מתי מתפייס משה עם אלוהיו ?

• בדברי בחרתי לעסוק בהתגלות הראשונה למשה בפרשת הסנה הבוער באש.
• מה שמשך אותי לסצנה זו האינטימיות שבה. האינטימיות שבין משה לאלוהים. משה לבד במדבר – חווה התגלות פרטית של האל – עבורו בלבד.
• בראשית שנות ה90 הזדהיתי עם האינטימיות שיש במעמד, במפגש של משה עם אלוהיו. מצאתי בה את האינטימיות של הדיבור שלי עם עצמי. לבטח בגיל שבו הייתי, 30 לערך, גיל שבו חשבתי שכול שורת שיר אמתית שאני כותב עשויה לשנות את העולם ממש, את גופו. גיל שבו הרעב לכתוב את השיר ומצב החיכיון הבלתי פוסק להשראה שתבוא בד בבד עם קשיים טבעיים בהתמקמות במרחב המעשי / המציאותי – גרמו לי לתהות האם יש מקום להשוות בין השליחות שהוטלה על כתפיו של משה, בכפייה, כפי שקראתי את מעמד הסנה הבוער, לבין שליחות השירה, שליחות המשוררות שהוטלה על כתפי ללא מעמד של סנה בוער ניכר לעיין. כלומר –הטריפה את דעתי השאלה: האם החיים בתוך עולם השירה הינם חיים של שליחות, חיים של ברכה או קללה ?
• מתוך תחושת ההזדהות העמוקה שפיתחתי כלפי משה רבנו – קראתי וכתבתי חמש הערות על אותו מעמד שהתפרסמו בתחילת ספרי: "טנגו עם זקף קטן". להערות אלו אני מוסיף כמה הערות עדכניות למעמד זה, הערות שרשמתי לעצמי השבוע לאחר קריאה "יחפה" נוספת בטקסט המקראי.

—————————————————————————–
• מקום ההתגלות – חורב: ההתגלות הזו היא ההתגלות הפרטית של האל אל משה. באותו מקום ישוב ויתגלה האל אל משה ואל כול העם. מה פירוש חורב ? מדוע יש קשר בין היובש לבין הקדושה ? האם בשל הצמא המעורר הלוצינציות או בשל היובש שמבודד את המקום מחברתם האחרת של בני אדם ? ומה בדבר החורבן שמציץ לחורב מאחורי הכתף  ? האם כמו, "מצא או מוצא" עם ישראל מועמד בפני הברירה: "חורב או חורבן" ? 
• משה מתגלגל לחורב בעקבות הצאן. הוא הרי ה"רועה". אבל בחורב, לכשיראה את האש הבוערת בסנה יהפוך ל"רואה" כפי שמופיע מאוחר יותר בספר במדבר: "וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה' בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ. לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה"
• פעולת הראייה מופיעה בשתי ההתגלויות: בסנה ובמעמד הר סיני, ובשתיהן היא נובעת מאומץ הלב של משה ומסקרנותו: "אסורה ואראה את המראה הגדול הזה. . . " ובהתגלות השנייה: "הראני נא את כבודך".
• ההתגלות היא תלוית ראייה. חוש הראייה הוא זה שמשקף לנביא את הקיום הניסי של האל במציאות האובייקטיבית. ההתגלות איננה אינטלקטואלית כי אם חושית. כמעט שהיינו יכולים לומר שיש בה מימד חומרי, שניתן לחוש ולכמת אותו.
• לראייה הראשונה מקבל משה מענה: הוא רואה את האש הבוערת בסנה, אבל הוא איננו מקבל מענה לשאלתו: מדוע הסנה הבוער באש ו"איננו אוכל" . חסרונה של התשובה לשאלה זו של משה מהווה, למעשה, תשובה לשאלה אחרת שהאדם המאמין יכול לשאול את עצמו: מהו האל ? מהי דמותו ? מכיוון ששכלו של האדם איננו מסוגל לבאר לו מראה שכזה, של "סנה שאיננו אוכל" עליו לפנות להסברים אחרים – מטאפיסיים ואמוניים.
