלוהים, להכנס לשותפות עם בנק הפועלים ולתרום את המעות שיוותרו בכיסי בדרך חזרה לעל"ה ולאלו"ט.
במקביל אני נערך לסיום ספרותי מוצלח של הטיסה, שולף מכיס המושב את הבקבוק הקטן של יין מרלו שהוגש לי בארוחה, מרוקן לגרוני את הטיפות האחרונות, מקפל ומארגן את המחשבות המסכמות את חיי בצורת גליל, תוחב אותן לבקבוק, מבריג את המכסה כדי למנוע את טביעתן או התמוססותן אם ייפלו בים, קורע חור בכרית הלבנה, תוחב לתוכה את הבקבוק, סגולה נגד התפזרות הרהורי ברוח, או חלילה שריפתם במקרה של התרסקות בקרקע, וליתר ביטחון עוטף את סיפור רגעַי האחרונים בשמיכה מבושמת …..
חבטת הגלגלים במסלול מנפצת את התוחלת לסיום טוב של סיפור הטיסה הזה
מעניין למה בכל זאת הוא זוכה במחיאות כפיים סוערות?
* ברטולט ברכט – גלות המשוררים. מבחר שירים 1914 – 1956 תרגום מגרמנית, ה. בנימין
הוצאת הקיבוץ המאוחד
מצויין, אהוד אהוד, אם כי אני לא בטוחה שהייתי מצליחה לכתוב את זה… ולחשוב שאתה מין רחיפאי שכזה… נו.
נהנתי לקרוא. קראתי ללא הפסקה בקצב הנפילה לכיסי האויר.
הופתעתי מאוד לראות תמונתו של סבא. האם זו באמת תמונתו האחרונה? האם באמת החזיר הגנב את הארנק?- לגבי שאר הפרטים אני סמוך ובטוח שכולם אמת.
בסודי סודות – הכל אמת סיפרותית