גילגול איטי ממשש נוף , טועם אהבה, רואה חשבון, שומע זמן. יום יבוא ויריח פרחים מן השורש
…לא נפסיק לָשִׁיאִיאִיר , לא נפסיק לָשִׁיאִיאִיאִיאִיר, לא נפסיק לָשִׁיאִיאִיר, לא נפסיק לָשִׁיר…
…את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק….את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק..
אלו שני השירים שהתנגנו בראשי חליפות כשיצאתי מהסרט Young at heart (צעירים בלב ובנפש) ששמו תורגם בתרגום הקלוקל המקובל בקרב מפיצי הסרטים ל'צעירים לנצח.'
צפיתי בסרט בערב חג הסוכות בחברת אשת חיקי . מלבדנו היו באולם עוד שני זוגות צעירים בשלהי העשור השישי או תחילת השביעי לחייהם ויחדיו היינו שלושה זוגות פליטים, פטורים מרצון מסעודת ערב החג המסורתית , או בלשון יותר עממית, שלושה זוגות שקיבלו חופשת ערב חג קצרצרה מילדיהם ונכדיהם האהובים והאוהבים ללא הרף והרפיה.
התמקמנו באולם כך שלא נסתיר זה לזה ולאחר הכרות מהירה ומשאל קצר הוחלט פה אחד לוותר על ההפסקה והודעה על כך נמסרה למקרין שהסכים לשתף פעולה.
התמקמנו באולם כך שלא נסתיר זה לזה ולאחר הכרות מהירה ומשאל קצר הוחלט פה אחד לוותר על ההפסקה והודעה על כך נמסרה למקרין שהסכים לשתף פעולה.
התרווחנו על הכיסאות לצפות באחד הסרטים המרגשים שראיתי בשנה האחרונה. מדובר בסרט דוקומנטרי אודות חבורת זמר מעיירה במדינת מסצ'וסטס בארה"ב שחברותיה וחבריה נמצאים אי שם בטווח הגילים בין שבעים וארבע לתשעים ושלוש ושמתברר שמופיעה כבר קרוב לעשרים וחמש שנים בפני אולמות מלאים ברחבי העולם וזוכה לאהדה רבה של מאזינים נלהבים בני כל הגילים. הרפרטואר כולל מוסיקה פופולארית לרבות מיטב הרוק הג'ז הפופ הראפ וההיפ-הופ. לא מדובר בבעלי כשרון מוסיקלי מיוחד אלא בבעלי רצון מיוחד ששום דבר מלבד המוות לא יכול לעמוד בפני רצונם לשיר. רצון להמשיך ולהיות חלק מקבוצה שיש לה ענין משותף בגיל שמתאפיין בדרך כלל בבדידות ובהיפרדות חברתית, רצון להמשיך וליצור , לגרום שמחה לאנשים, רצון להיות על הבמה לאור זרקורים, לזכות במחיאות כפיים שריקות וצעקות התלהבות, להרגיש רצויים, לקבל תשומת לב ואהבה בגיל בו מפסיקים בדרך כלל להיות אטרקטיביים הן במראה והן בהתנהגות, בגיל שבו הגוף והזיכרון בוגדים והופכים לנטל על המשפחה ועל החברה. זה סיפורם של בנות ובני חבורה מקסימה שתוך כדי צילומי הסרט שארכו כחודשיים בעת חזרות להופעה, מאבדים שניים מחבריהם שאפשר לומר לגביהם שהמשיכו לשיר עד טיפת דמם האחרונה . ובהקשר זה, חזקה במיוחד הסצנה של עירוי דם לאחד מזמרי הסולו, חולה סרטן ששרד ארבע סטים של טיפול כימותרפי שנפטר כשבוע לפני ההופעה שהיה בטוח באופטימיות בלתי מעורערת שלא יחמיץ אותה בעוד תמונתו מופיעה במרכז הכרזה המפרסמת את המופע.
מרגש גם הזמר השמן המונשם בשל אי ספיקת לב הסוחב איתו לכל מקום כולל לבמה את מיכל החמצן שלו . זמר נמוך קול שפרש וחזר להופיע כסולן בשותפות עם זמר עבר נוסף בחבורה שנקרא לדגל ושנפטר אף הוא במהלך החזרות וחברו המונשם שר גם את החלק שיועד לו. ולא חסרות עוד דמויות ומעמדים מרגשים בסרט.
