גילגול איטי ממשש נוף , טועם אהבה, רואה חשבון, שומע זמן. יום יבוא ויריח פרחים מן השורש
הגֵרוּשׁ
לא יפתחו שערי ירושלים( נחמיה ז' 3)
סבתי חיה-שרה היתה אישה קטלנית. גם לסבתי השניה קראו חיה-שרה והיה עלי לערוך הבדלה בין קודש לחול למען לא אתבלבל ואפול בפח שלא אחת נפלתי בו כשדיברו הורי אודות דבר מה שסבתא אמרה, או עשתה, או ציינו שהיא עומדת לבקר אותנו ושאלתי, על איזו סבתא אתם מדברים ואבי אמר בהיסח דעת, סבתא שלך ועדיין לא ידעתי למי הכוונה ורק על פניה של אמי קראתי מי אמורה להגיע . אם קדרו זו היתה סבתא חיה-שרה מירושלים ובמידה שקרנו, ידעתי שאִמָּהּ צפויה להגיע מתל-אביב.
ובכן, כדי להבחין בין הסבתות אקרא לזו שאספר עליה סבתא- מירושלים.
ואתחיל מבראשית.
סבתא-מירושלים היתה לפי ההלכה אישה קטלנית. ובמה דברים אמורים? באישה שמתו לה שני בעלים ואז מותרת לנישואין בשלישית רק על פי התר שקבע הרמב"ם שאסר עליה להתחתן במידה והחתן המיועד לוקה במחלה גופנית או נפשית, שמא יתווסף חשש נוסף למחלתו ויקרב את קיצו. וכך נישאה סבתא-מירושלים בשלישית, על פי התר מהרב שנסמך על פסיקת הרמב"ם, לאלמן טרי אך קשיש ושוב לא זכתה לנאַחעֶס שכן גם בעלה השלישי נפטר לפניה. ושלא תהיה טעות כזו הנפוצה בין היהודים טובי הלב ושונאי הרכיל הממלאים את סמטאות מאה שערים ורחוב שבטי ישראל הגובל, סבתא-מירושלים היתה אישה טובה, אפילו שאמי לא כל-כך סבלה אותה, כמו שקורה פעמים הרבה במשפחות הטובות בין אישה לחמותה. כאן המקום לצייר במלים את דמותה של סבתא-מירושלים, אך אקל על עצמי את הכתיבה ועליכם את הקריאה ואומר רק שדמתה בקומתה הקטנה, בפניה העגולים ובלבושה לזלדה המשוררת ואוסיף שאהבה אחרת לימדה אותי לאהוב את השתייםּ.
רוצה לומר, אהובה אחרת – מאוחרת. שמה שירה .
סבתא מירושלים נולדה בעיר העתיקה בשנת תרמ"ה. כשיצאו היהודים מבין החומות, עברה להתגורר עם הוריה במאה-שערים ושם הגיעה לפירקה התחתנה וקברה שלושה בעלים וגידלה חמישה ילדים והכל באותה דירה קטנה הנמצאת בקומת קרקע בבית אבן בן קומותיים, דירה המרוצפת מרצפות רבועות אדמדמות ועקומות הממעידות את מי שאינו בן-בית הבקי בעקמומיותן ובתוכן מפוזרות פה ושם באי סדר מתוכנן, מרצפות המעוטרות ערבסקות. בית שבחצרו המרוצפת אבן בהירה וחלקה הפונה לחצר הגדולה של מאה-שערים, יש בור מים לתוכו משולשל בחבל דלי פח ומעליו גלגלת חורקת.