• מעניין לשים לב לסימן, לאות, להוכחה שנותן האל למשה לאמתותו: "וְזֶה-לְּךָ הָאוֹת, כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ: בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-הָעָם, מִמִּצְרַיִם, תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱלֹהִים, עַל הָהָר הַזֶּה". איזו מין הוכחה זו ? איזה מין אות ? הבטחה כי בעתיד יחזור משה אל מקום ההתגלות ? אל מקום הסנה הבוער באש ? אל ההר הזה בראש העם לשם קיום פולחן דתי כלשהו ? מה הפלא שמשה, הפועל מכוח ההיגיון, מתנגד לשליחות שמוטלת על כתפיו.
• עוד אפשר לראות כי האל הדובר אל משה מתוך לבת האש בסנה הוא אל מבולבל או לפחות אל שמשנה את גרסאותיו כמה פעמים. תחילה הוא אומר למשה : אמור לבני ישראל "אהיה שלחני אליכם" ורק לאחר מכן הוא מגייס את ההיסטוריה השבטית ומזכיר את מעשי הניסים שלו עם שלושת האבות. כלומר, תחילה הוא מציע למשה לומר לעם כי האל ששלח אותו אליהם הוא אל העתיד – "אהיה" ורק לאחר מכן הוא מגייס את זיכרון העבר העובר מדור לדור בכדי להוכיח את מידת צדקתו.
• יחד עם זאת, הפסוקים חוזרים ומדגישים: "וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה, כֹּה-תֹאמַר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב, שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם; זֶה-שְּׁמִי לְעֹלָם, וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר.לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב". מפרטנות היתר של האל לגבי שלושת האבות אפשר להבין שהוא חושש כי 400 השנה שעברו מאז ירד יעקב למצריים השכיחו אותו מלבם של העם.
• המעמד עצמו מסתיים למעשה במה שבשפת הקולנוע מכונה: "קאט". קאט חד צדדי של האל. משה מספיק לומר: "שלח ביד תשלח" ואלוהים, לאחר שהוא חוטף עליו את הג'ננה: "וייחר אף אלוהים במשה", מסתער עליו עם שורת הוראות אופרטיביות ובזה מסתיים המעמד. משה חוזר אל חותנו. האם הוא חוזר עם הנעליים שקודם לכן השיל מעל רגליו ? אנחנו מניחים שכן אם כי בשום מקום לא כתוב שהוא נועל אותם מחדש.
• כך מסתיים המעמד הראשון של ההתגלות של משה – ב"ברוגז". מהו התיקון ל"ברוגז" הזה ? מתי משה מתפייס עם אלוהיו שזה עתה נגלה לו וכבר הספיק לגעור בו ולכעוס עליו ?
• האם העובדה שאלוהים שולח את אהרון לקבל את פניו של משה במדבר, ב"הר האלוהים" – שוב בחורב, היא התיקון ? הרי יש להניח כי כאשר נפגשו שני האחים בחורב משה משחזר בפני אהרון, כמו בשחזור משטרתי ממש, את התגלות הסנה לפרטי פרטים (כאן היה הסנה וכאן עמדתי אני, וכאן הנחתי את הנעליים. . . )  ולמעשה, בדרך זו מגייס אותו לשליחות שהוטלה עליהם. בכל מקרה, לאחר מכן השניים כבר הופכים לצוות משימה ובאים "מתואמים" יחד אל בני ישראל ואל פרעה.
• האם ה"יחד" הזה הוא התיקון לכעס הגדול שישנו בסוף מעמד ההתגלות – "שלח נא ביד תשלח" ? או אם ננסח זאת אחרת: האם התגלות אישית יכולה לקבל מעמד של אמת רק אם היא משותפת ליותר מבן-אדם אחד גם כאשר היא מועברת רק בצורה של סיפור מהאדם האחד אל השני ?
• כאן ניתן אולי לטוות חזרה את החוט אל עולמה של השירה: משה – המשורר – עשוי לחוות את ההתגלות עם השיר שהוא כותב בעזרתה של ההשראה הטובה שמתגלית אליו בעיתים כאלה ואחרות, יחד עם זאת, השיר עצמו יתפוס את התוקף שלו ברגע שההתגלות הפרטית תהפוך להתגלות נחלת הכלל ומשהו, מההתגלות שחווה המשורר בשעת כתיבת השיר יידבק בקורא – אהרון. ויחדיו: משה ואהרון- כוהני השיר והשירה אולי יוכלו להניע במשהו את המציאות הפרעונית שבה אנחנו חיים.