הסצינה המרגשת ביותר בעיני היתה ההופעה של החבורה בפני אסירים בבית הכלא המקומי. המצלמה עוקבת מקרוב אחרי פניהם של האסירים שלפני המופע ובתחילתו מביעים אטימות, שיעמום לעג ואפילו איום כצפוי אצל מי שנמצאים בו זמנית במלחמה ומגננה מתמדת מפני העולם. אט אט מתרככים הפנים, מופיעים עליהם ניצני חיוכים ובהמשך רואים עיניים מתלחלחות ובסוף ההופעה לאחר מחיאות הכפיים הסוערות וקריאות ההידד כשהחבורה מתערבבת בקהל האסירים, אנו עדים ללחיצות ידיים, חיבוקים ונשיקות בתוספת ביטויים מילוליים של הכרת תודה. מודה, גם אני מחיתי דמעה סוררת.
בקיצור סרט מקסים ומחכים שמומלץ לצפות בו בכל גיל בכל פעם שנדמה שהנה אני זקן/נה/ חולה/מסכן/נה/ הגיעו מים עד נפש/ הסבל בלתי נסבל/אין עוד סיבה או רצון לחיות (מחק/י את המיותר ו/או הוסף/יפי את החסר לפי טעמך).
לא מסוג הסרטים שהייתי צופה בהם (אם כי לעולם אין לדעת), אבל נשמע מקסים דרך עיניך.
שחר-מריו, אשמח אם תנמק מה מרתיע אותך מלצפות בסרטים מסוג זה ומהו 'הסוג' אליו אתה משייך את הסרט.
מעבר לקשיי הקשב והריכוז שאני נתקל בהם בשבתי באולם הקולנוע (לפעמים גם מפאת רעשי לעיסת הפופקורן מכל עבר), אני משתעמם בקלות (ולעיתים מתקומם) בעת צפייה בסרטים תיעודיים (שמתעדים בעיקר את נקודת המבט של התסריטאי/ת והבמאי/ת ולרוב משעבדים את הצופה לאג'נדה שלהם. זה קורה, אגב, גם בספרים ביוגרפיים או עיוניים. בסרטים עלילתיים – או בספרות עלילתית ושירה – היומרה הזו לא קיימת, משום שברור שאני צורך את הפרספקטיבה של העושים במלאכה ולא באיזו אמת מציאותית לכאורה).
כמו-כן, אני מאד לא אוהב מיוזיקלס (ואף שאני מבין שלא במחזמר צפית, עדיין אני מעדיף מוסיקה כפסקול בסרט ולא כציר עלילתי). אני גם נמצא בתקופה שבה אני מתרחק מסרטים שבהם מככבת מחלת הסרטן. כשמדובר בה, אני זקוק לאסקפיזם.
אגב, גם טלוויזיה משעממת אותי מאד, ובעצם אני צופה רק במהדורות חדשות ובתכניות אקטואליה (חביבה עלי מאד "לונדון וקירשנבאום"). ואני מודע היטב לכך שגם בתכניות אלה אני מקבל את ה"מציאות" מבעד למסננת תפיסת העולם של הערוץ וקברניטיו (ובמקרה של מגישים דעתניים – אזי גם הם), אך אני רוצה להאמין שאני מסוגל לנפות מעובדות כהווייתן את הדעות והטריקים (הסנטימנטליים והזולים או המתוחכמים) לעיצוב דעת קהל.
ואחרי שהסברתי כל זאת, הנה אני מתחיל להתארגן ליציאה לסרט קולנוע (שם יוכרע אם אצפה ב"ממזרים בלי כבוד" של טרנטינו או בעג'מי הישראלי).
🙂
שחר-מריו יקירי, פתחתי צוהר ונכנסת בו כדרך הצעירים הזועמים עם השקפת עולם מקיפה, דעתנית ונחרצת בעניני תרבות ואומנות שלוקה לטעמי בהכללות ובבילבול מושגי. איני בא לסנגר על הסרט שבו אנו דנים וזכותך לפסול אותו אחרי שתצפה בו, או לבחור שלא לצפות בו כלל, אך פסילה של סרט שלא ראית והכנסתו למשבצת של סרט מוזיקלי או אפילו סרט שהמוסיקה היא נושאו העיקרי ובאותה נשימה לפסול מראש את סוגת הסרטים התיעודיים כיומרנית וכתעמולתית ובאותו אורח גורף לכרוך בהם את הביוגרפיות הספרותיות וספרי העיון מעמידה אותך כמשורר באור לא מחמיא במיוחד. אומנם רחל המשוררת כתבה :" רק על עצמי לספר ידעתי/ צר עולמי כעולם נמלה" אך עמדתה היתה עמדה של צער ואילו בעמדתך אני מוצא יותר משמץ התנשאות והתגאות בבורות.