לאבי היו ארבעה-עשר אחיות ואחים, אך לאביו ואימו היה בן יחיד. עשרה אחים ואחיות הם מסבי יצחק ואישתו הקודמת בֵּיילֶה ועבורו היה אבי בן-זקונים. שלוש אחיות ואח הם מסבתא-מירושלים, שתי בנות מבעלה הראשון. בן ובת מבעלה השלישי. אבי היה ילד הסנדוויץ' של סבתא מירושלים, זה שלא בדיוק שייך, שלומד להסתדר ולהתחבב על כולם בדרך האמצע, בפשרה בהימנעות ממריבה וכך היה אבי, מוקף המון קרובים רחוקים ואחים למחצה, סובב לו, יתום מאב מגיל שנה, בחצר מאה-שערים ובסמטאות העיר העתיקה, חולם על תמרהינדי, ערמונים קלויים וברד, מסלסל פאות גזוזות ובכיסו קפוצה פרוטה, תמיד חסרה.
לא היה לי סבא-מירושלים, אפילו לא חורג. מסבי התל-אביבי נותרו תמונות ופיסת נדל"ן בת מטר מרובע ברחוב טרומפלדור ששווה בעולם הבא אולי מאה אלף דולר. מסבא-מירושלים לא נותרו לא תמונות ולא קבר . את מקום הסבים הנעדרים מילאה סבתא-מירושלים שהביאה לי לבר המצוה, סידור, טלית ותפילין בתוך תיק קטיפה רך ומעוטר בכתר תורה. ומאז מונח תיק הקטיפה בארון הבגדים, ספון בין בגדי החורף, ספוג ריח נפטלין, מחכה בסבלנות להזדמנות, מוחמצת שוב ושוב, להחזיר אותי בתשובה. מדי פעם כשאני מחפש סוודר שלא ראיתי מזמן, ידי המגששת מעל המדף פוגשת בתיק, מלטפת אותו והזיכרונות מתממשים ממוששים בקצות האצבעות ….
כמתנה לנישואי הביאה סבתא-מירושלים זוג פמוטים מכסף ומעולם לא שאלה אותי, אפילו לא בעדינות , אם אני מניח תפילין או אם זוגתי מדליקה נרות בערב שבת. והיתה בינה לבין אבי הסכמה בשתיקה שאין הם מדברים על חילול שבת או על כך שהסיר מראשו את הכיפה בגיל שש עשרה ומאז חבש אותה רק בעת הקידוש של ימי שישי וערבי חג, בפוקדו את בית כנסת בשלוש הרגלים בביקוריו בבתי עלמין ולהבדיל, אצלה, במאה-שערים, לפני שעברה להתגורר אצל דודתי למחצה בפתח-תקוה שאז הסתפק אבי בבקרו את אמו בכובע מצחיה תכול ודהוי שהגן עליו גם מפני השמש וגם מפני שאלות מיותרות.
מגיל שנה ועד תשע קרא אבי, אבא לבעלה השלישי והאחרון של סבתא-מירושלים וכשהאחרון היה על ערש דווי, מינה את אבי לבן-בכור וביקשו שידאג אחרי מותו למחסורה של אימו ואכן אבי עשה זאת באדיקות עד יום מותה. אך הקפדתו על מצוות כיבוד אם אחת גרמה לאם אחרת, אמי, עוגמת נפש כי דברים שנגעו למשפחתו של אבי לא שימחו אותה ובעיקר כשסבתא-מירושלים באה להתארח בביתנו, מה שקרה לעתים רחוקות ותמיד באמצע השבוע. אז נהגה אמי לומר לו: בשביל אמא שלך אתה אף פעם לא עסוק ואף פעם לא תגיד לה שהשוק חלש בעונה הזאת ואין לך כסף לתת לה. ובכלל, אמא חשבה שאבא הוא רק שלה ולא רצתה להתחלק בו ובכספו עם אף אישה אחרת.
סבתא- מירושלים דיברה יידיש, אך איתי דיברה עברית של ספר תורה, כי יידיש היתה שפה גלותית והסברתי לה שבן-גוריון לא מרשה לדבר בה והיא אמרה שבן-גוריון אינו גאון גדול אפילו שהוא משתתף בחוג לתנ"ך, אך כיבדה את רצוני.
