מיץ מיץ לימונדה – הפרינג' חודר לרפרטוארי

הפרינג' חודר לרפרטוארי – "מיץ מיץ לימונדה" הצגה אמנותית של ממש.

גיבור ההצגה הוא אמורי ילד בן 11. אמורי נולד בחווה נידחת לגידול תרנגולות במדינת מינסוטה שבארה"ב. לאמורי נטיות נשיות מובהקות. הוא איננו רוצה לגדל תרנגולות, הוא רוצה לשיר ולעלות לגדולה בתכנית הטלויזיה "שרים עם כוכבים". לאמורי אין אימא ואין אבא. מי שמגדל את אמורי היא סבתא, חקלאית כפרית, חולת סרטן, שחייה סובבים סביב מפעל ייצור התרנגולות. נטיותיו הנשיות של אמורי אינן נעלמות מעיניה של סבתו הגוססת והיא מנסה "ליישר" אותו קודם שתעבור מהעולם. אקט היישור הראשון שעושה הסבתא בתחילת המחזה הוא החרמת בובה בלונדינית, לבושה חולצה ורודה שעונה לשם מופז הכוכבים: ז'סלין. יחד עם, קלרה, תרנגולת ההולכת ומשמינה מרוב פיטום במהלך ההצגה ואמורי עצמו, מרכיבה ז'סלין שלישיית זמרות שמככבת בחלומות הגדולה של הנער שנולד במקום הלא נכון.

הדמות המרכזית השנייה בהצגה היא אליוט, הבן האלים של השכנים. אליוט מגיע ממשפחה מחוספסת, נער שסובל ממחסור באהבה וכמו בשיר של לאה גולדברג, לעיתים נכנס לתוכו "הילד הרע".  את הבור בחייו מבקש אליוט למלא יחד עם שכנו החריג אמורי. השעון הקוצב את זמנה של ההצגה הינו "יום המכונה", היום שבו הסבתא משליכה לפס הייצור מצד אחד תרנגולות חיות ומהצד השני יוצאות אריזות מקולקרות עם הסמל המחייך של "עוף טוב שניצל" עליהן.

אמורי קרוע בין הרצון שלו להציל את התרנגולת קלרה חברתו מסיבוב נוסף במכונה ללחץ שמפעיל עליו אליוט לשחק באבא ואימא במתבן ואילו אליוט מצידו, איננו יכול להרשות לעצמו לגלות את משיכתו לאמורי ברבים. בתוך כך, קלרה נעקצת על ידי עכבישה ארסית החיה מתחת לביתו של אמורי והולכת בדרך כל תרנגולת – כלומר הופכת לשניצל.

שני הילדים: אמורי, שחלומות הגדולה שלו נגוזו ואליוט, שהופך להיות תלוי בחיבה ובחום של אמורי, מחליטים לשים קץ לחייהם ומביימים התאבדות תיאטרלית במיוחד במצתבן שלהבות אוחזות בו. . .

עד כאן סיפור המחזה ומכאן – סיפורה של ההצגה, הצגתו של הבמאי עפר עמרם.

אני מאוד אוהב את העבודות של עפר עמרם. האופן שבו הוא עובד עם בובות וחפצים הוא עוצר נשימה בעיני. עבודותיו תמיד מסוגננות ופיוטיות ומביעות, פחות בעזרתן של מילים ויותר דרך תמונות יפהפיות, הרבה מהמורכבות של החיים.

זו ההפקה הרביעית של עמרם שאני רואה. הראשונה הייתה הפקה (נהדרת בעיני אבל אינני זוכר את שמה)  שהעלה יחד עם רננה רז בחוג לתיאטרון באוניברסיטת חיפה, הצגה דומסטית שהתרחשה כולה בשני מטבחים והציגה את "נפלאות" הבורגנות בצורה פרודית מבריקה. ההפקה השנייה הייתה "אוב" הפרשנות של עמרם ורז ל"דיבוק" של אנסקי. הצגה נהדרת גם כן בליווי מוזיקה מקורית חיה של רלי מרגלית. ההצגה השלישית היתה "סנטוריום" בפסטיבל עכו 2009. הצגה שפחות דיברה אל ליבי וכעת – "מיץ מיץ לימונדה".  