אהוד, יקירי המופלא שאין שני לך,
אינני יודע מה הקשר בין היותי צעיר, (צעיר – מנקודת הראות שלך. עניין יחסי, אני מניח) לבין קטלוג תגובתי כתגובת צעירים מובהקת ("נכנסת כדרך הצעירים הזועמים עם השקפת עולם מקיפה, דעתנית ונחרצת") ותוכן תגובתי, שהיה, לדידי, מענה לשאלתך. תגובתך לי אינה אלא אד-הומינם, קרי: שיפוט לגופו של אדם וגילו ולא לגוף תוכן דבריו. אם יש לך בעיות עם צעירים מפאת צעירותם, לא כאן המקום לדון בעניין. אם כי יש פסיכולוגים בין חברי הבלוגייה. יחד עם זאת מעניינת השקפתך הלא מחמיאה והמכלילה לגבי הצעירים הנזעמים, כהגדרתך. אני לא כתבתי מתוך זעם, אך מצאתי גם מצאתי בדבריך עברה ואיד, שאת מקורם חפש בעצמך.
אתה גם מצטט אותי באופן לקוי ומטעה בעליל. הנך מסביר שטענתי שהסרט, בו צפית, הינו מחזמר. קרא שוב את דבריי. בעיון, אבקש. ואולי יתחוור לך, אבוי, שיש לך קשיים לא רק עם גילך, אלא גם עם הבנת הנקרא.
(ואולי בכל זאת כדאי שאצטט את דבריי. הרי אתה הוכחת שאתה לוקה בכך. אז הנה: "אני מאד לא אוהב מיוזיקלס (ואף שאני מבין שלא במחזמר צפית, עדיין אני מעדיף מוסיקה כפסקול בסרט ולא כציר עלילתי)". ובכן, היכן בתגובתי לשאלתך הגדרתי את הסרט, בו צפית, כמחזמר?
מדבריך על בורותי והתנשאותי, כפי שאבחנת ד"ר פדרמן, אין לי אלא להסיק ש"הפוסל – במומו פוסל" מכיוון שדווקא מתגובתך שלך עולה ניחוח חריף של התנשאות כלפיי (ובורות בכל הנוגע להבנת הנקרא של תגובתי). במקום בו האור אינו מחמיא לי, לדידך, הרי שאתה ניצב בחשיכה גמורה.
"פתחת לי צוהר", אתה כותב. ואני – כצעיר תמים, אהוד; הו, הצעירים התמימים! – נכנסתי מבעד לצוהר כדי לנהל איתך דיאלוג. מסתבר שבמקום בו חברי בלוגייה אחרים כשלו לפניי (לא רק עוללים ועוללות, אגב), הנה – גם אני נכשל. ניהול דיאלוג איתך אינו אלא מלכודת, שצעירים כנראה תמימים מדי להבינה מבעוד מועד. אבל בדיעבד הכל ברור. אגב, אין זעם בדבריי, אהוד. אל תטעה בי. אני משועשע למדי מתגובתך הלא הוגנת. (מעניין, אגב, שלא מצאת לנכון להתייחס לטיעון שלי בדבר הצורך האסקפיסטי לא להיפגש עם הסרטן בקולנוע. מה קרה? זה טיעון שלא שירת את עברתך וזעמך שכילית כה יפה בצעיר?) אכן, פתחת לי צוהר. אבל אני סוגר אותו כעת.
אך לא אפרד ממך, יקירי, בלא שי צנוע מרחל, שכה היטבת לצטט:
הד/ רחל
זָכוֹר אזכור: מֵעֲברים
נִצבו הרים כְּנֵד;
מראש פסגה בְּשִׁיר אַרְעִים,
אקרא: הידד, הנעורים!
ויען הד.
עברו שנים. הועם הפז,
פסגות הפכו מישור.
אך הד-הרים צלול ועז
אך הד-הרים עתה כאז
זכור אזכור.
אשרי הלב אשר הציל
ליום עֶבְרַה וָאֵיד –
ולו רק דמות, ולו רק צליל,
ולו רק צל-אורה קליל,
ולו רק הד".