ממנה למדתי לאכול ראש של קרפיון .
בסבלנות אין קץ, ישבה סבתא ליד המנה הראשונה עד שיצאה נשמתם של כל המסובין בשל ניחוחות המנה שניה שעלו ממטבחהּ של אמי המפורסם בטוב טעמו וריחותיו המגרים . עצמותיו של הדג המסכן, שהביט בסבתא בעין קרועה לִרְוָחָה, נאספו לאחר כבוד, אחת לאחת, כבמסדר המפקד, על שפת הצלחת. אך המבט המפחיד לא עזר לו, לדג, שכן סבתא לא ויתרה על בדל אחד מבשרו ועל ליקוק כל עצם מעצמותיו. אמא פחדה נורא שמא תחסר עצם או קשקש שכן סבתא החמירה בעניני כשרות ודג קרפיון היה הבשר היחיד שהסכימה לאכול בביתנו, אפילו שאמי הקפידה באדיקות נוסח תל-אביבי על עניני כשרות, הפרדת כלים והמלחת בשר מחשש לשפיכות דמים ולמען שמור על שלום בית. ואני, מאֵימת המקום והסבתות, נאלצתי להרחיק עד מעבר לים כדי לטעום לראשונה בשר לבן בגיל עשרים וחמש, אך סבתא-מירושלים לא ידעה אודות כך מאומה ולמעשה גם לא סבתא מתל-אביב שלא היתה דתייה אך שמרה כשרות וגם לא אמא ואבא שלא שאלו אותי אם צמתי כשהייתי בא אצלם לסעודה של שבירת הצום במוצאי יום הכיפורים כך שלא נאלצתי לשקר שזו עבירה חמורה שבעתיים מלאכול ביום הכיפורים, מפני שלא לצום זה רק פעם בשנה ולשקר זה גם בשאר הימים. וקשר-שקר השתיקה שהיה נפוץ במשפחתי מחזיר אותי לראש של הדג שבינתיים השארנו את סבתא-מירושלים לעשות איתו חסד אחרון. אבא נהג לומר , כך נהגנו בבית אמי שם מעולם לא היה לנו מספיק אוכל וכאשר זכינו שיעלה על שולחננו דג טחון מעורבב בהרבה לחם, בערב שבת או חג, היתה אמא , אחרי שחילקה לכל שאר בני המשפחה, לוקחת לעצמה את החלק שיש בו הכי מעט בשר והוא גם מסוכן לאכילה בגלל העצמות . וכשסבתא-מירושלים לא היתה נוכחת בביתנו בסעודת ערב שבת כלומר תמיד, היה זה אבי שאכל את ראש הדג אחרי הקידוש ובאותן שנים מועטות אחרי שאבא נפטר ואמי עוד הכינה געפילטע פיש, הועבר תפקיד אכילת הראש אלי באופן טבעי ובלי משאל עם, שכן בתערובת ששימשה ליציקת דמותי היה עודף משקל לצד הירושלמי של אבא בנגוד לאחי שנוטה לצד התל-אביבי של אמא ושונא דגים מאז ומעולם ואחותי שגרה באמצע הדרך בין תל-אביב לירושלים .
קשה היה לי כילד לאהוב בקול רם את סבתא מירושלים כי אמי לא אהבה אותה. וקשה היה בביתנו לנהוג בגלוי שלא בדרכה של הבַּאלַבּוּסטעֶ. במיוחד לא מצא חן בעיני אמי, ריבוי הבעלים של סבתא מירושלים וכדוגמא להתנהגות אישה למופת, הביאה את אימהּ שהתאלמנה בגיל שלושים כשהיו לה ארבעה ילדים וחמישי בבטנה ומאז חיה לבדה, כמעט שישים שנה והקדישה את כל חייה לילדים. ואבי נאלץ לחיות כאחד האנוסים, לאהוב את אימו – שתוארה בפי אמי שוב ושוב כירושלמית ממאה שערים, גלותית ולבושה סמרטוטים חסרי טעם – אהבה בסתר.
