גילגול איטי ממשש נוף , טועם אהבה, רואה חשבון, שומע זמן. יום יבוא ויריח פרחים מן השורש
שירת הים
"איזו הֲגִיגָה, איזה הַיִּים משוגעים, לנשק לְהַיִּים את הידיים," צהלה הדמות במים כנערה, ספק צפה, ספק שוחה שחיית גב .
" תזהרי חנה'לה , מגיע מחזור גלים גבוהים," אמר חיים שעמד לידה במים שהגיעו למותניו ומבטו השומר שלוח אל האופק.
כמה דקות אחר כך הם יצאו מהמים אוחזים ידיים. חיים נמוך, בשנות העשרים לחייו בבגד ים סליפ אדום, צנום ושזוף. תספורת מארינס, זקַן מחַבְּלִים . חנה במדרון ה- over the hill , בבגד ים שלם ושחור, שיער דליל וכסוף עיניים שקועות במסגרת עפעפיים דלוקות , כפופה, מדדה לאיטה ברגלי סוגריים, מתנדנדת מצד לצד תוך כדי התקדמות.
אין ספק שהיא סובלת מאובדן סידן בשלב מתקדם וכנראה גם מאובדנים נוספים.
עדיין יד ביד, הותירו את החול הרך מאחוריהם ועלו על שביל הבטון המוליך אל הטיילת.
" הנה יעקב," אמר חיים בקול רם.
"איזה יעקב?" שאלה חנה בבהלה שכן למנוח, בעלה, קראו יעקב ותיקנה עצמה כהרף עין, "איפה יעקב?" נזכרת שלאחרונה היא שכחנית והדבר האחרון שהיא רוצה זה להעליב את יעקב.
" יעקב, אתה מכיר את סבתא חנה?!" צעק חיים.
יעקב, צעיר שרירי שעשה תרגילי התעמלות על הדשא, הפסיק את פעילותו וניגש אל השניים:
" בטח שמכיר, מי לא מכיר את סבתא חנה!"
חנה עזבה את ידו של חיים שכן עמדה על קרקע מוצקה והייתה צריכה את שתי ידיה כדי להסביר משהו במבטא הונגרי ליעקב , " אתה לא תאמין מה עושֶׂה לי הַשֶׂהִיָּה. כשאני במים.." הדגימה בידיה שחיית חזה, "…אני מרגישה שאני לא ימות אף פעם."
"כיף לך," אמר יעקב, "וחיים, אני רואה, עוזר לָךְ,"
" הַיִּים זה הים שלי והים זה הַהַיִּים שלי," חיברה חנה שורה בשיר, " בלי הַיִּים הייתי מתה מזמן."
"בת כמה את?" שאל יעקב
" שמונים ושלוש" אמרה חנה, מתעלמת מחוסר הנימוס, " שמונים כשאני לבד בבית ושלוש כשאני שׂוהָה בים והַיִּים מַהֲזיק לי את היד."
"ואיך הכרת את חיים?"
" זה היה בתהִילת עונת הרהֲצה, אני לא זוכרת באיזו שנה, עמדתי על שפת המים, הים היה סוער פהֲדתי להיכנס ופתאום הַיִּים עמד לידי. לא אמרתי מילה כי אני בַּהַיִּים לא התהַלתי עם גבר זר. הַיִּים שאל, את רוצה שאני יעזור לך להיכנס למים? ועניתי, איש צעיר, אין לך דרך יותר טובה לבזבז את ההַיִּים שלך?"
" ומה נהיה לכם?" שאל יעקב
" הַיִּים לא דיבר יותר מידי, לקח לי את היד ונכנסנו יַהַד למים, בין הדגלים האדומים ורק במקום שעומדים כי אני שַׂהֲיָנִית לא מי יודע מה. נכון הַיִּים?"
" את שחיינית מצוינת חנה'לה"
" חתיכת סיפור חיים," אמר יעקב
" עזוב, זה כלום, אני עושה רק את העבודה שלי," אמר חיים.
אחר כך נפרדו.
חנה פסעה לאיטה לעבר יום המחרת .
יעקב המשיך בתרגילי ההתעמלות.
חיים התקלח במקלחון שעל החוף וטיפס במדרגות העץ למגדל המצילים מספר 5.
סיפור יפה ,אהוד, מצחיק עצוב עם של פואנטה עצובה בסוף. יש היים אחרי גיל שמונים. אהבתי את מה שהיא אומרת על גילה: בת שמונים כשהיא בבית בת שלוש כשהיא בים עם חיים.
סוג של פואנטה – תיקון מלמעלה
כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו
יש בחיים מהטוב לב הלכאורה מובן. מעטים הצעירים שמסוגלים לתת מנת תשומת לב – שהיא אושר עצום – לאנשים כמו חנה. תמונה נדירה.
נוגע ללב ומפתיע בהחלט.
אכן מפתיע, אך מי שמסתובב בעולם ומתבונן בתשומת לב מוצא את הדברים הקטנים שמחממים את הלב