אמאל'ה שחר מריו. בחיי שהפחדת אותי. למרות שאני לגמרי מסכימה עם הקביעה שלך (ואני כבר לא צעירה) שיש תעמולה, מוסווית לכאורה, בסוגה הדוקומנטרית. אבל בכל אומנות יש תעמולה, כל אומנות מביאה את האג'נדה של היוצר, באופן שקוף או לא, לפעמים בדרכים הרבה הרבה יותר מתוחכמות מדוקו.והרבה יותר משפיעות על ההכרה ועל תת ההכרה.
שחר-מריו יקירי המגיב כנחש זעמן-מטבעות- הלשון ועוקץ כיתוש ביצות.
אני מקווה שהוקל לך אחרי ששפכת חמתך עלי באומר גס-רוח ובשיר . אלא מה, שפך המילים ה'מכובדות' והעצות שהערמת על הפרסונה שנושאת את שמי, לה הוספת גם תואר ד"ר לשם קלון ועוד כהנה וכהנה עלבונות , לא יכולים להסתיר את האמת :
התגובה הראשונה שלך לפוסט היא מלאכת מחשבת של הכללות ונסיון להעביר לנו אג'נדה לא מנומקת לא עינינית ולא מענינית לגבי העדפותיך ושנאותיך האומנותיות ולפיכך אינה מחזיקה מים.
ואני מודה – השימוש בהכללות והנסיון להעביר אג'נדות כאלה מרגיז אותי שכן רק אלוהים (דמות מטאפורית) ועריצי-דעה הם כל יודעים ואתה שחר- מריו, מה לעשות, (ולמען זהירות בכבודך – כל עוד לא יוכח אחרת) עוד לא קראת מספיק ספרי ביוגרפיות ועיון ועוד לא צפית מספיק בסרטי תעודה כדי לשחק אותה עריץ-דעת.
ולענין מחזות הזמר והדיוק – אמנם לא טענת שמדובר במחזמר, אך הנחת שהמוסיקה משמשת כציר עלילתי בסרט ( אחרת בשביל מה העלית את הנושא?) ולכך ורק לכך התיחסתי בתשובתי.
ואם אתה אדם רציני – לך לצפות בסרט ונשוחח אודותיו אחר כך. מי יודע, אולי ישתנה משהו בעמדתך ? בכל מקרה הדיון יהיה יותר פורה וממוקד בגופם של דברים ולא בגופם של אנשים
מועדים לשמחה !
כן. אהוד. אני יכולה לעזור לך. אתה צריך להיכנס לעריכה, ואז לשינוי פרטי כותב, שם תמצא את ה"בראוז " המיוחל, חג שמח.
אני חייבת לראות את הסרט עכשיו.
סליחה. ולגבי תמונות בפוסטים, גם אני רק אתמול הבנתי. זה קצת יותר מסובך. אבל רק אומר לך שאחרי שאתה נכנס לפוסט חדש, בין כל הכלים, יש מימין ריבוע קטן, הקלק עליו.ויפתח לך חלון של העלאת תמונה. לחץ על ההעלאה. אחר כך על בראוז, אחר כך על אישור, ואוקיי, ולדעתי התמונה תופיע בפוסט. אם אתה מסתבך תיכנס למייל שלי, אסביר לך באריכות. חג שמח, איריס אליה כהן
תודה איריס, אני אנסה בודאי אסתבך ואפנה אלייך במייל
חג-שמח
היי אהוד
ראיתי את הפרסומת לסרט.
וחשבתי שזה שם נפלא.
הלואי ויזדמן לי לקרא.
להתראות טובה
טובה יקירתי, את מתכוונת בוודאי לצפות ולא לקרא בסרט
תודה על ההמלצה. נראה לי סרט לרוחי.
תודה על ההמלצה אהוד!! הרבה זמן לא ראיתי סרט טוב
מסכימה איתך,אהוד– סרט נפלא. נתן לי אישור לנטייתי לשיר …
ויופי של תכתובת נוצרה כאן — כך חשבתי שצריך להיות בלוג.
מאד אוהבת את הרעיון הזה, אהוד,
ואני די בטוחה שצפיתי בסרט הזה, אולי בחלקו בערוץ 8, לפני כחצי שנה-שנה.
טיפוח גיל ה"זיקנה" ושינוי המעמד שלו הוא אחד המטרות של העידן הבעייתי שלנו:
מחד אנחנו מהללים את הצעירות ומקדשים רק אותה, ומצד שני תוחלת החיים עולה והאוכלוסיה מזדקנת יותר ויותר.
הסרט הנ"ל עושה צעד יפה בכיוון המבורך לדעתי.