'אבא שלךָעושה בַּשקט שלו רק מה שהוא רוצה ולא מתחשב בי,' הגדירה זאת אמי, הממונָה על הדיבורים בבית .
ופעם, בהיותי כבן חמש, עלינו לירושלים ב'סטנדרד' של אבא שזה אוטו מזמן הבריטים עם הגה ימני שבמקור היה לו 'בּוֹדִי מעץ' שהתפרק ואבא קנה בהזדמנות 'בודי מפח' של אוטו ש'הלך לו המנוע' והרכיבו בעזרת שולי הגרז'ניק על ה'שסי' של הסטנדרד שמאז מעשה ההכלאה הירבה ובעיקר בסיבובים, לחרוק גלגלי שיניים ולהאנח אנחות קורעות ברגים ובעלייה לירושלים נאלצנו לעצור כמה פעמים, תחילה ליד המשורינים השרופים והחלודים בבאב-אל-וואד ואחר כך בסיבובים המתפתלים של הקסטל שכן האוטו הירוק של אבא האדים ורתח מכעס על שלוקחים אותו לדרך כל כך ארוכה וקשה שאינה מתאימה לבן כלאיים מזמן המנדט . ואני כעסתי על האוטו שהוא עוצר בכל פעם מחדש, כי פחדתי שמאחורי הסלעים יצאו פורעים ערבים עם כאפיות לבנות, רובים ושאבאריות ויצעקו: איטבאח אל יאהוד!
כשהגענו לבסוף לירושלים אבי נתן לי ולאחי כיפות שהוציא מתוך שקית כיפות מבד שהיתה לו ובדק שאמי ואחותי שהיתה בת שבע עשרה, לובשות שמלות מספיק ארוכות ונעולות נעליים עם גרביים ועטופות במטפחת ראש, כי רק כך מותר להכנס למאה-שערים. כמו שנכנסים לבית-המקדש. בבית של סבתא-מירושלים, ישנתי על אדן החלון שהיה רחב כמו מיטה, אפילו שלא היה עליו מזרן, רק כסת ענקית ורכה. ולמחרת בבוקר, יום שישי, כשפתחו את כנפי העץ של החלון, הצצתי מאחורי הווילון וראיתי את האנשים שעברו ברחוב שבטי ישראל ודמיינתי שהילד עם הפאות, הַחַלָּקָה והכיפה השחורה הוא אבי הממהר בדרך ל'חֵדר' . אחר-כך יצאנו לטיול משפחתי . עברנו ליד מעבר מנדלבאום, חצינו את שטח ההפקר ועלינו להר ציון ולמגדל דוד, להשקיף מרחוק, מבעד שקי חול וגדרות תיל, אל הכותל המערבי. גם שם חבשנו כיפות כי הסתכלנו לכיוון של בית המקדש. ואת כל זה עשינו כי אחי עמד לחגוג בשבת למחרת, בר-מצוה ואבי רצה שיעלה לתורה בשכונה בה ניטע וצמח, מאה-שערים. ופרשת אותו שבוע היתה 'וַיִשְׁלַח' העוסקת בין השאר בפיוס בין האחים יעקב ועשׂיו.
ואז אבא שאל אם אני רואה את הכותל ושיקרתי שכן בעוד שראיתי רק ערבים בכאפיות לבנות ועאקל שחור וליגיונרים ירדנים עם רובים אנגליים חבושים כובעי מצחיה שכיסו להם גם את העורף ופחדתי מהם ומהדיבורים על כך שירושלים נמצאת בחזית ורציתי שנסתלק כבר מהעיר.
