גילגול איטי ממשש נוף , טועם אהבה, רואה חשבון, שומע זמן. יום יבוא ויריח פרחים מן השורש
משורה משחרר רק המוות
יַד אַחַת חֲסֵרָה
הַשְּׁנִיָּה קְשׁוּרָה
בִּרְצוּעָה שְׁחוֹרָה
לְחָבֵר הֲלוּם קְרַב
וּבְגַב חֻלְצוֹתֵיהֶם נִכְתָב
(שָׁחֹר עַל גַּבֵּי אָדֹם):
'בית הלוחם חיפה'
וְכָךְ הֵם רָצִים יַחְדָיו
בַּטַּיֶּלֶת שֶׁל חוֹף דָדוֹ.
אַבְנֵי הַטַּיֶּלֶת מְשֻלָּבוֹת
יַד אַחַת חֲסֵרָה
הַשְּׁנִיָה קְשׁוּרָה, שֶׁכֵּן
אָמִיר דְרוֹרִי, מג"ד 51
אָמַר לִפְנֵי הַקְרַב, אֵין בְּרֵירָה
והמא"גיסט בֶּנִי מָסַס תִּרְגֵם :
'הַחֶרְמוֹן הוּא הָעֵינַיִם שֶׁל הַמְדִינָה'
(שְׁנֵיהֶם מֵתוּ שְׁלֵמִים, מִשִּׁבְרוֹן לֵב )
וְהַלּוֹחֵם הָאַלְמוֹנִי
נִפְצַע קָשֶׁה עַד בֵּינוֹנִי
הוֹשִׁיט יַד לַמְדִינָה
וְהִיא לָקְחָה
הִשְׁאִיל לָהּ אֶת עֵינָיו
וְלֹא קִבְּלָן חֲזָרָה
עוֹד מְעַט שְׁלֹשִים וְשֵׁשׁ שָׁנִים
בּוֹרֵחַ מִסִּיוּטָיו
וְלַשָּׁוְא –
מִשׁוּרָה מְשַׁחְרֵר רֵק הַמָּוֶת.
22.8.2009
אכן.
מקווה שהוא בסדר שם בגולה שכפה על עצמו כמחאה בנסיון להשתחרר קודם.
קשה ואמיתי, המראה ממש מול עיני
שיר שמספר סיפור שלא הכרתי ומצמרר.
סיגל, זה אינו סיפור אמיתי (ככל הידוע לי) – אלא נראטיב ששייך לכולנו ונכתב על סמך התבוננות בשני רצים יוצאי דופן בשפת הים, אליה צורפו פרטים היסטוריים גלויים וידועים לגבי כיבוש החרמון במלחמת יום הכיפורים
אהוד מצמרר לחשוב איך, כמעט כל, משוחרר צבא סוחב על כתפיו צלקות גלויות או מוסתרות בנפשו. המון פעמים אני חושבת עלינו כאומה פוסט טראומטית.
תמי, היטבת לתאר את מצבנו הלאומי – אם כי המילה פוסט נשמעת לי אופטימית במקצת בהקשר הזה שכן הטראומה עדיין נמשכת ומתחדשת ממלחמה למלחמה
אהוד, היסוד הסיפורי הרבה יותר חזק מהיסוד הלירי, והוא חסר לי.
עקיבא
אהוד, כרגע קראתי את "הביוגרפיה" שלך.
נהניתי. חוש הומור, מעניין. הזדהיתי.
עקיבא
תודה עקיבא על שתי התגובות. בקשר להרגשת החסר – האם כוונתך שסיפור כזה ראוי לספרו בפרוזה ולא בשיר, או שהשיר מידי לירי והסיפור שבו חסר.