עמרם עושה תיאטרון חפצים – זרם ההולך וכובש לו מקום לגיטימי כצורת אמנות גבוהה. תיאטרון החפצים תופס מקום של כבוד בתוך אמנות הפרפורמנס, הוא מקבל ביטוי הולך ונרחב בעולם המחול המודרני ותיאטרון התנועה.

אחת ממעלותיו של זרם זה היא היכולת לקחת אובייקט שמשמש מטרה מסוימת בעולם הממשי ולהפוך אותו לאובייקט אחר לגמרי בעולם הבדיוני הנטווה על הבמה. כך, אצל עמרם, כרית פשוטה הופכת  לתרנגולת ומקל עם סרט מעולם ההתעמלות האמנותית הופך ללהבות אש הלוחכות מתבן שנשרף. שלא לדבר על רגל פלסטיק של בובה ש. . . ובכן, נעצור כאן ונשאיר מעט מקום להפתעות עבור קוראים שטרם צפו בהצגה.

"מיץ מיץ לימונדה", המתורגמת במיומנות בידי דורי פרנס, היא הצגה שעוסקת בשני נושאים הנמצאים בלבו של השיח הציבורי במדינת תל אביב: ההומופוביה והצמחונות. אם היו יוצרי ההצגה מלבישים את התרנגולת קלרה, תרנגולת הדראג (המגולמת להפליא על ידי רון ריכטר) בצבעי דגל פלסטין הייתה ההצגה יכולה להפוך  ליקירתם של שלושת המגזרים החופפים הללו: חסידי הצמחונות, נושאי דגל המאבק בכיבוש ונושאי דגל הגאווה.

ההצגה אינה ארוכה אמנם אך עדיין, לטעמי, היא לוקה בארכנות יתר. כל הפרק האחרון של ההצגה מתמשך משיא לשיא ורק תיבת ההפתעות של עמרם, ממנה הוא שולף פעם אחר פעם עוד טריק ועד רגע בימתי יפהפה, מצליחה לפייס את השובע של הצופה מהעלילה ובמה דברים אמורים:

רגע השיא הראשון בהצגה מתרחש בזמן שיר הסולו של הבובה המאונשת ז'סלין. ברמה העלילתית אנחנו כבר שועטים לקראת סופו של המחזה. מרגע זה ואילך ההצגה ממש מבקשת שיקצרו אותה. למשל, המונולוג הארוך של הסבתא הינו מיותר – לבטח במקום בו הוא מופיע כרגע בהצגה. הסבתא איננה דמות ראשית במחזה. המחזה נסוב על אמורי ואליוט ומיקומו של מונולוג זה, ממש לקראת סופו של המחזה איננו מאפשר לצופה לעכל את המונולוג לאחר השיאים הרגשיים אליהם הגיע קודם לכן. גם סצנות הגסיסה של קלרה מכפילות את עצמן וניתן היה לוותר על אחת מהן.

בנוסף, ההמחשה של שריפת המתבן וההתאבדות של צמד הילדים בסופה של ההצגה נעשית דרך דימויים חזותיים, יפים מאוד לכשעצמם, אבל ברמת העלילה, מעשה השריפה וההתאבדות איננו מחוור דיו לצופה.

לסיכומו של דבר, אני שמח שהתיאטרון העירוני חיפה מעלה הצגה כמו "מיץ מיץ לימונדה". זו בחירה שאיננה מובנית מאליה. מדובר בהצגה אמנותית של ממש, הצגה שמכוונת גבוה ולא נמוך. פתיחת השערים לפני יוצר מסוגו של עמרם היא מעשה מבורך וחלק חשוב, לתפיסתי, מתפקידו של תיאטרון רפרטוארי – לטפח יצירה מקורית ולהפגיש את הקהל הרחב עם שפה תיאטרונית מגוונת שבדרך כלל ניתן לראותה רק בתיאטרון הפרינג'.

Normal
0

false
false
false

EN-US
X-NONE
HE

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-style-parent:"";
line-height:115%;
font-size:11.0pt;"Calibri","sans-serif";}