זו היתה הפעם היחידה שישנתי בביתה של סבתא מירושלים. כל שאר הביקורים המעטים שביקרנו בביתה, היו ביקורים חטופים בני כמה שעות בימי חול והביקור האחרון שלמעשה לא היה בביתהּ אלא בחצרהּ, נערך ביום הגירוש. היום בו נעלה השכונה את מאה שעריה בפני אבי ובני משפחתו ומאז לא פתחה אותם בפנינו .
שנים אחרי מות סבתי, עלינו לירושלים לרגל יום הולדתו השבעים של אבא. אבי נולד בתרע"ד . צלח את פרעות תרפ"ט ומאורעות תרצ"ו-תרצ"ח ואת מלחמת השחרור בתש"ח ועבר עוד כמה מלחמות כיהודי-ישראלי חרד המתפלל לשוב בניו בשלום משדות הקרב . והנה בתשמ"ד, פרצו מאורעות שאינם רשומים בספר דברי הימים אלא רק בארכיון הזיכרונות המשפחתי שאין לציבור ענין בו. קורבנות התקיפה היו בני משפחה יהודית אחת, סבתא וסבא, בת ושני בנים, חתן ושתי כלות ותשעה נכדים ונכדות . ביום שישי בבוקר באו העולים לרגל לבקר בחצר בית אמא, סבתא, סבתא-רבתה במאה שערים. הם היו לבושים בצנעה שכן אבי הקפיד בכבודה של החצר והבאר מהם שאב בילדותו מים צוננים במשורה ודרך ארץ צנועה ומתפשרת . אך בשכונה וליתר דיוק, במתחם ישיבת 'תולדות אהרון" התגוררו תושבים חדשים, דור חדש של יהודים שלא ידעו את סבתא-מירושלים. בריונים חוזרים בתשובה שעלו לירושלים מהשפֵלה, אך נותרו שפלים ובנפשם אפֵלה . וחיילי צבא הגנה לאל התנפלו על בני משפחתו של אבא במקלות ואבנים שהכינו מבעוד יום ונשכו אותם ככלבים בעודם צועקים, פְּרִיצֶעס, פְּרִיצֶעס. והמותקפים התכנסו במעגלים, אמהות סוככו בגופן על ילדיהן, בנים הגנו על הוריהם, גברים על נשותיהם וטפם וחסרו מגינים ולא היו ידיים פנויות להשיב מלחמה שערה במאה שערים. בקיצור, בלב ירושלים שאוחדה יחדיו בתפרים גסים הנִפְרמים מאליהם, נפרעו פרעות שלא היו מביישות את שונאי ישראל באשר הם.
ולפתע, כמלאך, יצאה אלינו מאחד הבתים אישה מכוסה שחורים מכף רגל הנעולה מנעל גס ועד ראש עטוי שביס, דומה להפליא לסבתא מירושלים, הציעה לנו מים בכד חרס וכוסות זכוכית בעודה נאנחת, הם לא מאנשי שלומנו, באו מבחוץ, השתלטו על השכונה ועושים רק צוּרעֶס .
פגועי גוף ובעיקר נפש, עזבנו כל עוד נפשנו בנו את מאה שערים, נכנסנו למכוניות והתחלנו נוסעים בכוון הכותל המערבי. בדרך לא נראו שקי חול וגדרות תיל. פה ושם נראה חייל צ.ה.ל עם כומתה תקועה בכותפת חולצתו ונשקו תלוי על כתפו . משער מנדלבאום לא נותר אפילו צִיר . שטח ההפקר היה בתוכנו.
בני בן החמש נשכב על ריצפת המכונית ושאל אם השחורים רודפים אחרינו.
לאחר כמה רגעים של נסיעה דמומה ומתוחה, אמרתי:
" בן, הסכנה חלפה, אתה יכול לצאת מהמחבוא,"
ואז העפתי מבטים סביבי והוספתי:
"כאן בטוח, אנחנו נמצאים בין ערבים."
