טביעות אצבע

הגעגוע מחבר אותי לדמיון. וכשזה לא מספיק אני פותחת אלבום. עזרה ממש משמעותית קבלתי כשסדרתי את המחסן בבית ומצאתי בארגז קרטון ציורים של הילדים כשהיו קטנים.

ומצאתי גם את של גילי, מאותה שנה שהלך לגן וממה שהיינו עושים בבית, כשכבר לא יכל ללכת לגן. הייתי יושבת אתו לצייר, ממציאה לו משימות לימודיות, כדי לפצות על שלא ביקר בשום מסגרת לימודית. ולפעמים זה היה סתם לצייר סיפורים שהיה ממציא. הוא צייר ואני כתבתי את מה שהוא אמר. יש לנו הקלטה שלו שבה הוא שר שיר, על ילד שהלך ודרס אותו אוטו. בא אמבולנס ועשו לו שתי אינפוזיות ביחד! ככה הוא שר מה שמבחינתו היה איום ונורא, שתי אינפוזיות ביחד! אותי זה נורא הצחיק.

היינו אצל אחותי, התחפש לזמר (צרפתי אולי, לפי הכובע והצעיף)התאפר, ניגן ושר.

אחותי הקליטה אותו שר על הילד שעשו לו שתי אינפוזיות ב י ח ד !

הוא צייר כאן בית חולים, כמו פעמים קודמות. אחרי שהיה מצייר הייתי שואלת אותו מה צייר. אז פה יש לנו: מעלית עם כפתורים,אחות, ילד, אינפוזיה והמקום המדויק אפה זה מתחבר.ואני הייתי רושמת. לא ידעתי שהייתי מתעדת לכשלא יהיה. חשבתי על לשמר את המתיקות הזאת.

כמו כל הילדים צייר גם את המשפחה: אבא גדול, אימא פחות ואפילו הבדיל בגודל את עצמו מאחיו, כי הוא היה הגדול. אהבתי שדאג לפרט לגבי עצמו: צייר לעצמו שיערות רק מאחור. הוא אמר את זה במילים. מקדימה לא היו שערות בגלל הניתוח וההקרנות.

הוא קבע "לאבא ראש גדול" ואותי שאל: "לאימא…איזה ראש יש לך? לאימא יש הרבה שערות". ולגבי דרור: "לדרור יש ראש קטן עם שערות קטנות ואוזניים קטנות".

אבל מעבר לכל זה אני מתבוננת בציורים ועל עבודות הקרמיקה (החוג היחיד שהלך אליו. רצינו שיהיה בקשר עם ילדים אחרים, שיצא מהבית לפעילות חיובית. למרות שפחדנו מאוד מהדבקות וביקשנו להודיע על כל חולי) אני יודעת שזה שריד של מגע, מכיל את טביעות האצבע, כף היד. אני מתבוננת ומתקרבת ומנסה להוציא עוד ועוד מידע, וכאילו לקרוא באוב או בכדור בדולח.

ומה היה קורה אם הייתי נותנת את הציור הזה לקוראת בכף יד? מה הייתה אומרת?