לפני כניסת השבת הסתלקנו מירושלים .
המועקה בלבב פנימה לא נסתלקה מאז.
שעות ארוכות שמעתי את שערי העיר נטרקים אחרינו זה אחר זה, שוב ושוב. מאות שערים.
והזכרון הולם ברקותי עד היום הזה.
מתישביה החדשים של מאה שערים גרשו את אבי ובני משפחתו, אך סבתא נותרה חלק ירושלים שבי. חלק האבן, האיטי, הכבד המסוּתָת בסבלנות, בפטיש ואיזמל. החלק הבונה בתי שיר, מניח מילה ליד מילה, בודק באנך האם ישרות המילים ואם נוח להן זו עם זו, אוכל ראש של דג, מסתדר עם העצמות ומסדרן במסדר בשולי הצלחת.
סבא-מירושלים קבור בהר הזיתים ולא הצלחתי עדיין לאתר את קיברו. סבתא-מירושלים קבורה בגבעת שאול. קיברו של אבי נמצא בבית העלמין 'כפר סמיר' בחיפה וחרות עליו :
" ירושלמי" .
איך אני אוהבת סיפורים כאלה !
לי גם היו שתי סבתות אפילו לא באותו שם
אחת שרה ואחת נעמי
אבל לסבתא שרה – קראנו פשוט – סבתא יעקב. למה? ככה! זה השם שאמא שלי שגם לא אהבה את חמתה באופן מיוחד המציאה לה.
גם היא אגב – נולדה בירושלים
סיפור יפה ,אהוד, אהבתי במיוחד את שורות הסיום שלו על השפעתה של הסבתא הירושלמית על עולמך- ירושלמיות מסתבר הינה יותר ענין של מהות מענין של גאוגרפיה
אני שמח שקוראים/ות מוצאים את עצמם או את קרוביהם בתוך שירי וסיפורי.
תודה אהוד. כתוב נפלא. מימונה שמחה
תודה לך, מירי
אהוד יקר, ירושלמית ממאה שערים, דמות מצויירת, ראש הדג, והקשר לכתיבתך.
נהניתי לקרוא, אפילו ברצף קראתי, וזו מחמאה.
גם לי שתי הסבתות נקראו באותו השם: טובה. לאחת קראנו סבתא מפ"ת ולשנייה סבתא מרחובות…
תמי, בסוף נגלה שאנחנו קרובי משפחה
קראתי בהנאה ובהרגשה של סינכרוניזציה עם מה שקורה אצלי. היום ביליתי את היום בבדיקת השירים שכתבתי לפני חצי שנה בירושלים.. ויש בהם הרבה הר הזיתים והכתל.
חוץ מזה אני שלא קוראת פרוזה, קוראת עכשו את 'קיץ בדרך הנביאים' של דוד שחר ושם אותה אוירה… של חצרות ישנות ובורות מים. תודה.
שמח שגרמתי לך הנאה מקריאת פרוזה
דוד אהוד.
אני תמיד נהנית לקרוא את סיפוריך, אפילו שאני לא בטוחה שהכל קרה, זה תמיד שולח אותי לזמנים וחלקים של המשפחה שאני לא מכירה. (כי אבא שלי כידוע, אף שהוא אוהב לדסכר ולספר – זיכרון זה לא הצד החזק שלו)
לעומת זאת הסיפור במאה שערים כמובן צרוב בתודעתי. הוא כבר קרה בזמני. אך אני לא זוכרת את הזקנה בשחורים שהציעה לנו מים. האם היא פרי דמיונך או שהיתה באמת? סתם, אולי אני אעדכן את זכרונותיי שלי ואולי את יחסי ל"שחורים".
שני יקירתי, זכרונות אינם מדע מדוייק וכשישבתי לכתוב את הסיפור לא התחייבתי לומר, לא את כל האמת ולא רק את האמת.